תניא – פרק ל”ה
- תניא
- פרק ל"ה
- ליקוטי אמרים - פרק ל"ה
וְהִנֵּה לְתוֹסֶפֶת בֵּאוּר תֵּבַת “לַעֲשׂוֹתוֹ”, וְגַם לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר תַּכְלִית בְּרִיאַת הַבֵּינוֹנִים וִירִידַת נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְשַׁלְּחָהּ כָּל יְמֵיהֶם וְלִדְחוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ, מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ מִמֶּנָּה הִרְהוּרִים אֶל הַמֹּחַ, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִפָּה הִיא בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ אֶצְלָם כְּתוֹלַדְתָּהּ, רַק שֶׁלְּבוּשֶׁיהָ אֵינָם מִתְלַבְּשִׁים בְּגוּפָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאִם כֵּן, לָמָּה זֶה יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לִיגַע לָרִיק חַס וְשָׁלוֹם, לְהִלָּחֵם כָּל יְמֵיהֶם עִם הַיֵּצֶר וְלֹא יָכְלוּ לוֹ?
וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתָם לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וּלְשַׂמֵּחַ לִבָּם בַּה’ הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם. וְהוּא בְּהַקְדִּים לְשׁוֹן הַיְּנוּקָא [בזהר פ’ בלק] עַל פָּסוּק 1 “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ”: “וְכִי בְּאָן אֲתַר עֵינוֹי דְּבַר נַשׁ כו’? אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן: לָא יְהַךְ בַּר נַשׁ בְּגִלּוּיָא דְּרֵישָׁא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא? דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל רֵישֵׁהּ. וְכָל חָכָם עֵינוֹהִי וּמִלּוֹי בְּרֵישֵׁהּ אִנּוּן, בְּהַהוּא דְּשָׁרְיָא וְקָיְמָא עַל רֵישֵׁהּ. וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִנְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁהּ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַר נַשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵלָּא. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר: 2 “וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר”, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשׁוֹ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, וְאִנּוּן עוּבָדָאָן טָבָאָן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ”, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְהִנֵּה בֵּאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם, שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְקָא, וְלֹא דַּי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל לִהְיוֹת הִיא כַּשֶּׁמֶן לַפְּתִילָה, מְבֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל. כִּי הִנֵּה נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִלּוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר, עוֹבֵד ה’ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ בְּטֵלָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, לִבָּטֵל וְלִכָּלֵל בְּאוֹר ה’ מַמָּשׁ לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיֻחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, יְרֵא ה’ וְאוֹהֲבוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, אֵין הַחִיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיֻחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר.
וְהִנֵּה עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הוּא גִּלּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְהַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה’ וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה’ אֶחָד. אֲבָל כָּל מַה שֶׁלֹּא בָּטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, אֵין אוֹר ה’ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ. וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִתַּת 3 “ה’ אֱלֹהִים אֱמֶת” הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעֲדוֹ מַמָּשׁ. וְאִם כֵּן זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס, לֵית מַחֲשָׁבָה דִּילֵיהּ תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה’ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים.
[הגהה: וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמּוֹרִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם פֵּרוּשׁ וְטַעַם לְמַה שֶּׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מִתְיַחֵד אֲפִלּוּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ תְּחִלָּה בִּסְפִירַת חָכְמָה. וְהַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הוּא אֶחָד הָאֱמֶת, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ, וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה וכו’.]
וְהִנֵּה כְּשֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲזַי נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, עִם שְׁנֵי לְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִיִּים לְבַדָּם, שֶׁהֵם כֹּחַ הַדִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, נִכְלָלוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּמְיֻחָדוֹת בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִיא הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל 4 שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה עִמּוֹ.
אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר וְהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה גַּם עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא הַחִיּוּנִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, צָרִיךְ לְקַיֵּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי הַגּוּף מַמָּשׁ, שֶׁאָז כֹּחַ הַגּוּף מַמָּשׁ שֶׁבַּעֲשִׂיָּה זוֹ נִכְלָל בְּאוֹר ה’ וּרְצוֹנוֹ וּמְיֻחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית. וַאֲזַי גַּם כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, שֶׁמִּקְּלִפַּת נֹגַהּ, נִתְהַפֵּךְ מֵרַע לְטוֹב וְנִכְלָל מַמָּשׁ בִּקְדֻשָּׁה כַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא הוּא הַפּוֹעֵל וְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, שֶׁבִּלְעָדוֹ לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית פּוֹעֶלֶת בַּגּוּף כְּלָל, כִּי הִיא רוּחְנִיִּית, וְהַגּוּף גַּשְׁמִי וְחָמְרִי. וְהַמְּמֻצָּע בֵּינֵיהֶם הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם שֶׁבְּלִבּוֹ וְכָל הַגּוּף.
וְאַף שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁהֵן מִדּוֹתֶיהָ הָרָעוֹת, עֲדַיִן לֹא נִכְלְלוּ בִּקְדֻשָּׁה. מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר דְּאִתְכַּפְיָן לִקְדֻשָּׁה, וּבְעַל כָּרְחָם עוֹנִין אָמֵן וּמַסְכִּימִין וּמִתְרַצִּין לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמֹּחַ שֶׁשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב, וְהֵן בְּשָׁעָה זוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשֵׁינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּלְכָךְ אֵין זוֹ מְנִיעָה מֵהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל גּוּף הָאָדָם בְּשָׁעָה זוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּלֻבָּשׁ בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, הוּא נִכְלָל מַמָּשׁ בְּאוֹר ה’ וּמְיֻחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה לִכְלָלוּת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּכָל הַגּוּף, וְגַם עַל הַגּוּף הַגַּשְׁמִי, בִּבְחִינַת מַקִּיף מִלְּמַעְלָה, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר 5 דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁהּ, עַל דַּיְקָא; וְכֵן 6 “אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא”.
וְהִנֵּה כָּל בְּחִינַת הַמְשָׁכַת אוֹר הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ נִקְרָא שִׁנּוּי חַס וְשָׁלוֹם בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא רִבּוּי, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין 7, דַּאֲמַר לֵהּ הַהוּא מִינָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרִיתוּ כָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא; כַּמָּה שְׁכִינְתָּא אִית לְכוּ? וְהֵשִׁיב לוֹ מָשָׁל מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּכְנָס בַּחֲלוֹנוֹת רַבִּים כו’, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:
מראה מקומות
1 קהלת ב יד 2 קהלת ט ח
3 ירמיהו י י 4 ברכות ו א
5 6 סנהדרין לט א 7 שם
ב”ה
מיקום: תניא פרק ל”ה
נושא: מהי התועלת בעשיה ובעבודת ה’ של האדם בדרגת הבינוני?
סיכום הפרק
בפתיחת הפרק האדמו”ר הזקן מתייחס למילה “לעשותו“.
המילה הזאת קשורה לרעיון מרכזי בתניא:
המטרה של האדם אינה רק להבין את ה’, לחשוב עליו או להרגיש אליו אהבה ויראה – אלא להביא את הקשר עם ה’ לידי ביטוי במעשה.
מטרת הפרק היא לנסות להבין את מטרת מעמד הנשמות בדרגת הבינוני לעולם.
השאלה שבעל התניא שואל:
הרי בני האדם שנמצאים בדרגת בינוני לאורך כל ימי חייהם לא יוכלו לסלק את יצר הרע מתוכם אלא יצטרכו להתמודד איתו לאורך כל ימיהם על האדמה עד שימותו כיוון שכל מטרת חיותם היא לפעול ולנסות לכופף את הנפש הבהמית לטובת הנשמה, הנפש האלוקית שבתוכם.
לדחות את הרצונות של הנפש הבהמית ולבטל את רצונה מפני הרצון של הנפש האלוקית שבהם.
אם כך, מהי הסיבה שירדו לעולם? כדי שכל חייהם יצטרכו להתמודד ולנצח משהו שאין בכוחם לנצח באופן מוחלט לעולם? כי הרי גם אם יצליחו ברגע מסוים להתעלות על הנפש הבהמית שבתוכם ולנצח אותה הרי זה רק לזמן קצוב כי יכול להיות מאוד שברגע הבא, בשעה הבאה, ביום הבא או בשבוע הבא שוב יצטרכו להתמודד עם אירוע אחר או אפילו אותו סוג של אירוע ושוב לנסות להתגבר על היצר שבתוכם. כך שאף פעם לא יגיעו למצב של ניצחון מוחלט.
