תניא – פרק ל”ב
- תניא
- פרק לב
- ליקוטי אמרים - פרק לב
וְהִנֵּה עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת 1 “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ – מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשַׁגָּם שֶׁכֻּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שֹׁרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה’ אֶחָד, רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחֻלָּקִים. וְלָכֵן הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בַּדָּבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ, “זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּרוּשָׁא הוּא” כו2′. כִּי יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַעְלָה עַד עִקְּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, וְגַם לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ בִּמְקוֹר נִשְמוֹת כָּל יִּשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּרוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פָּגִים. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 3: “בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ”, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא 4 שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא, מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ, הַיְנוּ בַּחֲבֵרוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת וּכְבָר קִיֵּם בּוֹ מִצְוַת 5 “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ”, 6 עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים 7. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מְקֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן 8: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכו’, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. לוֹמַר שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה’ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם “בְּרִיּוֹת” בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכֻלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה’; וְהֵן לֹא, לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵעִים.
וְגַם הַמְּקֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאתָם, מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן, וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה מִצַּד הָרַע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְּחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרַע מִסִּטְרָא אַחֲרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים. וְהָרַחֲמָנוּת מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב 9: “לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם”. [וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם 10 “תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים” וגו’ אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פרק ט”ז דְּשַׁבָּת].
מראה מקומות:
1 ויקרא יט יח
2 שבת לא א
3 ברכת “שים שלום” בסוף תפילת העמידה
4 פסחים קיג ב
5 ויקרא יט יז
6 בבא מציעא נט א; שבועות ל א
7
8 משנה אבות א יב
9 ישעיהו כט כב
10 תהלים קלט כב
11 שבת קטז א
ב”ה
מיקום: תניא פרק לב
נושא: הדרך להגיע לאהבת ישראל
סיכום הפרק
בפרק הקודם למדנו על הדרך לצאת מעצבות. בפרק הזה נלמד על אהבת ישראל וכיצד ניתן להגיע אליה. תוכן הפרק הזה מופיע במספר ל”ב שהוא “לב”. לא סתם הפרק ממוקם במספר הזה. הסיבה היא כדי להעביר לנו את המסר שהפרק הזה הוא “לב התניא” הערך המרכזי והחשוב ביותר שבעל התניא רוצה להעביר לנו.
בסיום הפרק הקודם נאמר שעל האדם להזכיר לעצמו לשים את נפשו במרכז ולא את גופו. כי ברגע שהוא שם את גופו במרכז אז יש לו סיבות רבות להיות עצוב אבל אם ישים את נפשו במרכז ייזכר שבתוך נפשו יש חלק אלוה ובכל רגע הוא יכול להתקרב יותר ויותר לה’ וכך יזכה לשמחה אמיתית.
הדבר הנוסף שיקרה ברגע שישים את נפשו במרכז ולא את גופו הוא שיבוא לידי אהבת ישראל.
שאלה:
איך האדם יבוא לאהבת ישראל אם ישים את נפשו במרכז?
תשובה:
בעל התניא מסביר בפרק זה שכל עם ישראל מחוברים זה לזה וכולם מאותו מקור, לכולם אב אחד שהוא ה’ יתברך [בכל אחד מאיתנו יש חלק מה’]. כולנו בעצם נשמה אחת גדולה שפשוט מחולקת בגופים רבים. ברגע שאדם יזכור שהנשמה שלו במרכז אז יהיה לו קל לאהוב כל אחד מישראל כי הוא בעצם חלק ממנו ומנשמתו אבל כשהוא עסוק בגופו אז ברור שיהיה לו קשה להגיע לאהבת ישראל כיוון שהגוף הוא מה שמבדיל אותנו אחד מהשני. זו הסיבה שעם ישראל נקראים “אחים” כי כולנו בני אב אחד [הבורא] וכולנו מאותה נשמה רק מחולקים לכמה צורות וגופים שונים אבל באמת אנחנו מחוברים בקשר שלא ניתן לנתק.
זה גם מסביר את מה שאמר הלל הזקן על הפסוק: “ואהבת לרעך כמוך” שזו התורה כולה על רגל אחת וכל שאר חלקי התורה זה הפירושים הנלווים לה. זאת אומרת הפסוק הוא החוק, הציווי כיצד צריך לנהוג עם כל אדם מעם ישראל ואילו כל שאר הציוויים שקשורים למצוות של בין אדם לחברו מסבירים כיצד ניתן לקיים ציווי זה.
