תניא – פרק לו
- תניא
- פרק ל"ו
- ליקוטי אמרים - תכלית בריאת האדם
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַזַ”ל, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְהִנֵּה לֹא שַׁיָּךְ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּאוּר הָעִנְיָן, כִּי קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ יָחִיד וּמְיֻחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם. וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. רַק שֶׁהַשִּׁנּוּי הוּא אֶל הַמְּקַבְּלִים חִיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְּכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִיב: “כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי”, וְכִדְפֵרְשׁוּ רַזַ”ל, שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים חַיּוֹת אֵין רוֹאִין כו’.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי רִבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחִיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחָמְרִי מַמָּשׁ. וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא שֶׁהֵן נֶגֶד ה’ מַמָּשׁ, לוֹמַר אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.
וְהִנֵּה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ. אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן. שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְהֲפִךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁיָּאִיר אוֹר ה’ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעְלִימִים אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, בְּאוֹר ה’ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: “וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ” [פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], “וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ”. וּכְתִיב: “כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ” וגו’; וּכְתִיב: “לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וגו’ כִּי ה’ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר (יומם) [עוֹלָם]” וגו’. וְנוֹדָע שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵמוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִלָּתוֹ. [הגהה: וְקַבָּלַת שָׂכָר – עִקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ”י זַ”ל.]
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: “אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”, הָרְאֵתָ מַמָּשׁ בִּרְאִיָּה חוּשִׁית, כְּדִכְתִיב: “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת”, רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע. וּפֵרְשׁוּ רַזַ”ל: מִסְתַּכְּלִים לְמִזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא, “אָנֹכִי” כו’. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵרֵשׁ בַּתִּקּוּנִים דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִנֵּיהּ עִמְּהוֹן כו’.
וְהַיְנוּ מִפְּנֵי גִּלּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ תּוֹרַת חַיִּים. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו’, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶן בַּטַּל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים. וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא עֹז, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ כו’.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא, וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּך גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּלּוּי אוֹר ה’, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֹז. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל יַגִּיהַּ חֹשֶׁךְ הָאֻמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: “וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ” וגו’. וּכְתִיב: “בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה’”; וּכְתִיב: “וְנִגְלָה כְּבוֹד ה’ וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו” וגו’; וּכְתִיב: “לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה’ וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ” וגו’, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ” וגו’.
ב”ה
מיקום: תניא פרק ל”ו
נושא:
סיכום הפרק
פרק ל”ו פותח במה במאמר רבותינו זיכרו לברכה שהתכלית והמטרה של בריאת העולם הזה הוא שרצה הקב”ה שתהיה לו דירה למטה. בעולם התחתון.
ונשאלת שאלה:
הרי לא שייך לפני הבורא עניין של למעלה או למטה כי הרי הוא נמצא בכל מקום. אז מהי הסיבה שנאמר שרצה ה’ שיהיה לו דירה בעולם התחתון? הרי הוא נמצא בכל מקום והעולם שלו ולמה העולם נקרא תחתון אם ה’ נמצא בכל העולם ושולט בכולו?
והתשובה היא:
קודם שנברא העולם לבני האדם ה’ היה בעולם לבדו. יחיד ומיוחד וממלא את כל העולם וגם עכשיו הוא נמצא בכל העולם וכל מקום מלא בו אלא ברגע שנברא העולם לבני האדם ה’ חילק את שני העולמות ויצר בעולם הזה שלמטה שינוי.
ומהו השינוי שנוצר?
השינוי הוא הסתר פנים. עד לפני בריאת העולם ובריאת בני האדם כל העולם היה מלא את כבוד ה’ והיה מורגש בו אלוקות בכל העולם אבל ברגע שהתחלק העולם נתן ה’ לבני האדם את החלק למטה וצמצם את עצמו בחלק הזה של העולם. והצמצום שהוא צמצם את האלוקות שבו היא על ידי לבושים רבים שמכסים ומסתירים את אור האל בעולם הזה הנוכחי.
עד כדי כך יש בעולם הזה צמצום של אור האל שבני אדם שחיים בעולם מסוגלים להרגיש ולומר “אני ואפסי עוד” זאת אומרת שעד כדי כך מכוסה האור האלוקי בעולם הזה עד כדי כך שבני אדם חיים בעולם הזה וחושבים לעצמם שהם אחראים על העולם והם מנהלים אותו ושהפעולות שלהם בלבד הם אלה שיוצרות תוצאות בעולם ולאל אין פה שום נוכחות ושליטה.
