תניא – פרק מ”א
- תניא
- פרק מא
- ליקוטי אמרים - פרק מא - התקשרות לבורא עולם
בְּרַם צָרִיךְ לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה וְעִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְהוּא, כִּי אַף שֶׁהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְסוּר מֵרָע וְהָאַהֲבָה לְוַעֲשֵׂה טוֹב, אַף עַל פִּי כֵן לֹא דַּי לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לְבַדָּהּ לְוַעֲשֵׂה טוֹב, וּלְפָחוֹת צָרִיךְ לְעוֹרֵר תְּחִלָּה הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִמְרֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁתְּהֵא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ אוֹ מֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים. דְּהַיְינוּ לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַל כָּל פָּנִים גְּדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וּמַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר הִיא מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא”, וּמַנִּיחַ הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וּמְיַחֵד מַלְכוּתוֹ עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְעָלָיו בִּפְרָט, כִּי חַיָּב אָדָם לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְהוּא גַּם הוּא מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּתוֹ, לִהְיוֹת מֶלֶךְ עָלָיו, וּלְעָבְדוֹ וְלַעֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ בְּכָל מִינֵי עֲבוֹדַת עֶבֶד.
וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו, וּמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וּמַבִּיט עָלָיו וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְיַעֲמִיק בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ וְיַאֲרִיךְ בָּהּ, כְּפִי יְכֹלֶת הַשָּׂגַת מֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּכְפִי הַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, לִפְנֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה אוֹ הַמִּצְוָה, כְּמוֹ לִפְנֵי לְבִישַׁת טַלִּית וּתְפִילִּין.
וְגַם יִתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין וּמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא מְלֻבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת וְחָכְמַת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין אֵלּוּ; וּבִקְרִיאָתוֹ אוֹ בִּלְבִישָׁתוֹ הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ עָלָיו, דְּהַיְינוּ עַל חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל שֶׁבְּתוֹךְ גּוּפוֹ, לִכָּלֵל וְלִבָּטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְדֶרֶךְ פְּרָט בִּתְפִלִּין, לִבָּטֵל וְלִכָּלֵל בְּחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בִּבְחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמְּלֻבָּשׁוֹת דֶּרֶךְ פְּרָט בְּפָרָשִׁיּוֹת “קַדֶּשׁ” “וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ”. דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַמֵשׁ בְּחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ בִּלְתִּי לַה’ לְבַדּוֹ. וְכֵן לִבָּטֵל וְלִכָּלֵל בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה שֶׁבְּלִבּוֹ, בִּבְחִינַת דַּעַת הָעֶלְיוֹן, הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה הַמְּלֻבָּשׁ בְּפָרָשִׁיּוֹת “שְׁמַע” “וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ”. וְהַיְינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, לְשַׁעְבֵּד הַלֵּב וְהַמֹּחַ כו’. וּבַעֲטִיפַת צִיצִית יְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹהַר, לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הִיא מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים וכו’, לְיַחֲדָהּ עָלֵינוּ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ. וְהוּא כְּעִנְיַן “שֹוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ”.
וַאֲזַי אַף אִם בְּכָל זֹאת לֹא תִפֹּול עָלָיו אֵימָה וָפַחַד בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהִתְגַּלּוּת מַחֲשַׁבְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ. וְקַבָּלָה זוֹ הִיא אֲמִתִּית בְּלִי שׁוּם סָפֵק, שֶׁהֲרֵי הִיא טֶבַע נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לִמְרֹד בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ יִתְבָּרַךְ. הֲרֵי הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמֵד אוֹ הַמִּצְוָה שֶׁעוֹשֶׂה מֵחֲמַת קַבָּלָה זוֹ וּמֵחֲמַת הַמְשָׁכַת הַיִּרְאָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה, כְּכָל עֲבוֹדַת הָעֶבֶד לַאֲדוֹנוֹ וּמַלְכּוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם לוֹמֵד וּמְקַיֵּם הַמִּצְוָה בְּאַהֲבָה לְבַדָּהּ, כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ עַל יְדֵי תּוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדַת הָעֶבֶד, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: “וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” וגו’; “וְאוֹתוֹ תַעֲבֹדוּ” וגו’. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר [פָּרָשַׁת בְּהַר], כְּהַאי תּוֹרָא דְּיָהֲבִין עֲלֵיהּ עֹל בְּקַדְמֵיתָא בְּגִין לְאַפָּקָא מִנֵּיהּ טַב לְעָלְמָא כו’, הָכֵי נַמֵּי אִצְטְרִיךְ לְבַר נַשׁ לְקַבָּלָא עֲלֵיהּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּקַדְמֵיתָא כו’. וְאִי הַאי לָא אִשְׁתְּכַח גַּבֵּיהּ, לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ קְדֻשָּׁה כו’. [וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא שָׁם דַּף קי”א ע”ב], שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת, וְהֵן בְּחִינַת עֶבֶד וּבְחִינַת בֵּן. וְאַף דְּיֵשׁ בֵּן שֶׁהוּא גַּם כֵּן עֶבֶד, הֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לָבֹא לְמַדְרֵגָה זוֹ בְּלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה עִלָּאָה כַּיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים.
