תניא – פרק ה’
- תניא
- פרק ה
- ליקוטי אמרים - כח השכל וההבנה כשהוא מחובר עם לימוד התורה
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּאוּר בָּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן “תְּפִיסָא” שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ, “לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ” כו’. הִנֵּה כָּל שֵׂכֶל, כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מֻשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמֻּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמֻּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָף וּמְלֻבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ. וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלֻבָּשׁ בַּמֻּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בֻּרְיָהּ, הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלֻבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָה שָׁעָה. וְהִנֵּה הֲלָכָה זוֹ הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁכְּשֶׁיִּטְעֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ, יִהְיֶה הַפְּסָק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ. וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאִם יִטְעֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ יִהְיֶה הַפְּסָק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסָק זֶה, כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בָּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְגַם שִׂכְלוֹ מְלֻבָּשׁ בָּהֶם. וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה’ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ; וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלֻבָּשׁ בְּחָכְמַת ה’, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה’ בְּקִרְבּוֹ, מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפֹּס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ וְסוֹד. וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְלֻבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ וְנֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים, נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּלֻבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 1 “וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי”. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ד פֶּרֶק ג, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר”י. וְ”לִשְׁמָהּ” הַיְנוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה’ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ”ל 2 שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים].
מראה מקומות
1. תהילים פרק מ, ט’
2. משנה פאה א, א
ב”ה
נושא: כוח השכל וההבנה כשהוא משולב עם לימוד התורה
מיקום: תניא פרק ה
סיכום:
בפרק זה בעל התניא מתמקד בכוח השכל וההבנה בתורה ומהי הסיבה שלימוד התורה כל כך משמעותי בשביל האדם.
חלק ראשון: ההשפעה של התורה על שכלו של האדם.
הפרק פותח בכך שבעל התניא מסביר את מה שאמר אליהו “לית מחשבה תפיסה בך” שהכוונה היא שאין אפשרות לאדם לתפוס בשכלו את מהותו של הבורא. לא משנה כמה הוא ינסה להבין מיהו האל הוא לא יצליח להבין מיהו ה’. והסיבה שהאל הוא לא מוגבל ואין סופי ואילו שכלו של האדם מוגבל לכן אין לאדם יכולת בשכלו המוגבל בסופו דבר להבין את המציאות האלוהית.
ואם כך נשאלת שאלה: אם אין האדם יכול לתפוס בשכלו את מהותו של האל איך אפשר בכל אופן להתאחד ולהתחבר עם בורא עולם ולהרגיש קרבה אליו?
התשובה היא על ידי לימוד התורה.
האל ברחמיו וחסדיו הלביש את עצמו בתורה. ולכן כשאדם לומד דבר מסוים שכלו תופס את הדבר והוא מבין אותו אבל לא רק השכל שלו תופס את הדבר אלא כשאדם לומד מתוך כוונה לעשות הדברים גם נכנסים ונהיים חלק ממנו. בחכמות אחרות האדם יכול ללמוד ולהבין את דבר החכמה ושכלו יבין את החכמה אבל היא לא תשנה את מי שהוא. היא לא תשנה את האישיות שלו ולא תהיה חלק ממנו בעוד שכשאדם לומד תורה יש שילוב ואחוד שאין בחכמות אחרות.
בנוסף, כשהאדם לומד תורה הוא לא לומד סתם דבר חכמה אלא האדם לומד כיצד צריך להתנהג ולפעול על ידי ההבנה שלו מה רצונו של ה’ בעולם הוא לומד על מיהו האל ומהם דרכיו.
לכן כשאדם לומד על מקרה שבו שמעון עשה מעשה מסוים וראובן עשה מעשה אחר וכל אחד מהם מגיע וטוען את טענתו על ידי זה שאדם למד תורה והוא יודע מתוך הלימוד תורה איך צריך לפסוק להם אז הוא מבין את דרכיו של ה’. מיהו הבורא, מה רצונו ואיך הוא מתנהל בעולם.
וגם אם אותו אדם ילמד תורה ולעולם לא יבוא לפניו מקרה מסוים שבו יצטרך לפסוק בנושא הזה עדיין מתוך הלימוד ומתוך התורה שהוא יודע איך צריך לנהוג ואיך צריך לפעול במידה והיה מקרה כזה הוא יכול להבין מהן דרכיו של האל.
