תניא – פרק לח
- תניא
- פרק ל"ח
- ליקוטי אמרים - כוונה ועשייה
וְהִנֵּה עִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן הֵיטֵב פְּסַק הַהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בַּתַּלְמוּד וּפוֹסְקִים דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, וְאִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבְלִבּוֹ לְבַד בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וְכֵן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרַיְתָא, וּבִשְׁאָר בְּרָכוֹת דְּרַבָּנָן וּבַּתְּפִלָּה. וְאִם הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּדִיעֲבַד וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, לְבַד מִפָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְכִדְאִיתָא [בְּרֵישׁ פרק ב’ דִּבְרָכוֹת]: עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּנָה; מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה וכו’.
וְהַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ צְרִיכָה תִּקּוּן לְעַצְמָהּ בְּמִצְווֹת, רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר, לְתַקֵּן נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְהַגּוּף, עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְדַבֶּרֶת בַּחֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה. וְכֵן בְּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁהַנֶּפֶשׁ עוֹשָׂה בִּשְׁאָר אֵבָרֵי הַגּוּף.
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ: תְּפִלָּה אוֹ שְׁאָר בְּרָכָה בְּלֹא כַּוָּנָה, הֵן כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה. פֵּרוּשׁ, כִּי כְּמוֹ שֶׁכָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גּוּף וּנְשָׁמָה, שֶׁהֵם נֶפֶשׁ כָּל חַי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ, וְנִשְׁמַת כָּל אֲשֶׁר רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכָּל בַּעֲלֵי חַיִּים, וַה’ מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד בְּאוֹר וְחִיּוּת שֶׁמַּשְׁפִּיע בָּהֶם. שֶׁגַּם הַגּוּף הַחָמְרִי, וַאֲפִלּוּ אֲבָנִים וְעָפָר הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ, יֵשׁ בּוֹ אוֹר וְחִיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה.
וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין בְּחִינַת אוֹר וְחִיּוּת הַמֵּאִיר בַּגּוּף, לְגַבֵּי בְּחִינַת אוֹר וְחִיּוּת הַמֵּאִיר בַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ כָּל חַי. וְאַף שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אוֹר אֶחָד שָׁוֶה, בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשִׁים שָׁוִים, שֶׁהָאוֹר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. כִּי שְׁנֵיהֶם הֵם מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבִּכְלָלוּתוֹ מִסְתַּתֵּר בְּשָׁוֶה הָאוֹר וְהַחִיּוּת שֶׁמֵּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, עַד שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בִּקְלִפַּת נֹגַהּ, לְהַחֲיוֹת כְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה הַחָמְרִי. דְּהַיְנוּ כָּל דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וְהַטְּהוֹרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִמֶּנָּה וְעַל יָדָהּ מֻשְׁפָּעִים דְּבָרִים הַטְּמֵאִים, כִּי הִיא בְּחִינָה מְמֻצַּעַת, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַף עַל פִּי כֵּן, הַהֶאָרָה, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחִיּוּת אֲשֶׁר ה’ מֵאִיר וּמְחַיֶּה דֶּרֶךְ לְבוּשׁ זֶה, אֵינָהּ שָׁוָה בְּכֻלָּן בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת. כִּי בַּגּוּף הַגַּשְׁמִי וְהַדּוֹמֵם מַמָּשׁ, כָּאֲבָנִים וְעָפָר, הַהֶאָרָה הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם גָּדוֹל אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהוּ, וְהַחִיּוּת שֶׁבּוֹ מֻעֶטֶת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵין בּוֹ אֲפִלּוּ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ. וּבַצּוֹמֵחַ הַהֶאָרָה אֵינָהּ בְּצִמְצוּם גָּדוֹל כָּל כָּךְ. וְדֶרֶךְ כְּלָל נֶחְלָקוֹת לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת: דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר, כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוַיָּ”ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁמִּמֶּנּוּ מֻשְׁפָּעִים.