וְהִנֵּה אַף מִי שֶׁגַּם בְּמֹחוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ שׁוּם יִרְאָה וּבוּשָׁה, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֶרֶךְ נַפְשׁוֹ מִמְּקוֹר חֻצְבָּהּ, מִמַּדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה. אַף עַל פִּי כֵן, מֵאַחַר שֶׁמִּתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת הַמֶּלֶךְ, הֲרֵי זוֹ עֲבוֹדָה גְּמוּרָה. כִּי הַיִּרְאָה וְהָעֲבוֹדָה נֶחְשָׁבוֹת לִשְׁתֵּי מִצְוֹת בְּמִנְיַן תַּרְיַ”ג, וְאֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְעוֹד, שֶׁבֶּאֱמֶת מְקַיֵּם גַּם מִצְוַת יִרְאָה בְּמַה שֶּׁמַּמְשִׁיךְ הַיִּרְאָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי בְּשָׁעָה וְרֶגַע זוֹ עַל כָּל פָּנִים מוֹרָא שָׁמַיִם עָלָיו, עַל כָּל פָּנִים כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם הֶדְיוֹט לְפָחוֹת שֶׁאֵינוֹ מֶלֶךְ הַמַּבִּיט עָלָיו, שֶׁנִּמְנָע בַּעֲבוּרוֹ מִלַּעֲשֹוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן בְּעֵינָיו, שֶׁזּוֹ נִקְרֵאת יִרְאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: “יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם” כו’, “תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם” כו’. רַק שֶׁיִּרְאָה זוֹ נִקְרֵאת יִרְאָה תַּתָּאָה, וְיִרְאַת חֵטְא שֶׁקּוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ. וְיִרְאָה עִלָּאָה הוּא יְרֵא בֹּשֶׁת כו’, דְּאִית יִרְאָה וְאִית יִרְאָה כו’.
אֲבָל בְּלִי יִרְאָה כְּלָל לָא פָרְחָא לְעֵלָּא בְּאַהֲבָה לְבַדָּהּ, כְּמוֹ שֶׁהָעוֹף אֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹחַ בְּכָנָף אֶחָד, דִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הֵן תְּרֵין גַּדְפִין [כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בַּתִּקּוּנִים]. וְכֵן הַיִּרְאָה לְבַדָּהּ הִיא כָּנָף אֶחָד, וְלָא פָרְחָא בָּהּ לְעֵלָּא, אַף שֶׁנִּקְרֵאת עֲבוֹדַת עֶבֶד. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת גַּם כֵּן בְּחִינַת בֵּן, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית עַל כָּל פָּנִים הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, שֶׁתְּהֵא בְּהִתְגַּלּוּת מֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים, לִזְכֹּר אַהֲבָתוֹ לַה’ אֶחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ, לְדָבְקָה בוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֹאת תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה אוֹ הַמִּצְוָה הַזּוֹ, לְדָבְקָה בוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אָמְנָם אָמְרוּ רַזַ”ל: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. לָכֵן יִתְכַּוֵּן לְיַחֵד וּלְדָבְקָה בוֹ יִתְבָּרַךְ מְקוֹר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, וּמְקוֹר נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא רוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם שְׁכִינָה עַל שֵׁם שֶׁשּׁוֹכֶנֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת תּוֹךְ כָּל עָלְמִין לְהַחֲיוֹתָן וּלְקַיְּמָן. וְהִיא הִיא הַמַּשְׁפַּעַת בּוֹ כֹּחַ הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁמְּדַבֵּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אוֹ כֹּחַ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה לַעֲשֹוֹת מִצְוָה זוֹ. וְיִחוּד זֶה הוּא עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁהוּא מְלֻבָּשׁ בָּהֶן. וְיִתְכַּוֵּן לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ עַל מְקוֹר נַפְשׁוֹ וְנַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל לְיַחֲדָן, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן פֵּרוּשׁ יִחוּד זֶה בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּן שָׁם. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ “לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל”.