ניתן דוגמאות:
כשאדם לומד על כך שצריך לשלם לשכיר את השכר שלו ביומו ולא לדחות את השכר שלו אתה לומד על בורא עולם שהוא הוגן.
“בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.” (דברים כד, טו)
כשאדם לומד על כך שצריך לסייע לחלשים בחברה אתה מבין שהאל מרחם על חלשים ודורש לכבדם ולסייע להם ולא להפקיר אותם בגלל שנקלעו למצב קשה. [דברים כ”ד, ויקרא י”ט]
כשאדם לומד שאסור להטות משפט עשיר או עני אתה מבין שלמרות שהאל מצווה לרחם על הבריות ולסייע להם אין להטות משפט והצדק צריך לצאת לאור.
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִ [דברים ט”ז, י”ט].
כשאדם לומד על כך שהוא מצווה לא לנקום ולא לנטור לאדם שעשה לנו רע אנחנו לומדים שהאל דורש מהאדם להתקדם בחייו ולא להתעסק בדברים שלילים אלא להתמקד בלהשפיע טוב ולעשות טוב.
“לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה” [ויקרא י”ט, י”ח]
כשאדם לומד על כך שמצווה לשמוח בחג ומצווה לעשות את כל הפעולות שלנו בשמחה
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ” [דברים ט”ז פסוק י”ג-ט”ו] “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל“[ דברים כ”ח, מ”ז] אתה מבין את חשיבות השמחה ושהאל רוצה שבני האדם יחיו בשמחה ולא בעצבות.
כשאדם לומד על חובת ההישארות עם האישה בשנה הראשונה ולא לצאת למלחמות רשות בזמן זה אלא לשמח אותה [דברים כ’] אתה מבין את הערך שה’ נותן למוסד הנישואין ולאישה.
זאת אומרת כשאנחנו לומדים את סיפורי התורה ולומדים את ההלכות והחוקים שבתורה דרכם אנחנו מבינים מהו רצונו ומהי חכמתו וכך בעצם מבינים מיהו האל. וכך נוצר אותו “ייחוד מופלא שאין כמוהו”.
מסופר ב ויקרא רבה (פרשה כ”ז) ובתלמוד הירושלמי (מסכת בבא מציעא) על אלכסנדר מוקדון שהיה מלך גדול שהגיע למקום רחוק מארצו שנקרא “קציא” וכששרי המקום תמהו לשם מה הגיע מרחוק עד אליהם הסביר שלא בא לראות את האוצרות שלהם אלא את דרך המשפט שלהם. הזמינו אותו לשבת בבית המשפט ולשמוע את משפט מלך קציא. ראה ששני אנשים הגיעו לפני המלך וטענו שאחד מהם קנה מהשני חלקת אדמה ואותו אדם שקנה את החלקת אדמה מצא אוצר באותה חלקת אדמה. שניהם טענו שהאוצר לא שייך להם הראשון טען שהוא קנה אדמה ולא אוצר והשני טען שכשמכר את הקרקע מכר גם את כל מה שבתוכה.
המלך ששמע את טענותיהם שאל אם יש להם ילדים והתברר שלאחד יש בן ולשני בת ולכן אמר להם שיחתנו את שני הילדים ויביאו להם את האוצר.
אותו אלכסנדר מוקדון שראה את פסק הדין השתומם מהפסק דין ואמר למלך קציא. אם אני הייתי צריך לפסוק הייתי פוסק אחרת.
שאל אותו מלך קציא: “ואיך היית פוסק?”
ענה לו: הייתי הורג את שניהם ולוקח את הרכוש לבית המלך.
שאל אותו מלך קציא: ויורד אצלכם מטר? והשמש זורחת? אמר לו: כן, בוודאי.
ענה לו: אם כך, בוודאי השמש זורחת והמטר יורד למען בעלי החיים ולא למען האנשים.
הסיפור הזה ממחיש לנו את העובדה שפסקי דין נכונים והוגנים משקפים את המידות והאופי וההתנהלות של בני האדם שמתנהלים על פיהם. וכך, כשעם ישראל לומד תורה הוא מבין מה עומד מאחורי מחשבת האל ורצונו. מיהו האל.