האדמו,ר הזקן אומר שהבינונים מה יגידו? אני עובד כל כך קשה ובכל זאת עדיין אני לא מצליח לסלק את יצר הרע מתוכי. למה אני לא יכול להיות צדיק ולהוציא את יצר הרע מתוכי???
איך יוכלו להגיע למצב של שמחה כשכל חייהם זה התמודדות אין סופית שלעולם לא נגמרת בניצחון מוחלט?
והעצה הנתונה להם שבעל התניא נותן כיצד יוכל אדם במעמד הבינוני עדיין לשמוח בתוך ההתמודדות האין סופית שלו היא ההבנה והזיכרון שה’ איתו בתוך ההתמודדות הזו והוא אף פעם לא לבד.
מכיוון שזה הרצון האלוקי ומטרת האדם במעמד הבינוני בעולם להתמודד כל חייו עם שני היצרים שבתוכו וזו הנחת רוח של ה’ כשהאדם מתמודד ומשתדל לבחור דווקא בטוב למרות כל הקשיים שעומדים בפניו אז הוא גם נמצא איתך בתוך ההתמודדות הזו ואתה יכול לבקש ממנו שיעזור לך ואם אתה מרגיש שההתמודדות קשה לך אז תבקש ממנו שיעזור לך בתוך ההתמודדות הזו וייתן לך כוחות להצליח בזה ותשתף אותו בקושי שלך. כי זה בדיוק הרגע שהוא איתך. בתוך המצב המתסכל הזה. כי זו מטרת חייך. והמשימה של בורא עולם אלייך. זו עבודת ה’ שלך בעולם.
הוא מסביר שהנחמה של האדם הבינוני היא לזכור שה’ איתך בתוך ההתמודדות שלך. בתוך הקושי הזה שלך ה’ איתך. זה מה שהוא רוצה מימך בעולם את ההתמודדות הזו ואל תדאג הוא יד ביד איתך. בתוך התורה שלך, בתוך העבודה וההתמודדות שלך הוא איתך. אתה לא צריך להגיע לדרגת צדיק כדי שהוא יהיה איתך. הוא איתך בתוך המצב הקיים עכשיו.
מה פירוש “לנחמם בכפלים לתושייה”?
הכוונה שהאדמו”ר הזקן בא ואומר אני רוצה לחזק אותם בצורה כפולה. לחזק אותם יותר. כי הוא מבין שהבינוני צריך יותר חיזוק מהצדיק כי הבינוני לא מפסיק להתמודד ויש פעמים שהוא נופל ליצר הרע ונכשל והנפילות האלה מובילות לייאוש ולגרום לכך שאדם יאמר לעצמו : “אם נפלתי, אז אין לי סיכוי… כבר עדיף לזרוק הכל…
ולכן, הוא חייב חיזוק ועצה איך להתמודד עם המצב שלו. ואיך הוא מחזק אותו?
הוא אומר לו תסתכל על מה שאתה כן עושה. על מה שכן הצלחת לעשות.
אל תסתכל על הנפילות! תסתכל על ההצלחות שלך!
תסתכל על מה שאתה כן עושה: אתה לומד תורה, אתה מקיים מצוות כיבוד הורים, אתה מברך, אתה מחייך ומשמח אנשים, הייתה לך התמודדות והצלחת לבחור בטוב…תסתכל מה כן. ממה שכן עשית תקבל כוח להמשיך.
ואז מופיע פה המשפט: “החכם עיניו בראשו”
והזוהר שואל על הפסוק: האם עיניים יכולות לא להיות בראשו של האדם? ברור שבראשו… אז לצורך מה אומרים זאת?
שכינה שורה על ראשו הכוונה אדם חכם יודע מי נמצא מעליו. מי מלווה אותו תמיד. מי לא עוזב אותו. וכך כל מעשיו ודיבוריו ופעולותיו נעשות כשבורא עולם מעליו.