כמו שכתוב: “כי לא יראני האדם וחי”[שמות ל”ג, כ’] וכמו דברי רבותינו זכרונם לברכה שאפילו המלאכים הנקראים חיות לא יכולים לראות את האל.
אם כך העולם התחתון נקרא בשם זה מכמה סיבות:
הוא מלא בהסתרה של הקדושה
יש בו יצר הרע, גשמיות, גסות וחומריות.
קשה לראות בו את נוכחות ה’
ולמה באמת מלאכים ובני אדם בחייהם לא יכולים לראות את האל?
הסיבה לכך היא עניין השתלשלות העולמות. שיש כמה עולמות [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה]. למלאכים יש את המקום שלהם ולבני אדם יש את המקום שלהם בעולם העשייה, הגשמי, החומרי והנמוך ביותר.
וכך כל נשמה כשהיא יורדת לעולם היא מתכסה בקליפות/לבושים שחוסמים אותה מלראות את ה’ ואת האור של ה’ שמחייה ומנהל את כל העולם.
כך הנשמה של האדם ירדה מעולם האצילות המקום הכי קדוש ממדרגה למדרגה וכל פעם לבשה קליפה/לבוש נוסף שהרחיק אותה מאור ה’ עד שהגיעה לעולם הזה שבו הכל חומרי, גשמי וחשוך ואין יותר נמוך ממנו. העולם הזה מלא קליפות וחשוך האדמור הזקן מסביר עד כדי כך שהאדם מרגיש שהוא מנהל את העולם ואין פה שום מציאות אלוקית.
ניתן דוגמה למנורה עם אור ממש חזק וכדי שיהיה אפשר להשתמש בה בחדר רגיל שמים עליה סוג של אהיל, עכשיו האור עדיין חזק אז מוסיפים עוד אהיל עליו ועוד אהיל עד שמגיעים למצב שאפשר להשתמש בה והאור כבר לא חזק מידיי.
זה בדיוק כך הנשמה יורדת ממקום גבוה ובכל ירידה שלה היא מתכסה בעוד קליפה ולבוש שמסתיר את האלוקי שבתוכה עד שהיא מגיע לעולם התחתון.
ככל שיהיו לה יותר קליפות ולבושים יראו פחות את האור.
התשובה:
התכלית היא הירידה של הנשמה מעולמות עליונים למטה.
אם כך יש שאלה נוספת: מהי הסיבה שהנשמה שנמצאת בעולמות עליונים יורדת למטה?
התכלית של השתלשלות העולמות העליונים לתחתונים היא לא בשביל העולמות העליונים. כי הרי ברור שהנשמה רוצה להיות קרובה לה’ ולא נעים לה לרדת לפה. ואם התכלית הייתה העולמות העליונים אז היא הייתה נשארת בעולמות העליונים ולא היה לה שום צורך לרדת למטה.
אלא התשובה היא: התכלית של הנשמה לרדת למטה היא שזה רצון ה’ בעולם וזה הנחת רוח שלו שהנשמה תרד למטה כדי להאיר את העולם החשוך שלמטה. דווקא מתוך החושך הגדול שיש פה בעולם. דווקא מהמקום של כל הקליפות והמחסומים שהאדם יגלה את האור האלוקי.
לא כשקל ורואים את המציאות האלוקית ואי אפשר להתכחש לה כמו בעולמות העליונים שאין מסכים ואין מחסומים וברור לכולם מי מנהל את העולם ומי שולט בכל הפעולות אלא פה. בעולם הזה. החשוך, כשהכי קל לומר “הכל מקרה” ואדם בטוח שהמציאות שלו היא הבלעדית פה. דווקא ממצב זה להאיר את האור. ולגלות את אלוקים.
וזה מה שכתוב: “אתכפיא סתרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא” שיתהפך החושך של הסתרא אחרא לאור ה’ שהוא אור אין סוף.
והאור הזה שמוציאים אותו מתוך החושך יש לו יתרון והוא חשוב ועושה נחת רוח לפני ה’ יותר מהאור שיש בעולמות העליונים שהם ללא הצמצומים והכיסויים שיש בעולם הזה.