דרך הסיפור וההחלטות של מלק קציא ואלכסנדר מוקדון הבנו מיהם האנשים. אנחנו יכולים לתאר לנו מי כל אחד ואחד ומה המידות שלו רק לפי פסק הדין שנתנו והמשפטים שאמרו. באותה צורה כשאנחנו לומדים דרך התורה אנחנו מבינים מיהו האל.
אומנם אנחנו לא יכולים להכיר אותו אבל דרך מה שכתב והעביר לנו אנחנו יכולים להכיר אותו.
בדיוק כמו שאדם יקרא ספרים של סופר מסוים שבהם הוא יספר על התנהלותו וכך הוא יכיר גם את הסופר למרות שאין לו היכרות איתו של פנים אל פנים.
חלק שני: ההשוואה בין לימוד התורה לשאר המצוות.
ללימוד התורה יש מעלה גדולה יותר מכל המצוות שבתורה. יותר ממצוות שבמעשה ויותר ממצוות של דיבור ואפילו יותר מדיבור של תורה. בכך שכל המצוות כשאדם עושה אותן [דיבור ומעשה], ה’ מלביש את נפש האדם לאחר שעושה את המצווה באור מכף רגלו ועד ראשו אבל בלימוד התורה יש גם אור שמתלבש סביב ומקיף את האדם וגם התורה נכנסת בתוך נפש האדם ונהיית ממש חלק ממנו.
זאת אומרת זו המצווה היחידה שבה האדם גם מולבש באור שמקיף אותו וגם אור שנכנס ונהיה חלק ממנו ממש והיא משנה את מהות האדם.
כשאדם לומד תורה בכוונה הנכונה כל אחד לפי שכלו ורמת היכולת שלו ברבדים השונים של התורה: פשט, רמז, דרש וסוד לא לשם כבוד ומעמד אלא לצורך לימוד ולצורך עשייה הוא גם מבין בשכלו וגם התורה נהיית חלק ממנו. זה יכול להסביר את הסיבה לכך שכשאדם שלומד חכמה מסוימת הוא נקרא לומד ויודע את החכמה כמו: לומד פיסיקה, לומד ספרות, בעל ידע במתמטיקה, בעל ידע בשפות וכו’ אבל אדם שלומד תורה מתוך הכוונה הנכונה לא רק נקרא “לומד תורה” אלא נקרא “בן תורה”. הכוונה שהתורה נכנסת בתוכו והוא נהיה חלק בלתי נפרד ממנה. היא משנה את מי שהוא.
זו הסיבה שהתורה נקראת בשם: לחם מזון לנפש כי כמו שהלחם כשאדם אוכל הוא מתפרק ונהיה חלק מבשר ודמו והוא מחייה את גוף האדם כך התורה מחייה את נפשו של האדם שלומד אותה. ולכן נאמר “ותורתך בתוך מעי” הכוונה שהיא חלק ממש מגוף האדם.
וכך נאמר גם שבגן עדן המצוות שאדם עשה בחייו יהיו הלבוש לנפש שלו בגן עדן ואילו התורה שאדם למד מתוך כוונה תהיה המזון ומה שמחיה את נשמת האדם.
מצוות= אור מקיף כמו לבוש שאדם לובש.
לימוד תורה בכוונה= אור שנכנס לתוך נשמת האדם.
ואם גם בזמן לימודו למד והוציא את דבריו בקול אז הוא גם מוקף באור וגם בתוכו נכנס אור.
הרעיונות המרכזיים בפרק:
האחדות והחיבור המיוחדים בין האדם לבין האל כשהוא לומד תורה.
ההבדל בין התורה לשאר המצוות מבחינת איך שהיא משפיעה על האדם.
הכוח וההשפעה של התורה על גוף האדם.
רעיונות שהועברו בפרק:
- התורה היא חכמתו ורצונו של האל.
- הקב”ה והתורה הם אחד.
- בלימוד תורה שהאדם לומד ומבין נוצר יחוד נפלא ומיוחד שלא נעשה על ידי שום מצווה.
- ההבדל בין החיבור בלימוד תורה בכוונה לשאר המצוות הוא שעל ידי לימוד תורה נעשה גם חיבור פנימי, אור פנימי שנכנס בנפש האדם.
- התורה ירדה למטה אל הגשמיות ואל בני האדם כדי שבני האדם יוכלו להתחבר אל האל ולהתקרב אליו ולהבין דרכיו.