[הגהה: וְגַם עַל יְדֵי זֶה יִתְמַתְּקוּ גַּם כֵּן הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים מִמֵּילָא, בְּהִתְכַּלְּלוּת הַמִּדּוֹת וְיִחוּדָם, עַל יְדֵי גִּלּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמִּתְגַּלֶּה לְמַעְלָה בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, הוּא גִּלּוּיוֹ לְמַטָּה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאִדְרָא רַבָּא וּבְמִשְׁנַת חֲסִידִים מַסֶּכֶת אֲרִיךְ אַנְפִּין פרק ד’, שֶׁתַּרְיַ”ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה נִמְשָׁכוֹת מֵחִוַּרְתָּא דַּאֲרִיךְ אַנְפִּין, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן מְקוֹר הַחֲסָדִים.]
וְאַף שֶׁלִּהְיוֹת כַּוָּנָה זוֹ אֲמִתִּית בְּלִבּוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ חָפֵץ בֶּאֱמֶת יִחוּד הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ אַהֲבָה רַבָּהּ לַה’ לְבַדּוֹ, לַעֲשֹוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו לְבָד, וְלֹא לְרַוּוֹת נַפְשׁוֹ הַצְּמֵאָה לַה’, אֶלָּא כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִמֵּיהּ, דְּרָחֵים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ כו’ [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם רַעְיָא מְהֵימְנָא]. מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּכַוָּנָה זוֹ. כִּי אַף שֶׁאֵינָהּ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְגַמְרֵי בְּלִבּוֹ, שֶׁיַּחְפֹּץ בָּזֶה בְּכָל לִבּוֹ, מִכָּל מָקוֹם מְעַט מִזְעֵר חָפֵץ לִבּוֹ בָּזֶה בֶּאֱמֶת, מִפְּנֵי אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. וְיִחוּד זֶה הוּא רְצוֹנוֹ הָאֲמִתִּי. וְהַיְינוּ יִחוּד הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּאֲצִילוּת, הַנַּעֲשֶׂה בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, עַל יְדֵי יִחוּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְהִתְכַּלְּלוּתָהּ בְּאוֹר ה’ הַמְּלֻבָּשׁ בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁעוֹסֶקֶת בָּהֶן, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. כִּי עַל יְדֵי זֶה מִתְיַחֲדִים גַּם כֵּן מְקוֹר הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עִם מְקוֹר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית הַנִּקְרָא בְּשֵׁם שְׁכִינָה, שֶׁהֵן בְּחִינַת מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת.
אֲבָל יִחוּד נַפְשׁוֹ וְהִתְכַּלְּלוּתָהּ בְּאוֹר ה’ לִהְיוֹת לַאֲחָדִים, בָּזֶה חָפֵץ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְגַמְרֵי, בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, מֵאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, לְדָבְקָה בַּה’, וְלֹא לִפָּרֵד וְלִהְיוֹת נִכְרָת וְנִבְדָּל חַס וְשָׁלוֹם מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אֹפֶן, אֲפִלּוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. וְעֵסֶק הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת וְהַתְּפִילָּה הוּא גַּם כֵּן עִנְיַן מְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ בְּצֵאתָהּ מִן הַגּוּף בִּמְלֹאת שִׁבְעִים שָׁנָה; שֶׁאֵינָהּ מְהַרְהֶרֶת בְּצָרְכֵי הַגּוּף, אֶלָּא מַחֲשַׁבְתָּהּ מְיֻחֶדֶת וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, שֶׁהֵן דְּבַר ה’ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ. שֶׁזֶּהוּ כָּל עֵסֶק הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן, כִּדְאִיתָא בַּגְמָרָא וּבַזֹּהַר, אֶלָּא שֶׁשָּׁם מִתְעַנְּגִים בְּהַשָּׂגָתָם וְהִתְכַּלְּלוּתָם בְּאוֹר ה’. וְזֶהוּ שֶׁתִּקְּנוּ בִּתְחִלַּת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר קֹדֶם הַתְּפִלָּה: “אֱלֹהַי נְשָׁמָה” וכו’ “וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ” כו’ “וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי” כו’. כְּלוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, לָכֵן מֵעַתָּה אֲנִי מוֹסְרָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְךָ לְיַחֲדָהּ בְּאַחְדוּתְךָ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אֵלֶיךָ ה’ נַפְשִׁי אֶשָּׂא”. וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת מַחֲשַׁבְתִּי בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ וְדִבּוּרִי בְּדִבּוּרְךָ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, וּבִפְרָט בַּאֲמִירָה לַה’ לְנוֹכֵחַ, כְּמוֹ “בָּרוּךְ אַתָּה” וּכְהַאי גַּוְונָא.