הוא פועל ומתנהג בלי פחד וחשש מאנשים אלא עם ידיעה ברורה שבורא עולם איתו בכל צעד שלו בחיים. גם כשהוא מתמודד. גם כשהוא נופל ושוב קם. ה’ איתו תמיד לא עוזב אותו.
והמשילו את השכינה לאור הנר. כמו שהאש[האור] לא נתפס בפתילת הנר אלא אם כן הפתילה יושבת בתוך שמן שמחבר בין שני המרכיבים כך גם הקשר של האדם והשכינה. אם האדם לא אוחז בידיו מעשים טובים הוא לא יצליח להתחבר לבורא עולם כי הדרך להתקשר עם בורא עולם היא רק על ידי מעשים טובים.
זה שהאדם חלק אלוה ממעל ויש בנשמתו חלק מה’ ממש זה לא מספיק כדי ליצור חיבור בין ה’ לבינו. עדיין יש ניתוק בין הנשמה לקב”ה למרות שיש באדם מרכיב אלוהי. הדרך ליצור את החיבור בין האדם לאל היא על ידי מעשים טובים שהאדם עושה.
משל ונמשל[השמן והמעשים הטובים]:
אדם=פתילה
מעשים טובים=שמן
הקב”ה[השכינה]=אור [אש]
בעל התניא מסביר שיש את שלושת הלבושים של הנפש האלוקית שדרכם ניתן לראות ולהבין מה קורה בנפש האדם .
המחשבה והדיבור הם שני הלבושים שמעבירים כלפי חוץ את מה שמתחולל בנפשו של האדם אבל כשהוא עוסק בהם [במחשבה או דיבור על דברי אמונה, תורה ועשיית טוב] הוא גורם למצב שבו השכינה נמצאת לידו אבל כשהאדם עובר למצב של עשייה הוא יוצר מצב שהשכינה והוא הופכים לאחד. בדיוק כמו הפתילה והאור שמתחברים זה לזה.
כשאדם עושה מעשה טוב נכלל בו הלבוש של המעשה[הופך להיות חלק ממנו ממש]. הוא יוצר מצב שהגוף הגשמי שלו הופך בעצמו לגוף קדוש כי הוא מחייב את איברי גופו שהם גשמיים לעשות פעולות קדושות. כך הגשמי הופך לרוחני. הרע הופך לטוב. והסיבה לכך היא שבלי איברי הגוף שלו לא היה יכול לעשות את המעשה הטוב והאלוקי שהנפש האלוקית שלו ביקשה ממנו לעשות.
במעשה הטוב שעשה הוא חייב את איברי גופו הגשמיים להתכופף לרצון הנפש האלוקית וכביכול להיות עבדים שלה. הם עושים את מה שהיא מצווה עליהם. ואומרים אמן על דרישותיה.
וזה מסביר את מה שנאמר: “שכינה על ראשה” כיוון שכשאדם מקיים מצוות על ידי שימוש באיברי גופו הוא יוצר מצב שהשכינה שורה עליו.
ולכן אדם צריך להבין את הכוח של מעשים טובים ולא להתמקד רק במחשבה ודיבור של דברי תורה אלא בפעולות ממש כמו נתינת צדקה בידיו, חיוך ומאור פנים לאדם, סיוע ועזרה לחבר, הקמת סוכה, הנחת תפילין, מצוות הפרשת חלה וכו’
זה יכול להסביר את הסיבה לכך שהרבי מילובביץ היה אומר שדבר טוב הוא לתת כמה מטבעות לצדקה בתחילת היום. והיינו יכולים לומר מה הצורך שזה יהיה בתחילת היום? מה לא מספיק שהתפללנו ברכות השחר או תפילה? והפרק הזה מסביר שברגע שאדם נותן צדקה הוא עובר למעשה טוב. הוא לא רק חושב ומדבר דברי קדושה אלא הוא הופך לקדוש בעצמו ברגע שהוא מכופף את איברי גופו להשתתף במצווה ולתת צדקה וכך הוא מתחבר לבורא עולם בחיבור שלא נעשה על ידי מחשבה ודיבור אלא רק על ידי מעשה.
הסבר זה יכול גם לתת תשובה לכך שחז”ל אומרים: “שילוחי מצווה אינן ניזוקין” זאת אומרת אדם שהוא בתוך תהליך של עשיית מצווה לא ניזוק.