ביטויים להבנה בפרק:
מלובש = הקב”ה מלביש את חכמתו ורצונו דרך התורה וההלכות.
אוריתא וקוב”ה כולא חד = הקבה”ה והתורה אחד הם.
תפיסא = מלשון תפיסה והבנה.
יחוד נפלא שאין כמוהו = האיחוד והחיבור המיוחד שנוצר בין האדם לאל כשהאדם לומד תורה בכוונה.
ההבדל בין תורה למצוות לפי הפרק
|
מצוות |
תורה |
|
חיבור דרך מעשה |
חיבור פנימי דרך השכל |
|
האדם מקיים את רצון ה’ |
האדם מבין את חכמת ה’ |
|
התקשרות וקשר |
איחוד פנימי מוחלט |
|
אור מקיף[לבוש לנפש] |
אור פנימי וחיצוני [לבוש לנפש ומזון לנפש] |
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה גם האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
לומדים לבגרות– באתר בגרות בקליק. תניא, חסידות, משמעות החיים, הצלחה, תורה ומשמעות
כל הזכויות שמורות לבגרות בקליק C.
תרגול מעשי לשינוי הרגשות והמחשבות על פי התניא:
תרגיל ראשון: עצירה ושליטה
אם עולה לי רגש לא נעים אני עוצרת ושואלת את עצמי: מה חשבתי שגרם לי להרגיש כך?
מטרת השאלה: לזהות את המחשבה ולא להישאר בתוך הרגש הכואב אלא לנתח אותו. מה גרם לו.
תרגיל שני: בדיקת מציאות מול השערות.
לאחר שזיהיתי את המחשבה שגרמה לרגש שלי להתעורר[הרגש הלא עים שאני רוצה למנוע].
אשאל את עצמי: האם המחשבה הזו נכונה? האם היא וודאית? האם יש דרך לפרש את האירוע אחרת? [כף זכות]
המטרה של השאלה: להחליש את הכוח השכלי “דעת” שקישר בין המחשבה לרגש.
תרגיל שלישי: החלפת המחשבה.
במקום המחשבה השלילית אני אחפש מחשבה שמאזנת את הרגש שלי.
אם עלו לי מחשבות של אין סיכוי שאצליח בעסק/ מבחן וכו’וקיבלתי רגש של תסכול, חוסר שליטה ופחד אז אומר לעצמי : “זה מאתגר אבל אני יכולה לפעול בצעדים קטנים ולהצליח”. או כשאגיע למבחן הפעולה אעשה את ה100 אחוז שלי ואתמודד עם התוצאה שתגיע.
אם עולים בי רגשות כשאנשים קרובים אלי לא מראים לי התייחסות ואני נפגעת אז אבדוק מהיכן הגיע הרגש? אם אזהה שהוא הגיע מהמחשבה ש: “מזלזלים בי” “לא רואים אותי”. אני אחליף את המחשבה ב: “הוא עמוס ביותר”, “אני אמצא דרכים להיות משמעותית כלפי עצמי בלי צורך בתגובה ממישהו אחר”.
תרגיל רביעי: פיתוח מחשבה חיובית.
פיתחתי מחשבה חיובית. לחזור עליה שוב ושוב ולפתח אותה. ולהתבונן בה. עד שהיא תתיישב היטב במוחי.
עד שהיא תיצור לי רגש חדש ושמח.
תרגיל חמש:
רגש משתנה מהר כשעושים פעולות. [כשאחיו של יוסף הגיעו יחד עם בנימין הוא יצא מהמקום כי הרגיש שהרגש עולה כשראה את בנימין. אם יש לך רגש שלילי תעשי פעולה. שתסייע באוורור הרגשות.
תחשבי על פעולה שתקדם אותך ולא על פעולה שמרחיקה אותך מהמטרה שלך.
נפגעת ממישהו תעסיקי את עצמך במשהו אחר. תעשי התעמלות, ריצה, תכיני אוכל, תלמדי. תתחילי להעסיק את עצמך זה יעזור למחשבות להתמקד בדברים אחרים וכך יכהו את הרגש. ברגע שתחשבי על זה שוב ושוב רק תרגישי גרוע יותר. [או טוב יותר תלוי מהו הרגש שעלה].