וְהִנֵּה בַּהֲכָנָה זוֹ, שֶׁל מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה’, יַתְחִיל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר: “בָּרוּךְ אַתָּה” כו’. וְכֵן בַּהֲכָנָה זוֹ יַתְחִיל לִלְמֹד שִׁעוּר קָבוּעַ מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה. וְכֵן בְּאֶמְצַע הַיּוֹם, קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִלְמֹד, צְרִיכָה הֲכָנָה זוֹ לְפָחוֹת, כַּנּוֹדָע, שֶׁעִקַּר הַהֲכָנָה לִשְׁמָהּ לְעַכֵּב הוּא בִּתְחִלַּת הַלִּמּוּד בַּבֵּינוֹנִים. וּכְמוֹ בְּגֵט וְסֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁצְּרִיכִים לִשְׁמָהּ לְעַכֵּב, וְדַיּוֹ שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה: “הֲרֵינִי כּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה”, אוֹ “לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ” כו’. וּכְשֶׁלּוֹמֵד שָׁעוֹת הַרְבֵּה רְצוּפוֹת, יֵשׁ לוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בַּהֲכָנָה זוֹ הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה עַל כָּל פָּנִים. כִּי בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה הִיא הַמְשָׁכָה אַחֶרֶת מֵעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים לְהַחֲיוֹת הַתַּחְתּוֹנִים, וְהַמְשָׁכַת הַחִיּוּת שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁלְּפָנֶיהָ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹרָהּ [בְּסוֹד רָצוֹא וָשׁוֹב שֶׁבְּסֵפֶר יְצִירָה], עִם כָּל הַתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים. כִּי בְּכָל שָׁעָה שׁוֹלֵט צֵרוּף אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר צֵירוּפֵי שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׁעוֹת הַיּוֹם, וְצֵירוּפֵי שֵׁם אֲדֹנָ”י בַּלַּיְלָה כַּנּוֹדָע.
וְהִנֵּה כָּל כַּוָּנָתוֹ בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה’ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה לְהַעֲלוֹת נִצּוֹץ אֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹכָהּ לִמְקוֹרוֹ, תְּהֵא רַק כְּדֵי לַעֲשֹוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ בְּבוֹא אֵלָיו בְּנוֹ יְחִידוֹ בְּצֵאתוֹ מִן הַשִּׁבְיָה וּבֵית הָאֲסוּרִים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהִנֵּה כַּוָּנָה זוֹ הִיא אֲמִתִּית בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְגַמְרֵי בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, מֵאַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. רַק שֶׁצָּרִיךְ לִקְבֹּעַ עִתִּים לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְּדוּלַּת ה’, לְהַשִּׂיג דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי וכו’, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
1 ירמיהו כג כד 2 סנהדרין לז א 4 דברים יז טו
5 ברכות כח ב 6 ברכות מט ב 7 תהלים כה א
8 שולחן ערוך יורה דעה רעד#סעיף א 9 שו”ע אהע”ז קלא סעיף ז וסימן קלה סעיף א
ב”ה
מיקום: תניא פרק מ”א
נושא: יראת ה’ [יראת שמים]
סיכום הפרק
בעל התניא מסביר לנו מה הדבר שאדם צריך לזכור תמיד ושאותו זיכרון הוא הראש [ההתחלה] והעיקר והבסיס[שרש]של עבודת ה’: “יראת ה’.
מה הכוונה: “סור מרע ועשה טוב”?
כשלאדם יש יראה מה’ אז הוא מקיים מצוות “לא תעשה” הוא סר מרע, כי הוא ירא ומפחד מה’ וכך נמנע מכל דבר שהוא מעשה רע.
כשלאדם יש אהבה לה’ אז רגש זה מסייע לו לעבוד את ה’ ולעשות מצוות עשה. “עשה טוב”. יש לו כוחות פנימיים והתרגשות לעשות טוב.
לא ניתן להיות עבד ה’ רק על ידי אהבה.