כי פה בעולם הזה אור ה’ מוסתר, מצומצם ומכוסה על ידי הרבה כיסויים ועל ידי מאמצים ומעשים שעם ישראל עושים הם מוציאים את האור ומגלים את מציאות ה’ בעולם למרות כל הכיסויים ולמרות הקשיים.
אפשר להמשיל את הדבר למלך ושני בניו שהוא מחנך את שניהם ונותן להם כללים מאוד ברורים איך לפעול. ילד אחד נמצא ליד האבא, צמוד אליו. רואה אותו כל יום ויודע שהוא קיים ושולט. ואילו הילד השני, האב הגלה אותו למדינה אחרת רחוקה מאוד ממנו. שני הילדים שמתנהלים על פי כללי האב ושומרים על חוקיו לא שווים בערכם. הבן שגר לידו הגיוני שיעשה את חוקי אביו כי הוא לידו ורואה אותו וחושש מפניו אבל השני, שנמצא רחוק ממנו והוא לא רואה אותו ויש לו הרגשה מרוב ריחוק הוא יכול לעשות מה שבא לו אבל עדיין בוחר להתנהג על פי חוקי אביו ולכבדו, הערך של הילדה הזה גבוה הרבה יותר.
על אותו רעיון, לבורא עולם יש יותר נחת מלראות את עם ישראל למרות הקשיים, ההסתר פנים והפיתויים שהם עדיין מאמינים בו והולכים בדרכיו ומתגברים על היצר הרע שנמצא בכל אחד ואחת כדי לשמח אותו. וכל פעולה וויתור שעושים בעולם הזה למענו שווה הרבה יותר מבחינת הערך של העשייה מאשר התנהלות המלאכים שגם הם עושים אבל ללא שום קושי או מחסום אלא בידיעה ברורה של מציאות האל.
הרבי מליובאוויטש הסביר את ההבדל בין עבודת המלאכים לבני האדם בצורה ממש יפה. זה קרה במפגש עם נער צעיר שאמר לו שקשה לו לקיים מצוות ומעשים טובים, כי יש לו יצר שתמיד דוחף אותו לעשות דברים לא טובים. הנער שאל את הרבי: למה אלוקים בכלל צריך אותי ואת המעשים הטובים שלי, אם יש לו מלאכים שעושים את כל מה שהוא מבקש?
הרבי שאל אותו מה התחביב שלו, והנער ענה – לצייר.
הרבי שאל: “אתה יודע כמה עולה ציור של הצייר הכי גדול בעולם?”
הנער ענה שקרוב לוודאי כמה מיליונים.
והרבי שאל: “ונניח שהצייר הזה ישב מול הים ויצייר את הים ואת הילדים שמשחקים שם, וליד הצייר יעמוד צלם ויצלם תמונה מדויקת של אותו אירוע בדיוק. כמה לדעתך תעלה התמונה הזו?”
והנער ענה שכמה עשרות דולרים במקרה הטוב.
אך הרבי שאל שוב: “אבל התמונה הרבה יותר מדויקת מהציור של הצייר, למה שציור יעלה מיליונים והצילום רק כמה עשרות דולרים?”
והנער השיב כי ציור לוקח הרבה יותר זמן, מאמץ ורגש. הצייר מכניס בתוך הציור את הנשמה שלו, לעומת צילום – גם אם התמונה תהיה הכי מדויקת וקרובה למציאות שיש.
והרבי הסביר שזה בדיוק ההבדל בין עבודת בני האדם למלאכים. המלאכים אומנם הרבה יותר “מדויקים” ומבצעים מיד ובאופן מושלם כל משימה שתוטל עליהם. אבל אלוקים לא רוצה “צילום”. הוא רוצה “ציור” שאדם חי יבצע, שיהיו בתוכו כל ההתמודדויות, הקשיים, הניסיונות והרגש שיש לו. הקב”ה לא זקוק רק לכך שיתבצעו משימות. הוא רוצה אותך, עם הלב והנשמה שלך – זה מה ששווה באמת.
ובאיזו דרך אנחנו מאירים את העולם החשוך למטה?
לצורך זה נתן ה’ לעם ישראל את התורה כדי שאיתה יאירו את החושך בעולם.
התורה נקראת “עוז וכוח” .