ולמה התכוון הלל הזקן? איך ניתן לבצע את החוק?
הלל הזקן התכוון שברגע שאדם מקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא בעצם חוזר לקשר בינו לבין הנשמה שלו. הוא שם את הנשמה במרכז וברגע ששם את הנשמה במרכז ומתעלה על צרכיו הגופניים והאנוכיים אז הוא מצליח להעלות ולחבר את נשמתו למקור שלה, למי שברא אותה שזה אלוקים כשאדם מחובר לאל זו הדרך גם להתחבר לעם ישראל ולאהוב כל אחד מהעם.
בעל התניא מבהיר לנו שלא מדובר רק בעניין שביני לבין החבר/ה שלי אלא ברגע שאנחנו בשנאה אחד כלפי השני אנחנו פוגעים גם בעצמנו.
שאלה:
איך שנאה לאדם מעם ישראל פוגעת בך בסופו של דבר?
תשובה:
ה’ לא משרה את ברכתו עלינו כשאנחנו בשנאה ובחוסר שלום. כי האל לא נמצא במקום שיש בו פגם רוחני ושנאה וחוסר אחדות זה פגם רוחני.
וזה מסביר שמתי יש את ברכת ה’ עלינו ואורו זורם אלינו? כשכל ישראל מאוחדים כי אור ה’ זורם אלינו כשאנחנו ביחד, באחדות. לכן נאמר: “”בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ”, כשאנחנו אחד הכוונה מאוחדים אז ברכת ה’ עלינו. ה’ מכונה אב ואנחנו אחים ובנים שלו.
אם אנחנו רוצים את ברכת ה’ אנחנו צריכים להיות באחדות. כשהברכה שורה היא על השלם. על כולנו. ולכן כשאדם שונא אדם אחר מישראל הוא לא מזיק רק לחבר שלו אלא הוא מזיק גם לעצמו. הוא חוסם גם מעצמו את הברכה. ברגע שהוא בוחר להיות בחמלה, אהבה וסליחה על האחר גם אם לא מגיע לו אז הוא פותח באופן אוטומטי את צינור השפע אצלו לקבל ברכה.
ונשאלת שאלה: אם כך מהי הסיבה שכתוב בגמרא שאדם שרואה שחברו חטא יש לו מצווה לשנוא אותו? ולא רק שהוא צריך לשנוא אותו אלא צריך לספר גם לרבו כדי שגם הוא ישנא אותו. איך דברי הגמרא מסתדרים עם מה שאמר הלל הזקן ובעל התניא?
התשובה:
כל העניין מדובר בגלל הפסוק: “הוכח תוכיח את עמיתך” זאת אומרת שעל האדם להוכיח את חברו אם ראה שחטא. אבל צריך לשים לב שכתוב: “עמיתך” מה הכוונה “עמיתך”?
התשובה היא מי שהוא חברך ומקיים תורה ומצוות כמוך. זאת אומרת אדם שהוא עמך ומתנהג ויודע מה שאתה יודע ומתנהל כמוך וראית אותו חוטא והסברת לו את הטעות שלו ולא שינה את דרכיו. אבל אדם מישראל שהוא לא חבר שלך, לא קרוב אליך, אין לך מושג מי הוא ואתה לא יודע מה עבר בחייו הוא לא נחשב “עמיתך” ועליו הלל אומר בפרקי אבות משהו אחר לגמרי:” הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכו’, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה”
על אדם כזה מישראל שאתה לא מכיר ורואה שהוא חוטא אתה צריך לנהוג כמו תלמיד של אהרון הכהן שהיה מקרב את ישראל בדרכי נועם ואהבה ושלום ולא מרחיק ושונא אותו.
ולא סתם הלל כתב “אוהב את הבריות” ובחר במילה “בריות” להזכיר לנו, לכל אחד ואחת שאפילו אם נראה אדם מישראל שרחוק מאוד מה’ נזכור שהוא בריה. יצירה של ה’. ועלינו לאהוב אותם. ובנוסף, נזכור שזאת הדרך היחידה לקרב. כי בדרך שאדם מוכיח מישהו שהוא לא מכיר הוא רק ירחיק אותו יותר. אם יש דרך שאותו אדם יתקרב היא רק בדרך של אהבה ולא של שנאה.
ונשאלת שאלה:
אם כך, אדם שאני לא מכירה מעם ישראל גם אם הוא רחוק מאוד יש עלי מצווה לאהוב אותו ולקרב אותו בדרכי נועם ושלום ואם זה אדם מישראל שהוא בקי ויודע תורה ומצוות יש לי אישור לשנוא ולהתרחק ממנו?