בעל התניא מסביר שלא מספיק שאדם יעורר את רגש האהבה בלבד כדי שיהיה לו כוח לעשות טוב אלא הוא צריך גם בתור התחלה לעורר לפחות את היראה הטבעית שמוסתרת וטבועה בתוך כל אחד מעם ישראל כדי לא למרוד במלך מלכי המלכים הקב”ה. זאת אומרת על ידי אהבה נפעל ונעשה טוב אבל על ידי אהבה בלבד לא נצליח להגיע למצב שלא נמרוד אלא רק על ידי יראה ופחד ולכן האדם קודם כל בתור התחלה צריך להעביר את אותה יראה שיש בתוך כל יהודי מהמקום הפנימי שבתוכו היא מוסתרת להעלות אותה ללבו או לפחות למוחו. זאת אומרת שגם אם אין עדיין לאדם רגש בלב שיגרום לו לעשות שיעשה כי הבין במוחו שכך צריך לעשות. [מוח שליט על הלב]
מהי הסיבה שהיראה קודמת לכל?
“ראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא היראה.”
העבודה לה’ לא יכולה להיעשות רק כי אוהבים אלא קודם כל לעשות. אם אדם יעשה רק כי הוא אוהב יהיו דברים שהוא ימנע מלעשות עד שהוא יבין. החכמה האלוהית עצומה וכדי להבין כל פרט ופרט בתורה ובמצוות יש צורך בזמן ובלמידה. אם אדם יחליט קודם לחזק בתוכו את היראה אז הוא ימנע מלעשות גם כשהוא לא מבין וגם כשאין לו עדיין תשובות לכל השאלות שלו.
וכך, על ידי שאדם מבין את עוצמת האל וחשיבותו ואת העובדה שהוא המלך שמנהל את העולם וציווה עליו לעשות פעולות ולהימנע מפעולות שליליות. הוא קודם יעשה.
ואיך אדם יצליח לעורר את היראה המוסתרת בתוכו לתוך לבו או מוחו?
והתשובה של בעל התניא היא: כשיתבונן במחשבתו ויסתכל מסביבו איך כל העולם מנוהל ואיך מלכותו של ה’ ממלאת את כל העולם ואת כל הברואים ואיך ה’ שולט בכל חלק וחלק בבריאה בעולמות עליונים ובעולמות שנמצאים פה, בעולם התחתון [בכדור הארץ] כמו שנאמר בפסוק: “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה’..” הפסוק הזה מראה איך אין חלק בעולם שאין בו אלוקות. כל דבר בעולם יש בו אלוקות גם אם הוא מכוסה בהרבה כיסויים.
זאת אומרת: בעל התניא מסביר שהתבוננות בעוצמת האל ובשליטתו והימצאותו בכל פרט בעולם גורמת להוציא את היראה הפנימית שבתוך האדם מישראל.
בעל התניא מסביר מהם שלבי ההתבוננות בגדולת האל:
ולא רק שהוא צריך להסתכל ולהתבונן בגדולת ה’ בעולם אלא גם בכך שהוא מנהל ושולט על הברואים בעולמות עליונים[מלאכים ויצורים אחרים] ועולמות תחתונים: בני אדם ובעלי חיים, צומח ודומם ומכל מה שברא ומשגיח בעולם הזה מתמקד ומשגיח בצורה יותר ממוקדת על עם ישראל . ועליו[על האדם עצמו] בפרט.
שלבי התבוננות שהאדם צריך כדי להעלות את היראה הפנימית בתוכו:
התבוננות על העולם והמורכבות שלו.
התבוננות איך ה’ שולט ומנהל את כל העולם.
התבוננות על שליטת ה’ בעולמות עליונים ותחתונים.
התבוננות על איך ה’ משגיח באופן מיוחד על עם ישראל.
התבוננות איך ה’ משגיח עליו באופן מיוחד וצופה עליו כמו שמלך צופה בעבד שלו.
משל המלך:
אדם שנכנס אל המלך לא מתחיל מיד לשוחח איתו אלא קודם כל עוצר ומבין את המעמד שהוא נמצא בו. כשהוא משוחח עם מלך וירא מהמעמד הזה ומכין את עצמו כראוי למעמד. ומתנהג בצורה הראויה לפניו. רק לאחר מכן הוא מתחיל לנהל תקשורת עם המלך.
שאלה:
מהי הסיבה שהאדם צריך להתבונן ולשים על ליבו שה’ הוא כמו מלך שצופה בו ושיש עליו השגחה פרטית שממוקדת בו? למה לא מספיק שהאדם יבין שהאל מנהל את העולם ואת בני האדם באופן כללי?
