פרשת המן
- שמות
- פרק בשלח
- פרשת המן
וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.
וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה.
וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה.
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.
וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.
וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.
שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי.
רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.
וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.
וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.
וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.
ב”ה
מיקום בתנ”ך: ספר שמות פרק ט”ז
נושא: פרשת המן.
סיכום:
בני ישראל יוצאים ממקום שנקרא אילים אל מדבר סין. [מקום שנמצא בין אילים לבין סיני] בט”ו באייר. בני ישראל פונים אל משה ואהרון במדבר סין בתלונה ואומרים להם הלוואי והיינו יכולים להישאר במצרים ולמות שם כשאנחנו אוכלים בשר ולחם לשובע מאשר לבוא לפה, למדבר ולמות מרעב.
ה’ שומע את תלונות בני ישראל ואומר למשה: אני אמטיר להם לחם מהשמים והם יצאו ללקוט אותו בכל יום ויוכלו ללקוט כמה שירצו לאכול באותו יום בלי הגבלה. ובדרך הזו אבדוק אותם האם הם הולכים על פי החוקים שלי [שקשורים ללקיטת המן] או לא.
החוקים שקשורים ללקיטת המן:
-
כל אדם מלקט ככל שהוא צריך למענו ולמען בני משפחתו לאותו היום.
-
אף אדם לא משאיר מהמן ליום הבא.
-
ביום שישי מלקטים מן פי שתיים כדי שיהיה גם לשבת כי בשבת לא יוצאים ללקוט אלא נחים.
משה ואהרון פונים אל בני ישראל כשאהרון הוא הדובר ואומר להם את דברי ה’ בעקבות התלונות שלהם: בערב תדעו שאני ה’ שהוציא אתכם ממצרים בכך שתקבלו בשר [בשר השליו שירד אליהם בערב] ובבוקר תראו את כבוד ה’ כשתקבלו מן. זאת אומרת בבוקר ובערב תראו את השגחת ה’ עליכם. בערב בקבלת הבשר ובבוקר בקבלת המן. התלונות שלכם הם לא אלינו אלא לה’ כי לנו אין דרך לסייע בעניין הזה אלא רק לה’.
משה מצווה על בני ישראל שהתקרבו אל אזור אוהל מועד היכן שנמצא עמוד הענן כיוון שה’ שמע את התלונות שלהם. אהרון אומר את דברי משה לעם והם פונים לכיוון אוהל מועד לעמוד הענן . בני ישראל רואים שכבוד ה’ נמצא באזור לפי המצב של עמוד הענן. ה’ פונה למשה בעמוד הענן ואומר למשה לעדכן את בני ישראל במצוות הקשורות למן.
בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תאכלו לחם. המצב הזה שאתם תלויים בה’ ובחסדיו יגרום לכם להאמין בה’ שהוא האלוהים שלכם שדואג לכם לכל מחסורכם.
בערב הגיע השלו ובבוקר הייתה שכבת טל שכיסתה את אזור מחנה ישראל שם, בין שתי שכבות הטל היה המן של בני ישראל. כשהטל נמס היה ניתן לראות את המן שבין שתי שכבות הטל.
כשבני ישראל רואים את המן הם פונים אחד לשני בתמיהה. מה הדבר הזה? משה רבנו מסביר להם שהדבר הזה הוא הלחם שנתן להם ה’ לאכול. ואז משה מצווה את בני ישראל את מצוות המן:
-
תלקטו כל אחד כמות של עומר לפי כמות האנשים אצלכם בבית. [עומר לגולגולת]
בני ישראל יצאו ללקוט את המן ונעשה להם נס שכל אדם שליקט, ליקט לפי צורכי ביתו.
-
אסור להותיר מהמן ליום הבא אלא ללקט רק לפי הצורך של אותו היום.
חלק מבני ישראל לא מקשיבים ומשאירים מהמן למחרת היום ומה שקורה למן המיותר הוא שנהיה בו עובש. משה רואה את מה שעשו וכועס עליהם. על כך שהשאירו מהמן למרות הציווי.
-
ביום שישי יש ללקוט כמות כפולה [שני עומר] ואת מה שהם מלקטים הם צריכים לבשל או לאפות כדי שיישאר ליום הבא. הנשיאים שהם ראשי העם פונים למשה בשאלה מהי הסיבה לבקשה המוזרה ומשה עונה להם:
מחר, יום שבת. יום שבת הוא יום קדוש לה’ ולכן ביום זה נחים. ביום שבת לא תמצאו את המן בשדה. ובאמת, הפעם, מה שלקטו ביום שישי ליום שבת לא קיבל עובש אלא היה שמור וטוב.ועדיין היו אנשים שיצאו ביום שבת ללקוט ולחפש את המן. ה’ שרואה את הפעולות של חלק מהאנשים פונה למשה בכעס: “עד מתי אתם מסרבים לשמוע לחוקים שלי??? הרי ראיתם שקיבלתם כמות כפולה של ירידת מן, הייתם צריכים להבין שהתכוונתי למה שאמרתי. שישה ימים תלקטו וביום השביעי תנוחו ותאכלו את מה שליקטתם ביום שישי. זו הסיבה לכמות הכפולה שקיבלתם ביום שישי!