איך זה יתכן?
והתשובה היא אם אדם מתכוון ועושה מצווה באותו הרגע כל גופו מחובר לה’ כי הוא כופף את איברי גופו לשמש את הנפש האלוקית שלו וכך כל איברי גופו שהם אומנם גשמיים הופכים להיות ברגע זה קדושים כי הם משמשים מטרה קדושה ובלעדיהם לא יהיה ניתן להגשים את המטרה הזו וכך גופו מתחבר ממש לבורא עולם בדיוק כמו הרעיון של הפתילה והאש ומכיוון שהוא מחובר לבורא עולם אף אחד לא יכול להזיק לו.
עדין יהיה מי שישאל: מה ההבדל? גם במחשבה אני מחייבת את המוח לחשוב על אמונה ועל חיזוק רוחני או בדיבור אני מברכת או מדברת דברים חיוביים אז למה המעשה מקבל בעולם הזה כוח גדול יותר?
והתשובה היא כך: אם ניקח לדוגמא את מצוות הצדקה.
אדם חושב על אנשים נזקקים וחושב לעצמו: “איך הייתי רוצה לעזור להם”…[הוא עדיין לא עזר]
אדם מתחייב ואומר: “אני אתרום המון כסף לנזקקים” [זה יפה מאוד אבל הוא עוד לא נתן…]
לעומת זאת בעשייה: הוא מוציא את היד מהכיס ונותן כסף לנזקקים. באותו הרגע האדם קיבל כסף. באותו רגע הוא יצר מציאות אחרת למען האדם השני. הוא פעל. הוא היה שליח של ה’ בעולם הזה ליצור לעני מצב שונה בחייו.
הוא היה הצינור המקשר שביצע פעולה רוחנית בתוך בעולם הגשמי בעולם. הוא לא רק חשב ותכנן אלא ביצע ופעל.
עשרה שלומדים שכינה ביניהם
ועל אותו רעיון כשכתוב שעשרה שלומדים תורה שכינה ביניהם. לא שייך שינוי או ריבוי.
מהו השינוי המדובר?
מהו הריבוי המדובר?
ניתן לחשוב: איך שכינה יכולה לשרות על עשרה אנשים בבת אחת? אם היא שורה על מישהו אז איך היא יכולה לשרות על החבר שלו שלידו? האם היא לא צריכה לבחור בינהם על מי היא רוצה להשפיע? והאם כשהיא משפיעה על שניהם אז היא משפיעה קצת על אחד והרבה על אחר? או שהיא יכולה להשפיע בכמות שווה?
והתשובה שבעל התניא נותן היא בכך שמסביר שהשכינה היא כמו אור השמש כמו שאור השמש יכול לחמם ולהאיר כמה דברים בבת אחת וזה שהשמש זורחת ומחממת אזור אחד זה לא אומר שאזור אחר לא נהנה ממנה. זה שחברה שלי מתחממת לאור ולחום השמש ואני יושבת לידה אני יכולה להתחמם בדיוק באותה דרך וזה שיש כמה אנשים שנמצאים באותו אזור לא סותר את זה שכולם יכולים ליהנות מאותה השפעה ואותו החום.
זה יכול להסביר למה אנשים לא צריכים לקנא באנשים אחרים כיוון שהאור והשפע של בורא עולם הוא לא מוגבל וכשהוא מוריד את השפע בכל יום לעולם זה שחברה שלי קיבלה שפע מסוים בדוגמת בריאות, בן זוג, ילדים, כסף זה לא מוריד מהיכולת שלי לקבל. היא לא לוקחת לי כלום מהשפע שאני יכולה לקבל ולכן אין שום צורך לקנא.