תשובה:
בעל התניא מסביר שגם אותו אדם שנחשב “עמיתך” ולכן על פי דברי הגמרא לאחר שהוכחתי אותו ולא חזר במעשיו יש מצווה לשנוא אותו וגם להודיע לרב עדיין זו לא השנאה שאנחנו מבינים כשנאה. אלא בעל התניא מסביר שצריך להתנהג לאותם אנשים בשתי דרכים:
- לשנוא את החלק בהם שעושה רע וחוטא למרות שהם מבינים שהם טועים.
- לאהוב את החלק הטוב שבהם ששייך ונמצא אצל כל יהודי.
שאלה:
ואיך האדם יצליח לאהוב אדם שהוא יודע שהוא חוטא?
תשובה:
בעל התניא נותן את הדרך לאהוב גם את מי שחטא וזה כשהוא יעורר בלבו את הרחמנות על אותו אדם. כי הרחמנות מבטלת שנאה. כשאדם מעורר את רחמיו על האחר גם אם היה לו רגש של שנאה זה יסייע לבטל אותה.
ועל מה הרחמנות?
הרחמנות תצליח להתעורר אם נזכור שאותו אדם שחטא הוא עדיין יהודי ובתוכו כל עוד הוא חי יש נשמה וניצוץ אלוקי שמחייה אותה רק היא כרגע במצב של גלות, שבי והיא לא יכולה להתגלות כי היא מכוסה בכל המחסומים והתאוות שהחטאים יצרו אבל זה לא אומר שהיא לא שם. היא פשוט כלואה בפנים בצורה יותר חזקה מאשר אצל אחרים.
.
זאת אומרת הדרך לגרום לכך שנצליח לאהוב גם את מי ששונה מאתנו ורחוק לגמרי ממה שאנחנו מבינים כדבר נכון לעשות היא:
- נזכיר לעצמנו שהאדם הזה שחוטא אנחנו לא מכירים ולא יודעים מי הוא ומה עבר בחייו, מה הוא יודע, למד ומה לא ולכן אין לנו אישור לשנוא אותו אלא רק לקרבו בדרכי שלום ואהבה. [הוא לא קרוב אלינו באמת ולכן אין לנו אישור לשנוא כי אנחנו לא מכירים אותו ומה עבר שגרם לו לחטוא]
- נזכיר לעצמנו שהאדם הזה שחוטא ואנחנו כן מכירים אותו ויודעים שהוא מבין היטב את מעשיו ובכל אופן בוחר לעשות אותם שוב ושוב עלינו לשנוא את מעשיו אבל לא אותו. כי בתוכו יש נשמה אלוהית כמו שיש בכל יהודי שחי ונעורר עליו רחמנות. נחפש סיבות לרחם עליו ועל המצב שהוא נמצא בו. זאת אומרת נסתכל עליו מזווית אחרת לא של ביקורת ועין שופטת אלא של רחמים ואהבה.
בעל התניא מזכיר לנו שהדרך היחידה לגרום לאדם רחוק להתקרב היא לא על ידי שנאה אלא רק עם אהבה יש סיכוי להצליח לקרב.
מהפרק ניתן ללמוד שאין שום היתר לשנוא יהודי. ויש לפעול בכל דרך לאחדות ואהבה.
ודוד המלך עליו השלום כשאמר את הפסוק בתהילים: “תכלית שנאה שנאתים”. לא התכוון על עם ישראל שחטאו אלא רק על מי שלמד וידע וכפר בתורה ומציאות האל ברמה הבסיסית ביותר. וזה דבר שלאף אדם אין דרך למדוד כי אף אחד לא מכיר את מי שמולו או יודע מה עברו ומה גרם לו לפעול כך או אחרת ואם הוא נחשב כ”תינוק שנשבה” שלא למד ולכן אי אפשר להאשים אותו בחוסר ידע או עשייה.
