תניא – פרק ו’
- תניא
- פרק ו
- ליקוטי אמרים - כח השכל וההבנה כשהוא מחובר עם לימוד התורה
וְהִנֵּה זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים. כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אַחֲרָא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן, הַנֶּחֱלָק לְשָׁלֹשׁ שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, מְקוֹר הַמִּדּוֹת. כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכָּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת. וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵבָרָיו נִקְרָאִים לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.
וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר 1 בְּשַׁלַּח שֶׁהֵן תְּבִירוּ דְּרוּחָא כו’. וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה’ הֵמָּה וּלְרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן סִטְרָא אַחֲרָא, פֵּרוּשׁוֹ צַד אַחֵר שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדֻשָׁה. וְצַד הַקְּדֻשָׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, בֵּין בְּפֹעַל מַמָּשׁ כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ, כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ”ל 2 שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כו’, וְכָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָא שָרְיָא לְעוֹלָם.
אֲבָל כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חִיּוּת מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדֻשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחִיּוּת מִעוּט אַחַר מִעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקֹּדֶם שֶׁנִּבְרָא.
וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ עוֹלָם הַקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ב סוֹף פֶּרֶק ד.
[הגהה: עִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה דִּקְדֻשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ג. וּבְתוֹךְ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְנִמְצָא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ז פֶּרֶק ב’ וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ’].
אֶלָּא שֶׁהַקְּלִפּוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ. הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל 3 “רוּחַ סְעָרָה וְעָנָן גָּדוֹל” וגו’. וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כו’, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ט פֶּרֶק ו’. וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שְׁסָ”ה לֹא תַּעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה.
מראה מקומות:
1 זהר חלק ב, נט א.
2 משנה אבות ג ו.
3 יחזקאל א ד.
ב”ה
מיקום: תניא פרק ו’
נושא: מרכיבי הנפש הבהמית
סיכום הפרק
מבנה:
מרכיבי הנפש הבהמית בהתאמה לנפש האלוהית באדם.
ההבדל בין רצונות של קטן לגדול ולבושי הנפש.
על מי שורה שכינת האל?
מהיכן מקבלים חיות אלה שלא בטלים לה’?
לאחר שבעל התניא הסביר כיצד האדם בנוי ועל שתי הנפשות שיש בכל אדם והן נפש בהמית ונפש אלוהית ושכל אחת מהן מנסה למשוך את האדם לכיוון שלה ולמטרותיה הוא הסביר לנו ממה מורכבת הנפש האלוהית ואיך היא פועלת. בפרק זה בעל התניא מסביר ממה מורכבת הנפש הבהמית.
כמו שלנפש האלוהית יש 10 רכיבים וספירות קדושות שהם 3 מרכיבי השכל ושבע מידות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים של מחשבה, דיבור ומעשה כך גם לנפש הבהמית שהיא מהסתרא אחרא מקליפת נגה בהתאמה יש את 10 מרכיבים. זה לעומת זה עשה אלוהים. נפש האלוהית שמושכת לצד הקדושה ונפש הבהמית לצד הטומאה.
3 מרכיבי השכל שהם חכמה, בינה ודעת של הנפש הבהמית מטרתן למשוך את האדם להשיג דברים גשמיים ואנוכיים והמחשבות השליליות האלה כשאדם מתעמק בהן מולידות 7 מידות ותאוות רעות שמגיעות מ-4 מקורות יסוד שבעל התניא דיבר עליהם בפרקים הקודמים:
4 יסודות רוחניים שמהם נובעות המידות הרעות באדם:
אש – גאווה וכעס
רוח – ליצנות והוללות, פטפוט ורכילות, התפארות.
מים – תאוות ותענוגים
עפר – עצבות ועצלות
דוגמא:
אירוע: נער רואה פלאפון או רכב חדש שיש לחבר שלו.
השכל של הנפש הבהמית מעביר בו מחשבות: גם אני רוצה רכב כזה הוא יגרום לי להרגיש חשוב יותר, מקובל יותר, אהוב יותר.
מהמחשבות האלה נולדות:
עצבות שאין לו מה שיש לחברו.
כעס על הוריו שלא קונים לו כמו שקונים לחבר.
קנאה בחבר על כך שיש לו משהו שלו אין.
כך בעצם השכל מוליד מידות רעות. כשהוא מעורר באדם מחשבות שליליות וגורם לאדם להרגיש רגשות ותאוות שלילים.