מאותו הזמן בני ישראל מתחילים להקפיד ולא יוצאים ללקוט בשבת אלא מלקטים ביום שישי כמות כפולה ומבשלים ואופים אותה ונחים בשבת. בני ישראל קוראים ללחם הניסי בשם מן.
צורת המן- צורה עגולה [כמו צמח הנקרא בשם גד]
צבעו- לבן
טעמו- כצפיחית בדבש.
מגע- מחוספס
משה אומר לבני ישראל לאחר שסיימו לעבוד את המשכן לקחת מן בכמות של עומר שלם ולשמור אותו כדי שהדורות הבאים יזכרו את הנס.
מי שעושה את הפעולה הזו הוא אהרון. משה פונה אליו ואומר לו לקחת מלוא העומר מן ולשים בצנצנת ליד ארון הברית.
המטרה: כדי שיהיה מזכרת לדורות הבאים כיצד האל כלכל את עם ישראל במדבר אחרי שיצאו ממצרים.
בני ישראל אכלו את המן לאורך ה40 שנה שהיו במדבר עד שהגיעו לכניסה של ארץ כנען.
מילים לביאור:
וילונו=התלוננו
קצה= כניסה
בין הערביים= לאחר שעברו שש וחצי שעות מתחילת היום
חודשים בספירה יהודית:
יש 2 ספירות של חודשים:
-
ספירה מראש השנה שהוא החודש הראשון לבריאת האדם – ראש השנה הוא היום השישי לבריאת העולם וביום זה נברא האדם ומכיוון שזה היום הולדת של האדם הראשון העולם נספר מיום זה.
-
ספירה מראש חודש ניסן– לאחר שעם ישראל יצא ממצרים התחילה ספירה חדשה והיא הספירה מהזמן שבני ישראל יצאו ממצרים כי רק אז הם יכלו להתחיל לעבוד את האל. [כשהם לא תחת שליטה של עם אחר].
מכיוון שעם ישראל יצאו ממצרים בספר שמות אז בפרק זה אנו שומעים על אירוע שמתארים את זמנו מהחודש השני לצאתם ממצרים. שהוא חודש אייר.
חודשי השנה:
תשרי החודש הראשון מזמן בריאת האדם
חשון
כסלו
טבת
שבט
אדר
ניסן החודש הראשון מזמן יציאת מצרים
אייר
סיון
תמוז
אב
אלול.
כשהספירה היא מזמן בריאת האדם אז החודש הראשון הוא תשרי וכשהספירה היא מזמן צאתם ממצרים אז החודש הראשון הוא ניסן והשני הוא אייר וכו’.
מספרים וגימטרייה:
א=1 י=10 ק=100
ב=2 כ=20 ר=200
ג=3 ל=30 ש=300
ד=4 מ=40 ת=400
ה=5 נ=50
ו=6 ס=60 ט”ו=15
ז=7 ע=70 ט”ז
ח=8 פ=80
ט=9 צ=90
כשאומרים לנו בחמש עשרה לחודש השני לצאתם ממצרים אז הכוונה ט”ו בחודש אייר
עמוד הענן- עמוד הענן היה ענן מיוחד המוזכר בתנ”ך. הענן היווה שליחו של ה’ אשר ליווה והדריך את מסע בני ישראל במדבר. הענן הופיע במשך היום, ובלילה החליף אותו עמוד האש שהאיר לבני ישראל. כשהענן הופיע באוהל מועד ידעו בני ישראל שה’ רוצה להעביר להם מסר.
צווים שקשורים למן:
-
כל אדם יוצא ללקט כמות מן לפי כמות האנשים בביתו. [עומר לגולגולת] “עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם–אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ” [ט”ז]
-
כל אדם מלקט כמות של אכילה ליום אחד בלבד לכל אדם בביתו ולא משאיר ליום הבא מהמן. “לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ” [ט”ז]. “אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר”[י”ט]
-
ביום שישי יש ללקוט כמות כפולה של עומר[שני עומרים] לאדם. “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה–שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד”[כ”ב]
-
ביום שבת אין ללקוט מן אלא לקיים את מצוות השבת. ” שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.” [כ”ו]
-
בהמשך מצווה משה לקחת מהמן כמות לשמירה כדי שיוכלו להראות לדורות הבאים את הלחם שכלכל אותם האל במדבר במשך 40 שנה. ” ..זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה–מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם”[ל”ב]
תיאורים של המן:
צורת המן- צורה עגולה [כמו צמח הנקרא בשם גד]
נפח- דק [דק כמו כפור על הארץ]
צבעו- לבן
טעמו- כצפיחית בדבש.