והתשובה של בעל התניא:
“כי חייב אדם לומר: “בשבילי נברא העולם”
זאת אומרת אדם צריך להבין את ערכו הפרטי בעולם ולא לזלזל בעצמו וביכולותיו או בחשיבות שלו. האדם צריך לזכור שכל העולם נברא לכבודי. ברגע שאדם מבין ומתבונן וזוכר שה’ ברא את כל העולם בשבילו הוא מבין שאין סוף לעוצמה וליכולות שלו. אבל אם הוא רואה את עצמו כ”טרחה” כאדם שהגיע בטעות לעולם. כאדם לא רצוי על ידי בורא עולם אז מהיכן ישיג כוחות פנימיים לעשות ולפעול?
בא בעל התניא ואומר: חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.
איך בעל התניא אומר לנו שאדם צריך לומר בשבילי נברא העולם? האם הוא רוצה שהאדם יתגאה?
- כשאדם יבין כמה ה’ אוהב אותו ושהוא בחר בו לרדת לעולם ונתן לו ולמענו את כל העולם הוא יהיה שמח. הוא יבין שהוא אהוב. הוא יבין שהוא מוערך ורצוי וכך יהיו לו אנרגיות לפעול.
- אדם שיודע שהגיע לפה וכל העולם נברא בשבילו הוא לא ימעיט בשאיפות שלו. ולא ימעיט במטרות שלו אלא יעשה ככל יכולתו כדי להצדיק את העובדה שהעולם נברא לכבודו.
- אדם שיבין שבשבילו נברא העולם יבין שבורא עולם נתן לו את כל הכלים שיסייעו לו במטרתו. כל העולם מכוון כדי להגשים לך את המטרות כל עוד אתה מבין את שליחותך והיא מתואמת עם צרכי האל בעולם.
בדיוק כמו שמלך ייתן לעבד שלו שליחות לבצע וגם ייתן לו את כל הצרכים והכלים המתאימים לצורך שליחותו.
כך בורא עולם ברא אותך בעולם ולצורך שליחותך בעולם הוא ברא לך את העולם כדי שישרת ויסייע לך להגשים את השליחות שלך בעולם.
ובורא עולם בודק אותך. עומד מעליך, מביט בך ורואה האם אתה עושה את עבודתו כראוי? האם אתה משתמש בכל הכישורים ובכל הכוחות ובכל השפע שהביא לך כדי לעבוד אותו כראוי.
כמו שכתוב בפסוק: “והנה ה’ ניצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי”
ולכן, האדם צריך לעבוד לפני ה’ ביראה ופחד. ויהרהר במחשבה זו ככל יכולתו כפי העומק שהוא יכול להגיע אליה וכפי הזמן שיש לו לפני עשיית כל מצווה ומצווה. כמו לפני שאדם לובש טלית ותפילין.
ובנוסף, יתבונן איך אור ה’ שהוא אור אין סוף מבורך ומסובב כל העולמות רצונו מתממש כשהאדם מתעטף בטלית, מניח תפילין וקורא את מילות התפילה.
וכך, לפני שהיהודי מקיים מצוות יחשוב איך הוא מקיים את מצוות המלך. ואיך במצוות שעושה ממשיך עליו את מלכותו של המלך.
כמו שאדם שמקיים את חוקי המלך אז ברגע שהוא מקיים אותם נחשב שקיבל מלכותו של המלך ואילו לא היה עושה אותם היה מראה בחוסר עשייתו שהוא לא מקבל את מלכותו של המלך כי הינה בחר לא לעשות את חוקיו. כך לפני שיהודי מקיים מצווה יתבונן ויחשוב שבזה שעושה הוא ממליך את מלכות ה’ עליו . ובעל התניא מדגיש: וכל אדם מישראל טבוע בו לא למרוד במלכו הקדוש.
זאת אומרת לכל אדם מישראל טבוע בתוכו בפנים לא למרוד בה’. גם אם נראה שהוא רחוק מאוד מאוד עדיין לכל יהודי יש חיבור פנימי עמוק לה’ והחוסר רצון למרוד בו. לפעמים לא רואים את זה אבל זה עדיין נמצא וברגע האמת מתגלה.
לכן, בעל התניא אומר שגם אדם שלא הצליח להגיע למצב של יראה ופחד כשהוא מקיים את המצווה. מתוך זה שהוא עובד את ה’ ומקיים את חוקיו בזה הוא מראה שהוא מקבל את מלכותו של המלך. מעצם העבודה וקיום החוקים.
בעל התניא מבדיל בין שני סוגי יראה:
יראה תתאה [יראה תחתונה/יראת חטא]
כשאדם מרגיש שהאל צופה בו ורואה את מעשיו וכתוצאה מכך הוא ירא ופוחד מהאל ולכן נמנע מלעשות דברים אסורים וחטאים ולעבור על מצוות לא תעשה זוהי יראת חטא.
