תניא – פרק ל”א

וְהִנֵּה אַף אִם, כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הַרְבֵּה לְהַעֲמִיק בָּעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל כְּשָׁעָה וּשְׁתַּיִם לִהְיוֹת בִּנְמִיכַת רוּחַ וְלֵב נִשְׁבָּר, יָבֹא לִידֵי עַצְבוּת גְּדוֹלָה, לֹא יָחוּשׁ. וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִפַּת נֹגַהּ וְלֹא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה כְּתִיב 1: “עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ”, וְאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וכו 2′. אֶלָּא שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּלֵּי דִּשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבַּנֹּגַהּ [וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל שֶׁאֲפִלּוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּדּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדֻשָּׁה דַּוְקָא]. אַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי כָּךְ הִיא הַמִּדָּה, לְאַכְפְּיָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בְּמִינָהּ וְדֻגְמָתָהּ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 3: מִנֵּהּ וּבֵהּ אִבָּא לִשְׁדְּיָא בֵּהּ נַרְגָּא, וּפָגַע בּוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר 4: “בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר”; וְהַיִּתְרוֹן הִיא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כְּדִלְקַמָּן.
אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ עַל רִחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה’ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא נִקְרָאִים בְּשֵׁם עַצְבוּת כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטֻמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חִיּוּת בְּלִבּוֹ. אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה הֲרֵי יֵשׁ חִיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר; רַק שֶׁהִיא חִיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן.
וְהִנֵּה לְעִתִּים, צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל 5: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטוֹב. וְהַיְנוּ בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אַךְ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְּיֻחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרֹב בְּנֵי הָאָדָם הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכִי מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב, לִהְיוֹת מִמָּרֵי דְּחֻשְׁבָּנָא הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל וּלְקַיֵּם מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל 5 לְעוֹלָם יַרְגִּיז וכו’, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִתִּית. דְּהַיְנוּ שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִם, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה’ בְּתַכְלִית וּמְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב וכו’. אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבִּי חֵלֶק ה’ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִלּוּ בְּקַל שֶׁבַּקַּלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִצּוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְּלֻבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ; רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת. וְאִם כֵּן אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵה’ וְהַתֵּעוּב וְשִׁקּוּץ, הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחְמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד. וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ 6, קֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְיֻחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית. וְגַם עַתָּה כֵּן תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיֻחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעֹק אֶל ה’ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְּשֻׁקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב חֵלֶק ה’ לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין.
וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְּתֹעָב וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעֻרֶיהָ בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל, לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה, וְאֵין לְךָ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה כְּצֵאת מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה. כִּמְשַׁל בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה בַּשִּׁבְיָה וְטוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים וּמְנֻוָּל בָּאַשְׁפָּה, וְיָצָא לַחָפְשִׁי אֶל בֵּית אָבִיו הַמֶּלֶךְ. וְאַף שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד בְּשִׁקּוּצוֹ וְתֵעוּבוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דְּנִקְרָא מַשְׁכָּא דְּחִוְיָא, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב לִכָּלֵל בַּקְּדֻשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם תִּיקַר נַפְשׁוֹ בְּעֵינָיו לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתָהּ יוֹתֵר מֵהַגּוּף הַנִּבְזֶה, שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב וּלְבַלְבֵּל שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּעִצְּבוֹן הַגּוּף.
וְהִנֵּה בְּחִינָה זוֹ הִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ 7 “כִּי בָרַח הָעָם”. דְּלִכְאוֹרָה הוּא תָּמוּהַּ, לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת? וְכִי אִלּוּ אָמְרוּ לְפַרְעֹה לְשַׁלְּחָם חָפְשִׁי לְעוֹלָם, לֹא הָיָה מֻכְרָח לְשַׁלְּחָם? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן הָיָה בְּתָקְפוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כִּי לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָתָם עַד מַתַּן תּוֹרָה. רַק מְגַמָּתָם וְחֶפְצָם הָיְתָה לָצֵאת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית מִגָּלוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הִיא טֻמְאַת מִצְרַיִם, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְדִכְתִיב 8: “ה’ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה” וגו’, 9″מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי” וגו’, 10 וְהוּא מָנוֹס לִי וגו’. וְלָכֵן לֶעָתִיד, כְּשֶׁיַּעֲבִיר ה’ רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ, כְּתִיב 11: “וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה’” וגו’.
וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה, כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה, לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: הֵן אֱמֶת כו’, אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי. וְלָמָּה עָשָׂה ה’ כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכֹלָּא קַמֵּהּ כְּלָא חָשִׁיב, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּמַשְׁכָּא דְּחִוְיָא וְטִפָּה סְרוּחָה? אֵין זֶה כִּי אִם יְרִידָה זוֹ הִיא צֹרֶךְ עֲלִיָּה, לְהַעֲלוֹת לַה’ כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִפַּת נֹגַהּ וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינַת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֵׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם]. וְאִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה, וְזֹאת תִּהְיֶה מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי, לְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 12: “אֵלֶיךָ ה’ נַפְשִׁי אֶשָּׂא”. דְּהַיְנוּ לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְכֵן מַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה 13 “מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”, פֵּרוּשׁ, לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר 14: “פִּקּוּדֵי ה’ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב”:

מראה מקומות:
1 דברי הימים א טז כז 2 שבת ל ב

3 סנהדרין לט ב 4 משלי יד כג 5 ברכות ה א

6 ויקרא כב יג 7 שמות יד ה 8 ירמיהו טז יט

9 שמואל ב כב ג 10 תפילת “אדון עולם” שאומרים בבוקר 11 ישעיהו נב יב

12 תהלים כה א 13 תהלים יט ח 14 שם שם, ט

ב”ה

 

מיקום: תניא פרק ל”א

נושא: כיצד לצאת מהעצבות?

 

סיכום הפרק

בפרק זה בעל התניא מלמד אותנו מהי הדרך לצאת מעצבות.

בעל התניא מסביר בפרק שברגע שאדם מתעמק בדברים שלילים הוא נכנס לעצבות. זה יכול להיות על עניינים של העולם הזה[דאגות פרנסה, ילדים, זוגיות וכו’] וזה יכול להיות דאגות על חטאים שעשה וריחוק מהאל. העצבות שאדם נכנס אליה כתוצאה מהתעמקות במחשבות האלה היא לא דבר חיובי. 

בעל התניא מסביר לנו שיש סוגים שונים של עצבות. הוא מפריד בין שני סוגי עצבות. עצבות שמגיעה כתוצאה מדברים שקשורים לעולם הזה ואין בהם ממשיות וסיבה אמיתית להיות בעצב והיא גורמת לאדם להיות בדכדוך, חוסר חיות וכבדות ואז העצבות מתוארת כדבר רע שלא מובילה לשום טוב ועצבות שניה שהיא לא באמת עצבות אלא נקראת מרירות והיא כאב ושיברון לב על הריחוק מה’. 

העצבות הראשונה שלילית לחלוטין ואין בה שום טוב והאדם צריך להתרחק ממנה מאוד ומתוארת כמצב של אדם עם כבדות פנימית והרגשה שלבו לב אבן. ואילו העצבות השנייה שהיא על הריחוק מה’ ודאגה על העוונות נקראת מרירות ובה בניגוד לראשונה יש גם חיות ויש בה גם משהו חיובי כל עוד היא מוגבלת לזמן של הרהור על העוונות ווידוי ואז מתוכה יוצא דבר טוב [האר”י הקדוש מסביר שהאדם צריך להגביל את זמן העצבות הזו לזמן ווידוי על חטאים וזהו כי לאורך היממה אדם צריך להתפלל, ללמוד תורה ולעבוד את ה’ מתוך שמחה]. 

בעל התניא מסביר שהאדם יכול  וצריך להכיל את שני סוגי הרגשות כי הלב יכול להכיל את שני סוגי הרגשות. 

מרירות שמגיעה ממקום של גבורות. 

שמחה שמגיעה ממקום של חסד.

כל אחד מהרגשות מגיע ממקום אחר בלב ואפשר שהלב יכיל את שתיהן. שמחה על קרבה לה’ ועצבות על עוונות וריחוק.

וזה מה שמסביר את הפסוק: “וכל עצב יהיה בה מותר”.