לסיכום:
בעל התניא מלמד שגם לנפש הבהמית יש עשרה כוחות: שלושה כוחות שכליים ושבע מידות רעות. השכל של הנפש הבהמית חושב על עניינים גשמיים ואנוכיים, ומתוך מחשבות אלו נולדים הרגשות והתאוות השליליים.
ההבחנה בין קטן לגדול ולבושי הנפש:
בעל התניא מבדיל בין אדם קטן לאדם גדול.[נשים לב שבעל התניא לא אומר ילד ומבוגר אלא אדם קטן ואדם גדול כי אדם קטן יכול להיות מבוגר בשנים אבל עדיין שכלו קטן ורוצה דברים קטנים ומשקיע את זמנו בדברים חסרי חשיבות ואילו אדם גדול יכול להיות גם נער צעיר שמבין מה נכון ומה לא כמו שנאמר על יוסף שהיה מכונה על ידי פרעה : “אברך” שמשמעותו אב בחכמה ורך בשנים]
אדם קטן יש לו רצונות ותאוות קטנים והסיבה לכך שהרצונות והתאוות שלו הם לא גדולים היא כי זה מה שהשכל שלו מצליח להשיג. זה מה שהוא מכיר ומצליח לעכל בשכלו ולכן זה מה שמשיג באותו מידה מכיוון שאין לו הבנה מה חשוב ומה פחות חשוב הוא מתעסק בשטויות ורב על עניינים שהם לא משמעותיים. לעומתו אדם גדול משיג דברים גדולים לפי השגת שכלו וכך גם מבין על איזה דברים לא להתעכב כי הם חסרי משמעות.
וכך, כשאדם חושב ומעמיק את שכלו בדברים שלילים ובנוסף גם מדבר ועושה דברים שלילים אז נפשו מתלבשת בטומאה.
ומהי הסיבה שבעל התניא קורא למחשבה, דיבור ומעשה רעים לבושים של טומאה[לבושי מסאבו]?
כיוון שכשאדם רק מהרהר בהם ועולות לו מחשבות ומתוך שלושת הכוחות השכליים שהוא חושב דברים שליליים מוליד רגשות ותאוות שליליות עדיין לא ניתן לראות מה קורה בתוכו. לדוגמא כשאדם עולה במחשבתו לרצות את אשת חברו והוא מהרהר בכך ומתוך המחשבות העמוקות מתחילות להיוולד רגשות שלילים של תאווה, קנאה ושנאה לחברו או לאשת חברו עדיין לא ניתן לראות את הדברים כלפי חוץ. מתי ניתן לראות את ההרהורים שלו באים לידי ביטוי?
כשהם מגיעים לעולם המעשה ואז האדם חושב וחושב ומתעמק במחשבותיו עד שהוא לא מרוכז או כשהוא מנסה לפתות אותה וכך דרך הדיבור שלו מתגלה מה היה במחשבתו או כשהוא עושה מעשים ומחזר אחריה וכך ניתן לראות את מחשבותיו. כל עוד המחשבות היו רק הרהורים שעלו בראשו עוד לא ניתן היה לראות את הדברים כלפי חוץ.
כך שכמו שהבגד מראה כלפי חוץ מיהו האדם ומציג את זהותו לעולם כך הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה מראים כלפי חוץ מה קורה בתוך תוכו של האדם.
לסיכום:
בעל התניא מלמד שני רעיונות מרכזיים:
1. המידות תלויות בשכל.
הרגשות של האדם נולדים לפי רמת ההבנה שלו. ככל שהשכל קטן יותר, האדם מתלהב, כועס או מתגאה בדברים קטנים יותר.
2. המחשבה, הדיבור והמעשה הם “לבושים”
כאשר הכוחות השליליים של הנפש הבהמית מתבטאים במחשבה, בדיבור או במעשה, שלושת אלה נקראים “לבושי טומאה”, משום שהם משמשים כלי ביטוי לכוחות הטמאים של הנפש.
מי מקבל את שכינת האל?
איזה מעשים נכללים בתור מעשים שמגיעים מהנפש הבהמית?
כל המעשים שהם לא לכבודו של ה’.
הסבר:
שני אנשים יכולים לאכול כל אחד מהם עם כוונה אחרת:
אחד יאכל כדי שיהיה לו כוח, חוזק נפשי ופיזי, יכולת, שמחה והודיה לעבוד את ה’.
שני יאכל כדי למלא את תאוותיו הגופניות וזהו.
אחד יברך לפני האוכל ולאחר מכן יודה עליו.
שני יאכל ללא מחשבה ויקום מיד כשסיים להרגיע את תאוותו.