הקנאה היא רק הגבלה שהמוח שלנו יוצר כיוון שהוא חושב שהאל הוא כמו בן אדם שאם אבא נותן משהו טוב לבן שלו אז זה על חשבון הילד האחר וכך נוצרת קנאה אבל בורא עולם כשהוא נותן יש לו אור ושפע אינסופי כך שהוא לא מוגבל מבחינת הנתינה שלו. הוא יכול לתת גם לחבר וגם לך את אותו השפע. הסיבה להבדלים בסוג ובכמות השפע שכל אחד מקבל היא לא בגלל המוגבלות של הבורא אלא בגלל המוגבלות של האדם. כשהאדם חושב שהוא לא יכול לקבל או כשהוא לא באמת רוצה כי הוא מפחד מהסוג שפע הזה או כי לא טוב לו עכשיו ברגע זה לקבל את אותו סוג שפע אלא הוא צריך לעבור תהליך עם עצמו כדי שלהצליח להחזיק את השפע הזה אז השפע מתעכב מלהגיע אליו כרגע אבל זה בשום צורה לא שייך לכך שהחבר שלו קיבל.
יש רעיון יפה שמביא בעל ה”דברי חיים” מצאנז על כך שמי שרואה סוס מגיע לאזור נהר מים הוא יראה את הסוס בועט ברגליו לפני שהוא שותה. ומדוע? כיוון שהסוס מגיע לנהר לשתות ואז רואה בהשתקפות המים סוס אחר. הוא מיד חושש שאותו סוס יקח לו מהמים שלו ולכן הוא רוקע במים עד כדי כך כשהשקופית של הסוס נעלמת בגלל הקשקוש במים והוא חושב שהסוס מולו נעלם וכך הוא יכול לשתות ברוגע. אבל על אותו הרעיון נוכל לראות שני סוסים שותים מים מאותו נהר ואף אחד לא גומר לחברו את המים. החשש הוא רק בראש של הסוס ולא במציאות האמיתית. כי הרי גם אם מהבוקר עד הערב הם ישתו הם לא יגמרו אחד לשני את המים. אם כך האם הסוס האחד ששותה מים צריך להתעצבן על חברו ששותה מים לידו מהנהר? האם זה שהוא שותה מים לידו מגביל את כמו המים שלו? ברור שלא!
באותה מידה בני אדם צריכים לזכור שהשפע של החבר לא מגביל את השפע שלי. יש שפע עצום ואינסופי לכל היצורים בעולם זה שנאמר: “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון” לכל אחד יורד השפע שלו רק מה שמגביל את השפע זה העיניים שלנו והמוח שלנו שחושב ככה. כי אם היינו רואים בחוש את השפע שיורד לעולם שהוא כמו אור שמש שיורד על כולם ולא מוגבל ולא משתנה מאדם לאדם אז היינו נרגעים ומפסיקים להתעסק בזריקת אחריות ובהאשמת אחרים בכך שאין לנו את מה שאנחנו רוצים והיינו שמחים במה שיש לנו ויודעים שמה שיש לנו כרגע זה הכי טוב לנו כרגע ומהמקום הזה היינו מתחילים לפעול למען ההתקדמות והגשמת השפע בחיינו.
משל ונמשל [אור השמש והשכינה]
10 בני אדם=ריבוי אנשים
השפע האלוהי=אור השמש
יכולת השפעה כללית על כולם ללא הבדל=יכולת השפעה על כולם ללא הבדל שינוי או כמות.
מילים לביאור:
מזעיר-ממש מעט
תכלית=מטרה
לעוה”ז=לעולם הזה
וס”א=וסתרא אחרא
ולדחותה=להוציא אותה
וא”כ=ואם כן
ליגע לריק=לעבוד קשה ללא מטרה
ח”ו= חס וחלילה
כפליים=כפול
תושייה=עצה
שורה=נמצאת
אפי’=אפילו
בתענוגי’=בתענוגים
משא”כ=מה שאין כן
ית’=יתברך
ב”ה=ברוך הוא
כנ”ל=כנזכר למעלה
ע”י=על ידי
כמארז”ל=כמאמר רבותינו זכרונם לברכה
שאפי’=שאפילו
מוסר השכל הנלמד בפרק:
הפרק הזה בא ללמד אותנו על מטרת האדם במעמד בינוני בעולם והיא עשייה. כל הזמן לפעול ולעשות ולהתמודד. אין מנוחה. עמל קבוע. עשיה ועשיה והתמודדות וזה הנחת של ה’ בעולם מאיתנו המעמד הבינוני שנעשה ונפעל ונתמודד יום יום עם שני היצרים שלנו ונצליח לכופף את יצר הרע ולהגביר את יצר הטוב. “מוח שליט על הלב”.