מגע- מחוספס
“וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ, מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.”[ל”א]
מתי והיכן נמצא המן?
בני ישראל יצאו סביב המחנה ולקטו אותו. הטל היה מכסה את המן כמו כריך מתחת למן היה טל ומעל המן היה טל. כשהטל נמס היה ניתן לראות את המן. “וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה.” [י”ד]
מה הייתה הסיבה שבני ישראל היו צריכים להזדרז וללקט את המן בבוקר?
הצורך ללקט בבוקר היה כי במידה והשמש כבר הייתה יוצאת ומחממת את המחנה אז המן היה נמס. “וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס“.
כיצד אכלו את המן?
היה ניתן לבשל או לאפות אותו כרצונם. “אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקר”[כ”ג]
הניסים שקשורים למן:
-
ירד כל יום למחנה ישראל.
-
ביום שישי שינה את טבעו ולא קיבל עובש או נמס אלא נשאר טרי וטוב למאכל.
-
ביום שבת לא ירד.
-
הגיע מכוסה משני צדדיו בטל לשמירה.
-
כשאהרון לוקח מהמן למשמרת לדורות הבאים הוא משנה טבעו ולא נמס.
מוסר השכל:
-
מסיפור זה ניתן ללמוד כמה חשוב לדעת איך לבקש דברים. הבעיה של בני ישראל לא הייתה בבקשה לקבל אוכל כי הרי הגיוני שהם ירצו לאכול בשפע ולא לרעוב. זה הרי צורך בסיסי. אבל הבעיה הייתה בדרך הבקשה. בכך שהם התלוננו והיו כפויי טובה כשאמרו היה עדיף שנישאר במצרים מאשר לבוא למות במדבר. אם היו מבקשים היו מקבלים את אותו הדבר אבל פה הם ביקשו בצורה של תלונה וכפיות טובה ולכן ה’ כועס עליהם.
-
דרך הפרק אנו לומדים את חשיבות התודה וההערכה. בני ישראל מקבלים לפי בקשתם מן אבל אנחנו לא רואים שכתוב שהם מודים לאל ומכירים בטובה שקיבלו. אדם שמקבל משהו צריך להבין שאף אחד לא חייב לו כלום והוא צריך להכיר תודה על כל מה שהוא מקבל.
-
דרך הפרק ניתן לראות שהאל בוחן את בני ישראל באמונה בו. האל יכול היה לגרום למן לשמור על הטריות שלו [עובדה שביום השבת המן לא קיבל עובש ועובדה נוספת היא שבסוף הפרק ה’ אומר למשה שישמור מן בצנצנת שתהיה לזיכרון לבני ישראל וצאצאיהם] אבל הוא יצר להם מצב שהם יצטרכו להאמין בו באופן קבוע שהוא יכלכל אותם גם ביום הבא.
-
לזכור את הטוב שנעשה לנו– האל מצווה את משה לשמור מהמן לדורות הבאים. דבר זה עוזר לנו להיות מוקירי תודה ולהעריך את מה שקיבלנו ולא לזלזל.
-
חיזוק באמונה– כשאנחנו זוכרים את מי שעשה לנו טוב אנחנו מקבלים כוח בתקופות שקשה לנו להתחזק בכך שיש מי ששומר, מגן, עוזר ואוהב אותנו ויש למי לפנות.
-
זריזות– המן לימד את בני ישראל לא להתעצל. מי שנשאר לישון והיה קם רק בצהרים לא היה נשאר לו מן כיוון שהשמש הייתה ממיסה אותו. [את המן] וכך היה חייב להתרגל לקום מוקדם אם רצונו לאכול ולהביא אוכל לילדיו.
קשיים ופירושים:
קושי:
מהי הסיבה שבתאריך ט”ו באייר ביקשו מן? למה לא לפני כן?
פירוש:
רשב”ם: בחמשה עשר יום לחדש השני – אז פסקו להם עוגות שהוציאו ממצרים.
הסבר פירוש: זה היום שבו נגמר להם כל מה שהביאו כצידה לדרך ממצרים.
קושי:
מהי הסיבה שכשהתלוננו בני ישראל שייכו את המילה בשר לישיבה ואת הבשר לאכול לשובע?
פירוש:
-
בשבתינו על סיר הבשר , באכלינו לחם לשובע – אין דרך בני אדם להשביע עצמו כי אם בלחם; וכן כתוב “בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם” (צירוף של להלן , ח ולהלן , יב). ואמרו רבותינו (יומא עה , ב): למדה תורה דרך ארץ , שלא יאכל אדם בשר לשובע כי אם לחם לשובע , וכגון: בשר בערב , ולא בבוקר; וגם למדנו מכאן שזמן סעודה פעמים ביום , בוקר וערב.