זאת אומרת שני האנשים עשו את אותה פעולה אבל אחד מהם הכניס את ה’ בעשייה שלו והשני לא הכניס. זה שלא הכניס את ה’ בפעולותיו, מחשבותיו ודיבורו כל אלה שייכים לסתרא אחרא.
מהו סתרא אחרא?
צד אחר.
יש את הצד של הקדושה שאליו נכנסים כל מה שאדם חושב, מדבר ועושה ומכניס בפעולותיו את ה’ ויש את הצד השני, הצד האחר. זה שאינו מכניס את ה’.
צד הקדושה:
בעל התניא מסביר לנו שצד הקדושה הוא ההשראה ומשיכה מקדושת הקב”ה על מעשיו.
איך נדע מתי ה’ איתנו במעשינו ומתי הוא לא איתנו?
בעל התניא מסביר שהקב”ה לא נמצא עם מי שלא מבטל את עצמו כלפיו.
השכינה שורה רק על מי שמבטל את עצמו עליה.
בעל התניא מסביר לנו שהדרך היחידה להתחבר לה’ ולקבל שכינתו היא על ידי ביטול.
מה הכוונה ביטול? האם אדם צריך לבטל את עצמו ולא לעשות עם עצמו כלום?
מלאכים– ה’ נמצא עם מעשיהם והם בטלים אליו ממש. כל פעולותיהם הם רק מה שה’ רוצה. אין להם דעה משלהם אלא כל פעולותיהם זה מה שה’ מצווה. כמו רובוט שנותנים לו הוראות מדויקות והוא עושה את מה שאומרים לו. זאת אומרת אין לו דעה משלו או בחירה חופשית להחליט אם מתאים לו או לא. אלא מראש הוא מתוכנת בצורה כזו שיהיה בטל לגמרי לרצון המפעיל שלו.
בני ישראל– כל אדם ואדם מישראל שיש בכוחו להיות בטל לה’ ובוחר לעשות זאת. כי אנחנו, בני האדם ניתנה לנו הבחירה החופשית איך להתנהל בחיינו. האם בפעולותינו להתבטל לה’ ולומר על כל דבר “הכל מה’ יתברך”. “הכל ממנו והכל לטובה ולטובתי”, “אני סומכת על בורא עולם שייתן סייעתא דישמייא במעשיי”, לפני שאני פועלת אני חושבת האם אני עושה בפעולה הזו את רצון ה’ או לא ולפי רצון ה’ אני פועלת או לומר: “אני קיימת בפני עצמי”, “אני המרכז” “אני מחליטה.”
אם במעשיי אני כבן אדם בעל יכולת לבחור בוחרת להתבטל לפני ה’ אז שכינת ה’ על מעשיי.
זה לא אומר שאני לא אפעל. כי כמו שאמרנו הגענו לפה לעולם כדי לפעול בעולם העשייה ולהעלות את האלוקות שפה. אבל עדיין לבחון מאיזו כוונה אני עושה את הפעולות שלי? מה נמצא מאחוריהם? האם האגו? הכבוד? או בורא עולם. מאיזה מקום אני עושה?
אם אדם עושה פעולותיו מתוך המחשבה על בורא עולם וגם כשקשה לו לעמוד בניסיונות ובפיתויים הוא מחבר את בורא עולם לקשיים שלו ולא אומר לו: “אני מסתדר לבד” אלא מבקש ממנו שיעזור לו להתמודד ומשתף אותו בקשיים שלו או בתאוות שלו. אז גם בקשיים והנפילות שלו הוא לא מנותק.
לכן, אפילו אדם אחד מישראל ישב ולמד תורה שכינה שורה עליו קל וחומר כשיש עשרה מישראל שמתאחדים ביחד למרות המחלוקות, הדעות השונות, הזמנים שלא נוחים לכולם ומתחברים כדי לעשות משהו לרצון ה’ ששכינת ה’ שורה עליהם.
אבל לעומתם כל מי שטוען שהוא נפרד עם עצמו ואומר לה’ “אני אסתדר לבד” אז באותה מידה נוהגים איתו למעלה ומשחררים אותו. הוא לא מקבל את החיות שלו משכינת ה’ באופן ישיר פנים אל פנים.
מהיכן מקבל חיות מי שלא מבטל את עצמו על ה’?
אם כך, אם רק על מי שבטל לפני ה’ שכינה שורה עליו איך קורה שאנשים שאינם מאמינים ואתאיסטים וכל רצונם עושים ללא קשר לאל עדיין חיים וגם ניתן לראות שמצליחים? מהיכן הם מקבלים את חיותם?