נשאלת שאלה: אם העצבות היא שלילית איך כתוב עליה מותר? איך כתוב שהיא מותרת?

התשובה: מותר= יתרון

זאת אומרת יוצא משהו טוב מתוך העצב הזה.

מכיוון שהעצבות הזו מגיעה כתוצאה מכך שאדם עשה חשבון נפש עם עצמו וזיהה שהוא רחוק מה’ אז נהיה בתוכו עצב שנקרא “מרירות” . מה שמותר בעצב הזה שנקרא מרירות [=השיברון לב והכאב על הריחוק מה’ ] שממנו יוצא דבר טוב בסופו של דבר. 

שאלה:

ומהו הדבר הטוב שיוצא ממנו? מהו היתרון שיוצא ממנו?

הדבר הטוב שיוצא זה ההבנה והשמחה על שלמרות המרחק העכשווי מה’ שאני מרגישה יש לי עדיין את היכולת לשוב להתקרב אל ה’ בכל רגע נתון. אני נזכרת שנכון התרחקתי אבל בקלות אני יכולה להתקרב אל ה’. “כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו” הכי קל לאדם ברגע שהוא רוצה להרגיש קרבה לחזור למקום הזה כי יש לנו כל כך הרבה מצוות שבקלות אפשר לבחור אחת מהן ולעשות אותה ולהרגיש כשעושים אותה שוב פעם קרוב.

שאלה:

מהי הסיבה שעצבות היא כל כך שלילית?

התשובה:

כל עבודת ה’ צריכה להיות בשמחה וכאשר אדם עצוב אין לו את היכולת לקיים את מצוות ה’.

השיטה להתרחק מעצבות רגילה:

על האדם להרגיז יצר טוב על יצר הרע. זאת אומרת יבחן את עצמו ומתי שהוא מזהה בתוכו עצבות ינצל את ההזדמנות הזו שהוא בר במילא עצוב לעסוק בחשבון נפש ויעביר את העצבות מעצבות על דברים ששייכים לעולם הזה לעצבות על ריחוק מה'[מרירות].

ואז בעצם הוא עובר ממצב של עצובות רגילה שקשה לצאת ממנה לעצבות שהיא מרירות שממנה אפשר לצאת יותר מהר.

 

השיטה להתרחק מהעצבות[המרירות]

אדם שעצוב בגלל שהוא רחוק מה’ במעשיו יזכיר לעצמו שנכון שכרגע הוא רחוק מה’ אבל כל אדם מישראל אפילו קל שבקלים כל עוד הוא חי יש בו חלק מה’. ולכן גם בו יש חלק מה’ ונכון שמכיוון שהתרחק מה’ על ידי פעולותיו השליליות הנפש שלו הגיעה למצב כל כך רחוק שהיא כמו בגלות. אבל ככל שהיא רחוקה יותר מה’ ונמצאת בגלות רחוקה יותר יש עדיין עליה רצון עז להחזיר אותה למקור שלה אל ה’. ויש עליה רחמנות גדולה שמתעוררת להחזירה לביתה. [קרבת האל]

ועדיין יש דרך לעשות זאת ולחזור אל ה’ בכך שה’ נתן לנו תורה ומצוות שהם היכולת להיקשר אל ה’. וזו אפשרות שעדיין קיימת לכל יהודי כל עוד הוא חי ונושם בעולם. לכן, אין מה להתייאש אלא יזכיר לעצמו את העובדה שלמרות הריחוק העצום ולמרות שהנשמה שלו בגלל הריחוק העצום נחשבת כאילו היא בגלות ויש געגועים גדולים של ה’ אליו. יש פתרון כל עוד הוא חי לפעול לחזרה לקרבת ה’ על ידי קיום המצוות ולה’ יש שמחה גדולה מאוד בכך שהוא חוזר אליו.

בעל התניא נותן משל שהוא למלך ובן מלך. שהבן הנסיך יצא מארצו והיה בבית כלא ושם בבית הכלא היה עובד בעבודות קשות ובגדיו היו מלוכלכים ונראה כאדם בזוי ביותר, למרות כל מה שעבר ואיך שנראה שם ברור מאליו שכשהבן יצא מבית הכלא וישוב לאביו ישמח המלך מאוד לראות אותו והשמחה שלו תהיה עצומה למרות שיראה אותו עם בגדים מלוכלכים וידע שעשה דברים שלא ייצגו אותו כנסיך. כי אומנם הגוף נראה בזוי אבל הנפש שלו היא אותו ילד אהוב. כך עם ישראל אמנם הנפש הבהמית מוליכה את האדם לריחוק ולעשות דברים שליליים אבל הנפש היא טובה וקשורה בקשר ישיר לבורא עולם.