וכך נתן ה’ לצדיקים כשיקבלו את שכרם בעולם הבא הם יראו את ה’ ללא כל הלבושים והמחיצות אלא אורו יתגלה אליהם. כמו שכתוב: “ולא יכנף עוד מוריך” שהכוונה היא שלעתיד לבוא כל מי שיתנהל על פי רצון ה’ בעולם ויוציא את האור מתוך החושך יזכה לכך שבעתיד לבוא הוא יראה את שכינת ה’ ללא הכיסויים הרבים שחווה לאורך הזמן בעולם הזה.
הוכחה נוספת לכך היא שכתוב: “לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם … כי ה’ יהיה לך לאור עולם וגו’” זאת אומרת שבעתיד מי שיתנהל בצורה הנכונה ויוציא פה בעולם הזה את האור מהחושך שפה יזכה לראות את אור ה’ בעולם ולא יצטרך את אור השמש כדי לראות כי אור ה’ יאיר עליו.
מפה ניתן להבין שהיום אנחנו רואים על ידי אור השמש אבל יש אור נוסף בעולם שמאיר והוא אור ה’ שפשוט מכוסה ממנו בני האדם. וכשה’ ירצה, האדם לא יזדקק לשמש כדי לראות כי אורו של ה’ יאיר לו.
[זה מזכיר את הסיפורים של החטופים ששבו מהשבי וסיפרו שלמרות ששמו אותם בשבי בצינוק, לבד ובמקום חשוך ללא אור יום. הם הרגישו אור ואת מציאותו של ה’ איתם. ]
דבר נוסף האדמו”ר הזקן אומר: שידוע שימות המשיח ובפרט התקופה שבה יקומו המתים לתחייה הם המטרה של הבריאות שברא ה’ בעולם עוד מתחילתו. [זאת אומרת שכל השנים שעברו הם לצורך הזמן הזה]
והאירוע הזה שיקרה כבר קרה בעבר בעולם בזמן מתן תורה ששם כתוב: “אתה הראת לאדם דעת כי ה’ הוא האלוהים אין עוד מלבדו” והכוונה בפסוק היא שה’ הראה ממש לעם ישראל בראיה בחוש את מציאות האל בעולם. כמו שכתוב: “וכל העם רואים את הקולות” שזה אומר שעם ישראל ממש ראו את הקולות שהיו במתן תורה.
ה’ דיבר והם מסתכלים לכיוון מזרח ורואים כל דיבור ודיבור של ה’ בחוש.
והסיבה שה’ בזמן מתן תורה הראה להם ממש בראיה חושית את מציאותו בעולם וכל הצמצומים ירדו היא כדי ללמד אותם את רצונו בעולם. שעשרת הדיברות הם המסרים הכי עמוקים וחשובים לו.
ובדיוק בגלל זה עם ישראל מעידים ואומרים: “כי באור פניך נתת לנו תורת חיים”. זאת אומרת בזמן מתן תורה כל בני ישראל ראו התגלות שכינה.
ורבותינו זיכרונם לברכה אומרים שעל כל דיבור ודיבור שה’ אמר מרוב שבני ישראל נבהלו הם מתו ופרחה נשמתן אבל ה’ החייה אותם שוב ושוב.
ואיך החזיר אותם לחיים?
הקב”ה החזיר אותם לחיים על ידי “טל תורה” שנקרא בשם: “עוז” כמו שחז”ל אמרו: “כל מי שעוסק בתורה טל תורה מחייה אותו”. זאת אומרת שעל ידי לימוד תורה ניתן חיים לאדם.
אם כך, מה קרה לבני ישראל שממצב שהיו ללא מחסומים וראו את מציאות האל בעולם אנחנו במצב הקיים?
לאחר מתן תורה עם ישראל חטאו בחטא העגל. ממקום גבוה ביותר עברו תהליך גשמי ששוב הוריד אותם למטה. וכך העולם והם עברו תהליך חוזר של מצב גשמי שיישאר עד תקופת אחרית הימים [המשיח].
ומה יהיה בתקופת המשיח? תקופת אחרית הימים?
בתקופה של אחרית הימים = ימי המשיח שוב יתגלה אורו של ה’ בעולם .
ה’ יאיר לבני ישראל על ידי התורה [שנקראת עוז] ומתוך מה שיוותר גם הגויים ייהנו.