ולכן, אדם שהוא נמצא בדרגה נמוכה מאוד מבחינה רוחנית ולכן קשה לו להבין את עוצמת האל אז עצם העובדה שהוא עושה את המצוות בגלל שה’ ציווה והוא מפחד ממנו זה מספיק. זו כבר עבודת עבד והיא שלמה לפני ה’.
בעל התניא מביא את המשנה בפרקי אבות שרבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: “יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם”.”תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם.
רבן יוחנן אמר לתלמידיו אם אתם לא מצליחים להבין את עוצמת וגדולת ה’ בעולם ועד כמה אין סוף לגדולתו תפעלו ותקיימו את המצוות כמו שאתם פועלים וחוששים מול מלך בשר ודם. אתם מקיימים את הציווים שלו כי אתם חוששים ממנו כך תקיימו את ציווי ה’ כי אתם חוששים ממנו. כמו שאדם נמנע מלעשות דברים לא טובים כשמסתכלים עליו כי הוא מתבייש לעשות דברים שלילים ליד אחרים.
יראה עילאה[יראה עליונה/יראת בושת]
יראה שהיא גבוהה יותר והיא יראה של בושה.
כשאדם מתבונן בגדולת ובעוצמת בורא עולם ומבין את אפסותו ביחס לאל הוא מרגיש תחושת כבוד עצומה כלפי האל וכתוצאה מכך מתבייש מהאל ומבין את מקומו.
קבלת עול מלכות שמים:
קבלת עול משמעותה שאדם מקבל עליו לעשות משהו גם אם הוא לא מבין אותו. גם אם הוא לא רוצה לעשות אותו כרגע. גם אם אין לו את הרגש הנכון לעשות את הדבר ואין לי את ההתלהבות. אני עושה כי כך המלך אמר. זאת אומרת אני עושה ללא רצון אישי חוץ מהרצון לבצע את ציווי המלך. זוהי עבודת המלך. כמו שעבד עובד ועושה מה שהמלך שלו אומר למרות שהוא לא מבין מה עומד מאחורי בקשותיו.
הדרישה מהאדם היא לא רק מערכת יחסים שבנויה על רגש אלא מערכת יחסים שבנויה על פעולות גם פעולות שלא תמיד רצויות.
בכל מצווה שאדם עושה או נמנע מלעשות מצוות לא תעשה[עברה] הוא צריך לחשוב:
יראה– אני עושה כי אני מבינה את עוצמתו של האל ופוחדת ממנו ולכן עושה את ציוויו.
אהבה– אני עושה את המצוות כי אני רוצה להתקרב אל ה’ ולהרגיש מחוברת אליו.
וכך בעצם יש קשר גם של בן וגם של עבד מול ה’.
יראה=עבד[עושה מפחד בלי להבין]
אהבה=בן[עושה מאהבה כדי ל הרגיש קרוב ומחובר לה’]
משל העוף:
“אֲבָל בְּלִי יִרְאָה כְּלָל לָא פָרְחָא לְעֵלָּא בְּאַהֲבָה לְבַדָּהּ”.
כמו שהציפור לא יכולה לעוף עם כנף אחד אלא צריכה את שני הכנפיים שלה כדי לעוף ולעלות כך האדם צריך לחזק את עצמו גם ביראה וגם באהבה. ושני הרגשות האלה מעלות את האדם לדרגות גבוהות בעבודת ה’.
לסיכום:
אדם צריך להבין שקודם לכל פעולה הוא צריך לעורר בתוכו את יראת ה’ כי היא הבסיס לכל פעולה.
כשאדם ירא הוא עושה גם אם הוא לא מבין וגם אם הוא לא רוצה. הוא עושה מהפחד[קבלת עול מלכות שמים].
אדם צריך לזכור ולהבין את תפקידו ויכולותיו כי אם לא יבין את תפקידו בעולם ואת מה שנדרש ממנו ואת העובדה שהוא חשוב לא יפעל ולא יעשה.
אדם צריך לזכור שה’, המלך מתבונן בו ובוחן את פעולותיו בכל רגע ורגע.
והעצה של בעל התניא לעורר את יראת ה’ היא שכל יום יקבע זמנים שבהם הוא יעצור ויתבונן בגדולת ה’ בעולם והתמקדות של בורא עולם עליו.
“דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה” ברגע שאדם מתבונן ומבין לפני מי הוא עומד הכל נראה אחרת והפעולות שלו מתמקדות בביטול כלפי ה’ ולא כלפי רצונותיו.