וּכְמוֹ שֶׁאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחִיּוּת שֶׁבְּדוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְהַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחִיּוּת הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּחַי וּמְדַבֵּר, אַף שֶׁבְּכֻלָּן אוֹר אֶחָד שָׁוֶה בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים, וּמְלֻבָּשׁ בִּלְבוּשׁ אֶחָד בְּכֻלָּן, שֶׁהוּא לְבוּשׁ נֹגַהּ. כָּךְ אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּלִי הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשׁ כְּלָל, הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ – וְכֵן בַּמִּצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם בְּלִי כַּוָּנָה, שֶׁהוּא נֶחְשָׁב כְּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – לְגַבֵּי הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּכַוָּנַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי קִיּוּם רְצוֹנוֹ, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד. וְכֵן בְּכַוָּנַת הַתְּפִלָּה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ וּשְׁאָר בְּרָכוֹת, שֶׁבְּכַוָּנָתוֹ בָּהֶן מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְלֹא שֶׁדְּבֵקוּת הַמַּחֲשָׁבָהּ וְשֵׂכֶל הָאָדָם בּוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא מִצַּד עַצְמָהּ לְמַעְלָה מִדְּבֵקוּת קִיּוּם הַמִּצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בְּפֹעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן; אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לְדָבְקָה בְּשֵׂכֶל וּמַחֲשָׁבָה וְכַוָּנַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְכַוָּנַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּשְׁאָר בְּרָכוֹת. וְהֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַזֶּה הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְכַוָּנָה זוֹ, הִיא גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ, לְמַעְלָה מַעְלָה מֵהֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת עַצְמָן, בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר בְּלִי כַּוָּנָה, כְּגֹדֶל מַעֲלַת אוֹר הַנְּשָׁמָה עַל הַגּוּף, שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ גּוּף הַמִּצְוָה עַצְמָהּ, שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ לְכַוָּנָתָהּ. וְאַף שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, בַּמִּצְוָה וּבְכַוָּנָתָהּ, מְלֻבָּשׁ רָצוֹן אֶחָד פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם שִׁנּוּי וְרִבּוּי חַס וְשָׁלוֹם, וּמְיֻחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד – אַף עַל פִּי כֵן, הַהֶאָרָה אֵינָהּ שָׁוָה בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת.
[הגהה: וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁכַּוָּנַת הַמִּצְווֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה הִיא בְּמַדְרֵגַת אוֹר, וְגוּף הַמִּצְווֹת הֵן מִדַּרְגַּת וּבְחִינַת כֵּלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת צִמְצוּם, שֶׁעַל יְדֵי צִמְצוּם הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַכֵּלִים, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ”ן.]
וְנֶחֱלֶקֶת גַּם כֵּן לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת. כִּי גּוּף הַמִּצְווֹת עַצְמָן מַמָּשׁ הֵן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, שֶׁהֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ, וּמִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּקְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁאָר בְּרָכוֹת.
וְכַוָּנַת הַמִּצְווֹת לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִיא כִּנְשָׁמָה לַגּוּף, נֶחֱלֶקֶת גַּם כֵּן לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, כְּמוֹ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת הַנְּשָׁמָה שֶׁהֵן בַּגּוּף הַחָמְרִי, שֶׁהֵן חַי וּמְדַבֵּר. כִּי מִי שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה לָדַעַת אֶת ה’, וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ יִרְאָה עִלָּאָה בְּמֹחוֹ, וְאַהֲבַת ה’ בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, לִהְיוֹת נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַה’, לְדָבְקָה בּוֹ עַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ לְדָבְקָה בּוֹ, וּבְכַוָּנָה זוֹ הוּא לוֹמֵד וּמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת, וְכֵן בְּכַוָּנָה זוֹ מִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ. הֲרֵי כַּוָּנָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַמְּדַבֵּר, שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה וּבְדַעַת יְדַבֵּר.
וּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה לֵידַע וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹלִיד הָאַהֲבָה מִבִּינָתוֹ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, וְכֵן הַיִּרְאָה בְּמֹחוֹ וּפַחַד ה’ בְּלִבּוֹ. רַק שֶׁזּוֹכֵר וּמְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, וּמוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּלּוּי בַּמֹּחַ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ שֶׁבְּמֹחוֹ וְתַעֲלֻמּוֹת לִבּוֹ מַסְכִּים וּמִתְרַצֶּה בְּרִצּוּי גָּמוּר בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּפֹעַל מַמָּשׁ עַל יִחוּד ה’, כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּלֻבָּשׁ בְּתַלְמוּד הַתּוֹרָה וּבְקִיּוּם הַמִּצְווֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְגַם הַיִּרְאָה כְּלוּלָה בָּהּ, לְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ, שֶׁלֹּא לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וּבְכַוָּנָה זוֹ הוּא סוּר מֵרָע וְעוֹשֶׂה טוֹב, וְלוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ בְּפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת לְבַדּוֹ, בְּלֹא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. הֲרֵי כַּוָּנָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַחַי, שֶׁאֵינוֹ בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה. וְכָל מִדּוֹתָיו, שֶׁהֵן יִרְאָתוֹ מִדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אוֹתוֹ, וְאַהֲבָתוֹ לִדְבָרִים הַנֶּאֱהָבִים אֶצְלוֹ, הֵן רַק טִבְעִיִּים אֶצְלוֹ, וְלֹא מִבִּינָתוֹ וְדַעְתּוֹ. וְכָךְ הֵן, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַטִּבְעִיּוֹת הַמְּסֻתָּרוֹת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵן יְרֻשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
ב”ה
מיקום: פרק ל”ח
נושא: מעשה וכוונה[מחשבה]
סיכום הפרק
בעל התניא פותח את הפרק בכך שהוא אומר שהירהור [מחשבה] אינה כמו דיבור. הוא מסביר עד כמה חשוב שאדם יבטא בשפתיו את התפילה שלו ולא רק יהרהר במחשבתו.
הוא מדגיש שאדם שקרא קריאת שמע או ברכת המזון או ברכות ולא הוציא את הדברים מהפה אלא רק הזיז את השפתיים גם אם התכוון בכל כוחו הוא לא יצא ידי חובת התפילה.
זאת אומרת שלא מתייחסים למה שהוא ממלמל כאילו התפלל גם אם ממש התכוון כשמלמל בשפתיו ועד כדי כך שאומרים לאותו אדם לחזור שוב ולהתפלל מחדש. מצד שני אם כן הוציא את המילים מפיו והתפלל אבל לא התכוון הוא לא צריך לחזור ולהתפלל שוב. אלא אם כן לא התכוון כשאמר את הפסוק הראשון של קריאת שמע והברכה הראשונה של תפילת 18].
מפה ניתן להבין עד כמה חשוב שהאדם יוציא את הדברים מפיו אפילו יותר משהתכוון [שגם זה חשוב מאוד אבל יותר חשובה פה העשייה].
ומהי הסיבה לכך?
הסיבה היא שכמו שלמדנו יש שתי נפשות באדם. נפש אלוהית ונפש גשמית.
הנפש האלוהית אינה צריכה תיקון. היא כבר טובה ומתוקנת והגיעה ישירות מהאל רק שאותה נפש אלוקית ירדה למטה ועברה מדרגה מדרגה עד שנכנסה בגוף האדם והגיעה לעולם התחתון. לגוף. ומהי המטרה של הנפש אם היא כל כך טובה כשירדה לעולם? למה הגיעה לפה?
מטרת הנפש [הנשמה] היא לתקן את הנפש הבהמית שבאדם ולתקן את החומריות שפה. בעולם התחתון.
ואיך היא תתקן?
אם האדם רק יחשוב על דברים חיוביים זה יפה ונחמד אבל זה לא יגרום לתיקון של הגוף. רק לאחר שהאדם מוציא מפיו, פועל בגופו ועושה טוב רק אז הוא מצליח להרים את הגוף הגשמי שלו למשהו טוב ולמשהו חיובי.