זאת אומרת שמי שיקבל באחרית הימים את אורו של ה’ אלו עם ישראל אבל מכיוון שהאור יהיה גדול אז גם הגויים יוכלו ליהנות ממה שנשאר.
ניתן דוגמא למנורה חזקה שמאירה בחדר מסוים בבית אבל מכיוון שהאור כל כך גדול באותו החדר אז גם חדרים אחרים מוארים על ידה.
כמו שכתוב: “בית יעקב לכו ונלכה באור ה’” וכמו שכתוב: “וראו כל בשר יחדו” וכמו שכתוב: “לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה’ והדר גאונו” וכמו שנאמר: “והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תפארתך”.
זאת אומרת כל הפסוקים האלה הם הוכחה לכך שבאחרית הימים ה’ יאיר על העולם על ידי אור התורה שנקראת עוז.
עם ישראל יקיימו את מצוות ה’ כי כבר לא יהיו את המחסומים מאורו של ה’ ולכן יהיה הרבה יותר קל לנו לפעול בדרך הנכונה. האור הזה שישפיע עלינו יהיה ממוקד על עם ישראל אבל ישפיע על כל יושבי תבל וכך כל בני האנושות ילמדו מאיתנו כיצד נכון וראוי להתנהג.
מילים לביאור:
חז”ל– רבותינו זכרונם לברכה
תכלית = מטרה
נתאוה = רצון עז
הקב”ה = הקדוש ברוך הוא
ית’ = יתברך
שאפי’ = שאפילו
מוסר השכל הנלמד בפרק:
- מטרת בריאת העולם- מטרת בריאת העולם היא לעשות לה’ “דירה בתחתונים” הכוונה דירה ומקום פה, בעולם הזה, התחתון [העולם הגשמי, והמכוסה ורחוק מאור ה’].
ולכן אנחנו צריכים להבין שזו בעצם המטרה מתוך העולם התחתון, הנמוך והמלא כל הכיסויים אנחנו צריכים לפעול .
- מטרת האדם בעולם היא לקדש את ה’ בעולם. לראות ולמצוא אלוקות פה בתוך העולם הזה. ולמרות שנראה לנו שזה עולם בזוי, שפל ונמוך ומלא ריחוק מה’ דווקא מהמקום הנמוך הזה ה’ רוצה שנמצא את הכוחות שבתוכנו ונאיר את העולם על ידי קיום תורה, מצוות ומעשים טובים. והפעולות שלנו פה בעולם למרות שנראות לנו קטנות וחסרות חשיבות ביחס למציאות האל או ביחס לעולמות עליונים הם חשובות לפני בורא עולם הרבה יותר מפעולות גדולות למעלה.
- לכן, כל אחד ואחת מאתנו גם אם אנחנו מאוד מאוד רחוקים אם יש פעולה אפילו ממש קטנה מבחינתנו שאנחנו יכולים לעשות והיא נראית לנו ממש לא משמעותית ושאין שום סיבה הגיונית שה’ שהוא מלך העולם ישמח ממנה נדע שגם לפעולה הכי פשוטה כשהיא מגיעה עם כוונה לשמח את ה’ ולעשות רצונו יש לו נחת רוח עצום ממנה. ולא נזלזל בה אלא נעשה לפחות את הפעולה הזאת.
כי ממש לצורך הפעולות האלה נברא כל העולם.
- מתוך הלמידה בפרק הזה נזכור כמה חשיבות וכמה ערך יש לכל אחד ואחת בעולם שכל העולם כולו נברא לצורך העשייה שלנו בעולם.
- מתוך הפרק ניתן ללמוד על ערכם של עם ישראל שתפקידם להיות “אור לגויים” זאת אומרת אנחנו מקבלים את האור מתורת ה’ ומצווים להיות אלה שעל ידי הפעולות שלנו שמאירות את העולם גם מחנכות ולמדות ומאירות את העולם כולו. כך שתפקיד העם שלנו הוא להיות דוגמא אישית בכך שאנחנו הולכים בדרך ה’.
(את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן או בעל התניא)
מורה פרטי לבגרות אצלך בטלפון – באתר בגרות בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך, תניא, לימוד תניא, חוסן מנטלי, משמעות החיים, אמונה וביטחון בהשם, אלוקים, מציאות השם, אהבת השם לומדים לבגרות בתנך בקלות. שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך, חסידות
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