התשובה היא שהרי ידוע שכל העולם הזה חי וקיים ברצון ה’ אלה שבטלים כלפיו מקבלים את שכינת ואור ה’ עליהם ואלה שלא, מקבלים את החיות שלהם מהסתרא אחרא שזהו הצד האחר מכונה גם כ”אחוריים”.
מהו הצד האחר?
אור ה’ לאחר הרבה מאוד צמצומים ולאחר השתלשלות העולמות.
השתלשלות העולמות הכוונה שזה כמו גרם מדרגות ארוך מאוד אם נשים מים בראש המדרגות ונעביר את המים במגב למדרגה הבאה כל מדרגה תקבל מים מהמדרגה הקודמת אבל כבר לא יהיה בה את אותה כמות מים כמו שהייתה במדרגה שלפניה וכך המים יעברו מדרגה למדרגה עד שיגיעו למטה ויישארו מעט מאוד מים שעדיין מחיים אבל כבר הם מעט.
דוגמא לצמצומים ולכיסויים של האור המחייה את אלה שלא בביטול כלפי ה’:
אור השמש לאחר הרבה כיסויים ווילונות ששמו. אז נכון שעדיין יהיה אור אבל לא אור מאיר, מחמם וגלוי כמו ללא הכיסויים. אלא אור קטן שנמצא וכלוא שם כמו בתוך גלות כי הרי הוא לא באמת רוצה להיות שם. הוא יודע שלא ישתמשו בו לדבר חיובי ולכן הוא לא שם מתוך שמחה אלא מתוך גלות.
והאור הזה שהוא מלא קליפות ומחסומים עדיין המעט הזה יש בכוחו להחיות את האנשים בעולם ונותן להם כוח לפעול גם לצורך מעשים שלילים. כי ברגע שבחר האל לברוא את העולם בכל רגע נתון הוא מקיים אותו ממצב של כלום למצב של יש וכל דבר בעולם זקוק לחיות האל, גם הטמאים והשלילים.
ומכיוון ששיש הרבה הסתר פנים וצמצומים של הקדושה זה גורם ליותר אנשים לפעול בצורה שלילית וללכת אחרי התאוות והשליליות שבהם.
מה ההבדל בין אלה שמקבלים ללא הסתר פנים ואלה שמקבלים עם הסתר פנים? בסופו של דבר הרי שניהם מקבלים את אור ה’?
נסביר את ההבדל:
אדם יכול להביא מתנה של מעטפה מלאה בכסף לשני אנשים מתנה אחת הוא יביא לחברו זה שאהוב עליו וייסע במיוחד לביתו יביא לו את המתנה במאור פנים, חיוך, חיבוק ושמחה ומילים טובות שמשמחות את הלב ומתנה אחרת הוא ייתן לאדם שלא באמת אוהב אותו והוא משער שבכסף הזה יעשה דברים שהוא לא ישמח בהם אבל הוא צריך להביא לו מתוך חובה ולכן יביא כשפניו מסובבות והוא מעביר לו את המתנה בלי להסתכל עליו ובלי רצון או שמחה לתת רק מתוך חובה.
שני האנשים היו צריכים את המתנה או את הכסף שאותו אדם עשיר מאוד הביא להם אבל אחד קיבל את המתנה ממקום טוב ומאיר פנים ועם רגשות אהבה והשני קיבל את אותו סכום אבל בלי הארת פנים.
הקליפות האלה מחולקות ל2 [אחת יותר נמוכה מהשנייה]
- קליפות טמאות לגמרי שהן: רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת [נקראו כך בתיאור מעשה המרכבה של יחזקאל הנביא שראה אותן לפני גילוי שכינת ה’]
אלה קליפות שאין בהם טוב בכלל הכוונה היא שלא ניתן לעלות אותם למצב של קדושה.
הקליפות האלה מחיות את כל עובדי העבודה זרה ואת הנפשות של כל בעלי החיים הטמאים ושאסורים לעם ישראל באכילה[לדוגמא: חזיר, נשר]. ומחיות את כל הצמחייה האסורה באכילה [לדוגמא: כלאי גידולי השדה, עורלה וצמחים שאסורים באכילה]. ומחיים את כל מה שנברא כתוצאה ממחשבה, דיבור ומעשה שלילים וכשאדם עובר על מצוות לא תעשה[לדוגמא: גונב, נואף, רוצח] וכתוצאה מכך נוצרים דברים משם הם מקבלים את החיות.