הפרק מלמד אותנו לא להתייאש. גם אם נפלנו לא להתייאש אלא לקום שוב פעם ולהמשיך להתמודד. “אין ייאוש בעולם כלל”. כל נפילה רק מעלה אותך כשאתה בוחר לקום ממנה למקום גבוה יותר.
הפרק מלמד אותנו באיזו דרך נצליח להתמודד עם התסכול שאף פעם אין לנו את השלווה והרוגע ש”ניצחנו את העולם” ואנחנו חיים בשלווה אלא כל הזמן בורא עולם מביא לנו אתגרים. והתשובה היא לראות את ההצלחות ולשאוב מהם כוח להמשך.
זה כמו שאומרים תמיד:
לעבוד זה קשה, להיות מובטל זה קשה- תבחר את הקשה שלך.
להיות נשוי זה קשה להיות רווק/גרוש זה קשה- תבחר את הקשה שלך.
להיות עני זה קשה, להיות עשיר זה קשה- תבחר את הקשה שלך.
אם נלך ונטייל בעיר ונשאל אנשים אם יש להם קשיים ואתגרים בחיים כולם יענו שכן, יש להם אתגרים וזה לא משנה אם הם נשואים, גרושים, רווקים, עם ילדים, בלי ילדים, עשירים או עניים לכולם יש אתגרים בחיים. אלה החיים. תבחר איזה חיים אתה רוצה אבל כל עוד אתה פה בעולם הזה אתה תחווה התמודדויות. תקבל את זה ותנסה לפעול, ליצור ולנצח בכמה שיותר אתגרים בעולם שירימו אותך ויהפכו אותך לאדם טוב יותר, משפיע יותר.
הפרק מלמד אותנו לזכור שאנחנו לא לבד בעולם. למרות שאנחנו לא בדרגה של צדיקים שאין להם יצר הרע והכל קל להם אנחנו לא צריכים להתייאש אלא לזכור תמיד. ה’ אתנו בתוך הפעולות שלנו. זה מה שהוא רוצה מאתנו. הוא מלווה אותנו בכל דבר ודבר.
הפרק מלמד אותנו שאדם יבין שה’ רוצה אותו בפעולה, בעשייה. שלא יחשוב האדם ויגיד אם נפלתי ונכשלתי אז אולי ה’ רוצה שאני אהיה סגור בחדר לאוכל ושתיה וצרכים בסיסים עד המוות אלא הפוך, הפרק מלמד שידוע וברור שאדם בא לעולם והוא בא עם שני היצרים טוב ורע ועם התמודדויות שלא פוסקות אבל זה המטרה שלו בעולם וזה מה שה’ רוצה ממנו שיפעל ויעשה וכשנפל יקום שוב ויזכור שה’ איתו, מעליו ממש. רוצה את ההתמודדות שלו. רוצה את העשייה שלו. וזה בדיוק מה שמקשר אותו לבורא עולם העשייה.
הפרק מלמד אותנו את חשיבות העשייה בעולם. חשיבות המעשים הטובים שהם הדבר שמקשר בינינו לבין ה’ בקשר ישיר ומוחלט.
הפרק מלמד אותנו שאדם לא צריך לבזבז את הזמן או האנרגיה שלו בלקנא באנשים כי השפע האלוקי נשפך לכולם וכשחבר שלך מקבל זה לא על חשבונך. אם לא קיבלת תבדוק איפה הבעיה בהעברת השפע אליך ותתקן את זה כדי שהשפע יוכל לזרום אליך אבל תבין שאין פה שום חוסר בגלל שהחבר לקח לך. בדיוק כמו שאם תשב ליד החבר שלך בשמש בחוף תוכלו שניכם ליהנות באופן שווה מחום ואור השמש בלי מחסור.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה גם האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך תניא חסידות בגובה העיניים הצלחה השפיה עושר רוחני וגשמי ליקוטי אמריםלבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
1.הסבירו את משל הנר, השמן והפתילה.
2. הסבירו מה הכוונה “החכם עיניו בראשו”?
3. מהי הסיבה שהאדם צריך לזכור שהשכינה מעל ראשו?
4. מה קורה לגוף האדם כשהוא מקיים מצוות צדקה על פי הפרק ובשונה מהרהור או דיבור בדברי תורה?