מילים לביאור:
אעפ”כ =אף על פי כן
בממ”ה= במלך מלכי המלכים
הקב”ה= הקדוש ברוך הוא
כנ”ל= כנזכר למעלה
עכ”פ= על כל פנים
כמ”ש= כמו שנאמר
א”ס= אין סוף
ב”ה= ברוך הוא
ביטויים:
“ראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא היראה.”-היראה היא ההתחלה של כל עבודת האדם מול ה’. והיא השורש להכל. כמו שעץ מתחיל קודם מהשורש והוא קודם לצמיחת הגזע והענפים כך היראה היא הרגש הראשוני שהאדם צריך לעורר בתוכו כדי לעבוד את ה’ כראוי.
“מוח שליט על הלב”- האדם צריך לעורר את היראה אל ליבו או למוחו זאת אומרת גם אם אין לו עדיין את הרגש שעולה ללב הוא צריך להתבונן בגדולת האל ובעוצמתו ולהבין במוחו את גדולת האל. המוח ישליט את הרצון שלו על הלב ובהמשך גם בלב יתעורר הרגש הנכון.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
חשיבות היראה במערכת יחסים מול האל– ניתן ללמוד מהפרק שאהבה לא מספיקה לבדה כדי לנהל מערכת יחסים יש צורך גם ביראה מכיוון שכשיש תאווה גדולה לעשות משהו שלילי האהבה לא תעזור לשלוט על הרצון להמנע מרע אבל יראה והפחד מההשלכות שעלולות להיגרם מהמעשה הרע כן יגרמו להימנע ממעשה לא ראוי.
הדרך להגיע ליראה– ניתן ללמוד מהפרק שהדרך להגיע ליראת ה’ היא על ידי התבוננות כשאדם עוצר ומתבונן סביבו הוא מבין את עוצמת וכוחו האין סופי של האל וכך מגיע ליראה.
ניתן ללמוד גם שאדם אם הוא רוצה להעריך את מה ומי שסביבו הוא פשוט צריך לעצור רגע במרוץ החיים ולהתבונן. ברגע שהוא יתבונן הוא יראה את הטוב.
חשיבות הערך העצמי– ניתן ללמוד מהפרק שכל אדם צריך לזכור את העובדה שהוא חשוב ושכל העולם נברא בשבילו כיוון שאם לא יבין את ערכו ואת יכולותיו ולא יאמין שכל פעולה שלו חשובה ותחת שמירה ובחינה של האל הוא לא ירגיש חשוב ובעל ערך וכך לא יהיה לו כוח לפעול ולעשות ולהתקדם ולקדם את העולם.
שליחות וכלים לשליחות– “בשבילי נברא העולם” ניתן ללמוד מהפרק שכשאדם מבין שה’ בחר בו בעולם הוא שלח אותו לפה וכמו שכל מנהל ששולח אדם לשליחות מסוימת יש לו רצון שהשליחות תתבצע על הצד הטוב ביותר ולכן הוא ייתן לו את כל הכלים כדי שהשליחות תתבצע כראוי כך האל שהביא אותך לעולם לא יחסיר מימך את כל מה שאתה זקוק לו לצורך שליחותך בעולם .
השגחה פרטית- כשאדם נזכר בזה ומבין שיש לו השגחה פרטית וההשגחה הזו היא על ידי מנהל העולם שלא נח לרגע והכל מדויק אצלו ושהוא בחר בו לצורך תפקיד מסוים פה בעולם הזה בזמן המסוים הזה הוא רגוע יותר בחייו כי הוא מבין שהוא לא לבד. אלא יש לו גב חזק לכל פעולה חיובית שהוא עושה ויעשה.
שילוב בין אהבה ויראה- שני הרגשות חשובים במערכת היחסים ואי אפשר אחת בלי השנייה כי אחת מובילה להימנע מדברים אסורים והשנייה מובילה לעשיית דברים מקרבים ומחברים.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו חסידות בגובה העיניים ליקוטי אמרים חבד תניא מרפא לנפש חוסן מנטלי
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
1.מהן שתי סוגי היראות שיכולות להיות לאדם? מהי היראה ברמה הגבוהה יותר ומדוע לדעתך היא נמצאת ברמה גבוהה יותר?
2.מדוע חייב לומר אדם: “בשבילי נברא העולם”?
3.מהן שני הענפים החשובים בעבודת ה’? כיצד כל אחד מהענפים משמעותי ליצירת קשר עם ה’?
4.למה היראה והאהבה מדומות?