מילים לביאור:
ע”י= על ידי
הדברי’= הדברים
הנ”ל= הנזכרים למעלה
נמאס ומתועב אצלו= הגוף לא עיקר מבחינתו אלא טפל לנשמה
הרוח= הנשמה
באלוקי’= באלוקים
א’= אחד
מחולקי’= מחולקים
העושי’= העושים
עיקר= חשוב/בעל ערך
טפלה= פחות חשובה
יסוד ושורש= המטרה העמוקה
וז”ש= וזה שאמר
ולהעלו’= ולהעלות
א”ס= אין סוף
ב”ה= ברוך הוא
כנסת ישראל= עם ישראל
כמ”ש= כמו שנאמר
ח”ו= חס וחלילה
ומ”ש= ומה שנאמר
בגמ’= בגמרא
ואעפ”כ= ואף על פי כן
בס’= בספר
ע”ז= על זה
נקראי’= נקראים
עבותו’= עבותות
חבלי עבותות= חבלים חזקים[הכוונה למשוך בקשר חזק של אהבה, להרעיף אהבה]
ג”כ= גם כן
בחי’= בחינת
מס”א= מסתרא אחרא, “הצד האחר”, כלומר כוחות הטומאה והקליפה שמתנגדים לקדושה.
ברשעי’= ברשעים
דהע”ה= דוד המלך עליו השלום
אפיקורס= אדם שכופר בתורה
אתר= מקום
פגים= פגום
ביטויים לביאור:
“זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּרוּשָׁא הוּא”- הציווי “ואהבת לרעך כמוך” זה הכלל הבסיסי וכל שאר המצוות המוזכרות בתורה ביחס לבין אדם לחברו באו להסביר כיצד ליישם ולבצע את החוק הזה.
יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַעְלָה- המטרה העמוקה של התורה היא שהאדם יגביר את הנשמה על הגוף. זאת אומרת ישים את המיקוד שלו על הרצונות והצרכים של הנשמה האלוקית ושהיא תנהל אותו ולא את תאוות הגוף במרכז חייו.
עַד עִקְּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, וְגַם לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל,-המטרה של האדם בעולם הזה היא להגביר את הרצונות של הנשמה [הנפש האלוקית] על הרצונות והתאוות של הנפש הבהמית וכך כשישים במרכז את הנשמה יתחבר למקור של הנשמה שזה בורא עולם. ובדרך הזו הוא גורם לכך שנכנס אור ושפע לכל עם ישראל.
דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פָּגִים”- הקב”ה אינו שורה במקום שיש בו פגם. הכוונה שהקב”ה לא משרה שכינתו במקום שיש בו פגם רוחני. הפגם הרוחני הוא כשאין שלום.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
אהבת ישראל– הפרק מזכיר לנו את העובדה שכל עם ישראל אחים ממש. כולנו נוצרנו מאותו אב שהוא האל. וכולנו בנויים מנשמה אחת שפשוט חולקה להרבה גופים. ולכן כשאנחנו נתמקד בנשמה שלנו יהיה לנו קל להגיע לאהבת ישראל.
אהבת ישראל גם לרחוקים מאתנו במראה ובמעשים– הפרק מזכיר לנו שכל אדם מישראל גם אם הוא רחוק מאוד במראה ובמעשיו הוא עדיין אחינו ואין לנו זכות לשנוא אותו כי אנחנו לא מכירים אותו ולא את מה עבר ומה למד ומה הוא יודע ולכן הדרך להתייחס אליו זה רק ביחס של אהבה ושלום.
אהבת ישראל לחוטאים שנראים כמונו– מצוות אהבת ישראל היא גם לכל מי שנראה כמונו ויודע מה שאנחנו יודעים. הדרך להתנהל איתם היא לשנוא את החטא והמעשה השלילי שלהם אבל לאהוב את הנפש שלהם ולזכור שיש בהם חלק אלוה ממעל.
רחמנות כתרופה לשנאה- דרך הפרק ניתן ללמוד כיצד ניתן לעורר את רגש האהבה כשאנחנו רואים אנשים שלא מתנהלים על פי אמות המידה המוסריות שלנו. הדרך להגיע לכך שהשנאה תתחלף באהבה היא על ידי שנעורר את מידת הרחמים שלנו עליהם. ברגע שאדם יסתכל על חברו ויחשוב איך ניתן לרחם עליהם ועל המצב שהם נמצאים בו השנאה תהפוך לאהבה.
את ספר התניא חיבר רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
חסידות, ליקוטי אמרים, תניא לנשמה, לימוד פנימיות התורהאצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
- מיהם שני סוגי האנשים בעם ישראל שבעל התניא מלמד אותנו כיצד לנהוג בהם?
- מהי הבעיה שיכולה להיווצר עם אנשים שבעל התניא מוצא לה פתרון?
- כיצד לפי בעל התניא ניתן להגיע ל”ואהבת לרעך כמוך”?
- מהי הטעות של אנשים בהבנת המסר: “הוכח תוכיח את עמיתך”? כיצד בעל התניא מסביר את המילה: “עמיתך”?
- מה המסר שהלל הזקן העביר לנו?