אם הגוף לא פועל על פי הרצון האלוקי הפנימי של האדם הוא לא הגיע לתיקון שלו. כי הנשמה טובה והייתה טובה ותישאר טובה. היא פשוט מכוסה בהרבה לבושים ובקליפת נוגה. כל המטרה שלה היא לגרום לנפש לפעול ולהעלות את הגוף הגשמי ולהפוך אותו לרוחני. לטוב.
ואיך עושים זאת?
כשאדם מתפלל הוא מוציא מפיו מילים של תפילה, שבח והודיה לה’ אז פיו עולה ברוחניות והופך להיות מגשמי לרוחני.
כשאדם מניח תפילין, נותנים צדקה, כשאישה מדליקה נרות שבת / מפרישה חלה. הגוף שלהם הופך להיות מדבר גשמי לגוף גשמי שעושה דבר רוחני.
כשאדם בגופו עושה מעשי חסד עם חבריו.
וכך כל המצוות שאדם עושה בשיתוף אברי הגוף שלו. הנשמה גורמת לגוף לפעול ולעשות טוב וכך היא מעלה את הגוף לדרגת רוחניות. בעצם, ללא הגוף אין לה אפשרות לפעול.
אם כך נשאלת שאלה: האם מספיק לפעול בלי להתכוון? להתפלל ולהוציא מילים מהפה אבל לא להתכוון אליהם האם זה מספיק?
התשובה לכך על פי חז”ל:
תפילה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה.
זאת אומרת אם אדם מתפלל או עושה פעולות אבל הוא לא מתכוון אליהם אלא עושה אותם כמו דרך שיגרה בלי מחשבה וכוונה זה כמו גוף ללא נשמה. יש פה רק חומר אין פה נשמה.
בעל התניא מסביר שכל הדברים בעולם: מדבר[אדם], בעלי חיים, צומח ודומם בכולם יש חיות. אין דבר שאין בו אלוהות. אם לא היה בדבר מסוים אלוהות הוא לא היה מתקיים והיה חוזר למצב הכלום [אין ואפס] שהיה מלכתחילה.
אור ה’ ירד מעולם האצילות ועבר את כל העולמות [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] עד לקליפת נוגה ואז נכנס לכיסוי נוסף של קליפת נוגה ומשם מחייה כל דבר בדרגה אחרת. [לדוגמא: כמו שאור השמש לא מאיר על כולם בצורה שווה. יש מקומות שלא יקבלו את אור השמש בצורה חזקה כי הוא יהיה חסום על ידי בניינים, עצים וכו’ זה לא מוריד מאור השמש אלא רק מוריד את העוצמה של האור שכל אחד מהיצורים בעולם קיבלו אותו כך אור ה’ שהוא מכוסה ולא כולם מקבלים אותו בצורה שווה. יש כאלה שיקבלו אותו עם פחות כיסויים וייהנו מהאור יותר ויש עם יותר כיסויים וייהנו ממנו פחות]
אם כך בכולם יש את אור ה’ שמחייה את הדברים רק שיש הבדל בין עוצמת האור שיש בכל דבר. בדומם יש פחות מהצומח ובצומח יש פחות אור אלוהי מאשר בבעלי חיים ובבעלי חיים פחות מבני אדם ובבני אדם יש פחות מאשר בבני ישראל.
וכל היצירות בעולם שהם: מדבר, חי, צומח ודומם הם 4 לפי האותיות של שם האל הוי”ה.
אם כך, בדיוק כמו שהאור של האל לא נמצא באותה עוצמה בדומם כמו בבעל חיים ובבעל חיים לא כמו באדם באותה מידה אור האל אינו נמצא באותה מידה כשאדם עושה מצווה ללא כוונה מאשר כשהוא עושה את המצווה כראוי ובשלמותה: כוונה + פעולת [מעשה] הגוף. כי אז הוא הופך את המצווה למשהו שלם. ורק כשעושים את המצווה בשלמותה: כוונה + מעשה אז אור ה’ מתגלה במצווה הזו במלואו.