- קליפת נוגה שהיא הנפש הבהמית שיש בישראל- חיות שהנפש הבהמית בישראל מקבלת [נלמד בפרק הבא]
לסיכום:
בעל התניא מלמד שגם הדברים שאינם בטלים לה’ מקבלים ממנו חיות, אך לא באופן ישיר וגלוי כמו הקדושה, אלא דרך הסתרות וצמצומים רבים. לכן העולם הזה מרגיש נפרד מה’, נקרא “עולם הקליפות”, ומצויים בו יותר קשיים, ניסיונות וכוחות המסתירים את הקדושה.
מילים לביאור:
פחותי הערך = דברים שהערך שלהם נמוך ביחס לדברים אחרים.
מתקצף = כועס מאוד.
בחי’= בחינת
פי’ = פירוש
לבושי מסאבו = לבושי טומאה [מסאב = טמא]
סטרא אחרא = צד אחר [ יש את הצד של הקדושה והצד האחר שהוא לא]
הקב”ה = הקדוש ברוך הוא
יתב’ = יתברך
מבחי’ = מבחינת
עובדי גילולים = עובדי עבודה זרה
שס”ה לא תעשה = 365 מצוות שאסורות בעשייה כמו לדוגמא: גניבה, רצח, ניאוף, אמירת שם האל לשווא.
וענפיהן = כל העבירות שמגיעות כתוצאה מהעברות המרכזיות. [כמו ענף שיוצא מגזע]
קליפו’ = קליפות
= וכמו שנאמר
ערלה = לאחר שאדם נוטע עץ במשך 3 שנים אסור לו לאכול את הפירות שהעץ מוציא. פירות אלה נקראות בשם “ערלה” והן אסורות באכילה.
כלאי הכרם = אם אדם לוקח שני זנים של צמח ומחבר אותם ויוצר משהו משולב משניהם זו פעולה אסורה[מותר לאכול את הפרי מי שרוצה אבל אסור לעשות את הפעולה].
מוסר השכל הנלמד בפרק:
דרך פרק זה ניתן להבין מה גורם לאדם לרצות להשיג דברים גדולים יותר. ככל שהוא בוגר יותר ונפשו מתפתחת יותר הוא מצליח להכיל את השפע והעוצמה שיש בעולם וכך שואף לדברים גדולים ומשמעותיים יותר ובאותה מידה הוא מפסיק להתייחס לדברים ללא ערך ולא משמעות.
אנחנו נראה אנשים גדולים שלא יכנסו למריבות או לוויכוחים שאין בהם תועלת והסיבה היא כי הם מבינים היכן להשקיע את האנרגיה שלהם. באותה מידה בהתאמה נראה אותם פועלים למען דברים גדולים ומשמעותיים ולא יבזבזו את זמנם על רווחים קטנים.
מפה ניתן להבין גם שאם אדם רוצה להשיג דברים גדולים בחייו ולהפסיק להיות במקום המצומצם המוכר לו הוא צריך להכיר דברים גדולים יותר ולהרגיל את המוח שלו אליהם. כי רק אם יכיר יוכל לשאוף, לרצות ולמצוא דרכים להשיג דברים גדולים.
שני דברים שניתן ללמוד:
1. אם אדם אין לו תודעה רחבה והוא לא יודע מה זה דברים גדולים הוא לא יוכל להשיג אותם כמו שאדם שלא יודע מהם יהלומים גם אם יראה אותם מול עיניו לא יוכל להכיר בערכם ויזרוק אותם במקום לאסוף ולסחור בהם.
2. אדם גדול מבין שהזמן הוא המרכיב הכי משמעותי בחייו ולכן ידע לנצל את הזמן והאנרגיה שלו בצורה נכונה כך שיצליח במינימום זמן לנצל מקסימום מטרות. לכן, הוא לא יבזבז זמנו על דברים קטנים וחסרי משמעות כשהוא יכול להשיג באותו הזמן משהו גדול יותר. לעומתו אדם קטן כן יעשה לא מרוע אלא מתוך חוסר הבנה בערך של הדברים ובמה אפשר להשיג באותו הזמן.
דרך פרק זה ניתן להבין מה הדרך לגרום לאל שיהיה איתך ויסייע לך בחייך על ידי תחושת ביטול והכנעה לה’. הבנה שכוחו של האדם לא ממנו אלא מה’ והוא מתבטל אליו גורמת לכך שהוא יקבל סיוע מה’ במעשיו.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה גם האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך
תניא, משמעות החיים, חיים עם משמעות, חסידות, הארה, העצמה, הצלחה בחיים, עושר, לימודי תניא
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