הסבר פירוש בכור שור:
בכור שור טוען שמהמילים האלה ניתן ללמוד כמה כללים בתחום הסעודה:
-
אדם שבע מלחם.
-
בסעודה יאכל כמות של לחם יותר משל בשר[שהלחם יהיה מה שמשביע אותו].
-
בבוקר אוכלים לחם ובערב בשר ולא הפוך.
-
אדם צריך לאכול שתי סעודות ביום. בוקר וערב.
קשוי:
מהי הסיבה שה’ בחר לא לתת לבני ישראל כמות גדולה שתספיק להם לשנה אלא כל יום ?
פירוש:
בכור שור: “למען אנסנו הילך בתורתי – אולי מתוך שיהו צריכין לי כל שעה , ויראוני , ולא ימרדו בי , וילכו בתורתי.”
הסבר פירוש: מטרת המן שיהיה בכל יום המנה הקצובה לאותו היום חוץ משישי שאז יקבלו פעמיים כדי לגרום לבני ישראל להזדקק לאל ואז יהיו חייבים להקשיב לו וללכת בדרכיו.
רש”י: למען אנסנו – כי אנסנו , הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו: שלא יותירו ממנו , ולא יצאו בשבת ללקוט.
הסבר פירוש: כדי לבחון את ישראל האם הם מקשיבים לה’ וביום שבת נחים ולא יוצאים ללקוט אלא סומכים על בורא עולם שייתן להם גם ליום הבא או לא.
קושי:
מהי הסיבה לכך שמצווה משה את בני ישראל לשמור מהמן לתקופה שאחרי המדבר?
פירוש:
רש”י:,”למשמרת – לגניזה. לדורותיכם – בימי ירמיהו , כשהיה ירמיהו מוכיחן: למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתינו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן , אמר להם: “הדור אתם ראו דבר יי‘” (יר‘ ב , לא; ראה מכיל‘ בשלח ויסע ה); ‘שמעו‘ לא נאמר , אלא “ראו“: בזה נתפרנסו אבותיכם; הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו.“
הסבר פירוש:
מטרת השמירה של המן לדורות הבאים כדי שבעתיד כשבני ישראל יחליטו להוריד מזמן לימוד התורה או מקיום המצוות בטענה שמי יפרנס אותם ומאיפה יהיה להם אוכל יראו להם את המן שכלכל ה’ את אבותיהם וכך יבינו שאומנם הם צריכים לצאת לעבוד אך מי שמפרנס זה בורא עולם ויש לו הרבה אפשרויות לפרנס את האדם.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
-
מהי הסיבה שה’ כועס על עם ישראל על תלונותיהם לקבל אוכל בשפע ולא למות מרעב?
-
קראו שמות פרק ט”ז וענו: מהם הציוויים שמצווה משה את בני ישראל וקשורים למן?
-
קראו שמות פרק ט”ז פסוקים כ”א-ל”א. מהו האירוע שקרה בפסוקים אלה שגרמו לכעסו של האל?
מהי הסיבה לדעתך לכעסו של האל? כיצד בני ישראל מתנהגים לאחר האירוע? -
קראו שמות ט”ז פסוקים ל’-ל”ג וכתבו מהי הסיבה לשמו של המן ומהם המאפיינים של המן.
-
קראו שמות פרק ט”ז פסוקים ל”ב-ל”ו. מהו הציווי שמצווה ה’ את משה ומהי מטרתו?
-
קראו שמות פרק ט”ז וכתבו: כמה זמן בני ישראל אכלו את המן ומהו האירוע שקרה ובו נפסק המן? מהי לדעתכם הסיבה שבאירוע הזה הפסיק לרדת מן לבני ישראל?
-
דרך פרשת המן ניתן ללמוד הרבה ערכים שמתקשרים לעניין של פרנסה. כתוב והסבר שני דברים שלמדת מפרשת המן.
-
קרא שמות ט”ז פסוקים א’-ה. ואת פירושו של בכור שור שלפניך: בשבתינו על סיר הבשר , באכלינו לחם לשובע – אין דרך בני אדם להשביע עצמו כי אם בלחם; וכן כתוב “בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם” (צירוף של להלן , ח ולהלן , יב). ואמרו רבותינו (יומא עה , ב): למדה תורה דרך ארץ , שלא יאכל אדם בשר לשובע כי אם לחם לשובע , וכגון: בשר בערב , ולא בבוקר; וגם למדנו מכאן שזמן סעודה פעמים ביום , בוקר וערב.
כתוב 3 פרטים שלמדנו מפירושו של בכור שור על סעודה.