אדם שיש לו אהבה למישהו מסוים אז כשהוא עושה למענו משהו הוא עושה עם כל הכוונה והמחשבה ומתוך שמחה בעשייה ולא עושה רק בשביל לסמן שעשה ושיעזבו אותו בשקט. כך בעצם מצוות שאדם עושה למען האל והוא מתכוון בעשייתם הוא מראה בזה את גודל אהבתו ויראתו לאל. ואת העשייה שלו בצורה שלמה ולא מתוך הכרח.
אישה שתקבל מתנה מהבן זוג שלה כשהוא חשב, השקיע ותכנן תעריך יותר מאשר שהוא ישלח את העוזר שלו לבחור לה מתנה.
שני הדברים חשובים וביחד יוצרים שלמות: עשייה + כוונה.
יראה ואהבה:
היראה והאהבה הן הרגשות שמתעוררות אצל האדם כשהוא עושה פעולות מתוך כוונה ומחשבה והן הרגשות שמביאות את המצווה למקום הרוחני הכי גבוה שיש.
היראה והאהבה הן כמו סוג של כנפים שמעלות את המעשה [את המצווה שנעשתה] למקום הכי גבוה שקיים בעולם הרוחני. כמו שכנפים מעלות את הציפור ללמעלה כך הרגשות של יראה [פחד] ואהבה לה’ מעלות את המעשה. עשייה מתוך התעוררות הרגשות האלה מעלות את המצוות ואת העשייה של האדם למקום רוחני גבוה יותר מאדם שעשה בדיוק את אותן המצוות אבל בלי הרגשות האלה.
אהבה ויראה טבעיות
ליהודי יש אהבה ויראה שנמצאות בתוכו באופן קבוע והן מחברות בינו לבין האל. לכן גם אם אדם עושה מעשה חסד או מצווה האהבה והיראה שנמצאים בתוכו באופן קבוע כלפי ה’ נחשבות ככוונה.
[על אותו רעיון אישה שיודעת שבעלה אוהב אותה גם אם נתן למישהו אחר לקנות בשבילה משהו היא תשמח בזה. כמובן שהיא תשמח יותר אם היא תדע שהוא השקיע והלך בעצמו להביא]
מילים לביאור:
הנ”ל = הנזכר למעלה
ופוסקי’ = פוסקים [אלא שפסקו מהי ההלכה]
ק”ק = קריאת שמע
ע”י =על ידי
בה’= ב-5
אעפ”כ = אף על פי כן
פי’ = פירוש
ואפי’ = ואפילו
מעוה”ז = מעולם הזה
ית’ = יתברך
בבחי’ = בבחינת
כמ”ש = כמו שנאמר
ג”כ = גם כן
מעשיו’ = מעשיות
ובכוונ’ = ובכוונה
מוסר השכל הנלמד בפרק:
הפרק מלמד אותנו על חשיבות הפעולות עם כוונות.
האדמו”ר הזקן מסביר שלא מספיק רק כוונה ולא מספיקה עשייה ללא כוונה.
אם רוצים שהמעשה יהיה ראוי הוא צריך לבוא עם שני הדברים. מעשה + כוונה.
זו הדרך היחידה להפוך את העשייה למושלמת.
הפעולות המעשיות = מצוות הן הגוף
הכוונה, המחשבה = הנשמה
היראה והאהבה = הם הרגשות שמעלות את המצוות למקום הכי גבוה בעולם הרוחני.
בדיוק כמו שאדם ירצה להתעשר וממש יתכוון לכך ויחשוב על כך אבל לא יעשה שום פעולות מעשיות בשטח לא תהיה לזה שום תוצאה.
באותה מידה אדם שיפעל בלי כוונה לא יהיה לזה רוח. כמו שאדם יעבוד בעבודה מסוימת וכולם יראו שהוא עושה את הפעולות ולכן דיי ברור שישאירו אותו בעבודה ולא יפטרו אותו אבל הוא לא עושה מתוך שמחה, חיות, כוונה די ברור שאותו אדם לא יקודם בעבודה גם אם הוא עושה את כל מה שצריך. כי השלמות היא כשעושים פעולה עם חיות וכוונה.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי שנקרא גם האדמו”ר הזקן
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