 

האדם צריך להזכיר לעצמו שכל ירידה היא לצורך עלייה כך שגם הירידה הזו שהוא חווה כרגע היא לצורך עלייה. 

ברגע שהאדם ישים את נפשו במרכז ויזכור שיש בה חלק אלוה ממש ולא את גופו שמזכיר לו את כל הצרכים הגשמיים שלו  יהיה לו קל יותר להתקרב לה’. ולהיות שמח במי שהוא.

 

ההבדלים בין עצבות מדברים שונים שקורים בעולם לבין מרירות שהיא עצבות על ריחוק מה’ וחטאים:

 

העצבות אומרת לאדם “אין לי כח, אני מיואש”       

חוסר פעולה → ייאוש → עצבות →חטא.

 

המרירות אומרת לאדם “אני לא מרוצה מהמצב הקיים שלי, בוא נתקן”.

עבודת ה’ → שמחה → החלטה לתקן → מרירות → חשבון נפש

 

בעל התניא מסביר לאדם כשאדם עצוב ולא משנה מאיזה סיבה הוא עצוב העצבות הזו היא לא חיובית ולא טובה והוא צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לצאת ממנה .

 

אבל מה לעשות שזה קשה? קשה לאדם עצוב להחליט ברגע אחד שהוא שמח כי הרי כרגע הוא עצוב.

בעל התניא מסביר שרק לסלק את ההרגשה של העצבות ולהצחיק את עצמך או לעשות פעולות של שמחה רגעית לא באמת יפתור את הבעיה מהשורש אלא יפתור רק את התחושה הלא נעימה של העצבות כרגע. בדיוק כמו שאם נרצה שעץ לא יגדל לא מספיק שנכרות את העץ שעל פני האדמה אלא נצטרך לעקור את השורש שלו כדי שהוא לא יגדל שוב. כי עד שלא נעקור את השורש שוב ושוב יצמח העץ וכך בדיוק העצבות. הדרך לטפל בה היא לא רק לשנות את ההרגשה הלא נעימה אלא צריך לעשות פעולות עמוקות יותר שקשורות לנפש.

לכן, הפתרון צריך להיות התגברות והרמה של כוחות פנימיים כדי להגביר יצר טוב על יצר הרע שרוצה להוריד אותנו למטה ולגרום לנו לדיכאון ועצבות. 

 

אם כך  השאלה היא אילו פעולות רוחניות ניתן לעשות כדי לטפל בשורש הבעיה?

שורש הבעיה הוא המאבק בין הנפש הבהמית של האדם שמנסה להחליש ולדכא אותו ולגרום לו לחוסר פעולה מול הנפש האלוקית שרוצה להתקרב לה’.

בעל התניא מציע שכדי לטפל בשורש הבעיה האדם יפעל בתחום הנפש ויגביר את הנפש האלוקית על היצר הרע שבו.

ואיך יעשה זאת?

ברגע שהאדם ינצל את המצב שהוא עצוב ויבין כי זוהי שעת כושר מצוינת לחשבון נפש. הרי הוא במילא עצוב. כך שיסיט את מחשבותיו על כך שהוא עצוב בגלל החטאים שלו והריחוק מה’ ויתחיל לעשות חשבון נפש עם עצמו כמה התרחק מה’ והיכן חטא ואיפה חטא. 

וכך במקום להיות עצוב על דברים שונים בעולם שאין לך שום דרך להשפיע עליהם תעבור לעצבות שהיא מרירות[ריחוק מה’ וממצוותיו]

הרי מתי האדם עצוב מדברים שקשורים לענייני העולם? 

כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. כי אם יש לו דרך להשיג את מה שהוא רוצה שיפעל לכך ויקבל את מה שהוא רוצה. העצבות לא תעזור לו לפעול אלא רק תשאיר אותו כבד ובמקום. ואם אין לו איך לפעול  ועשה כל שהוא יכול ובגלל זה הוא עצוב אז גם פה אין לו מה להיות עצוב אלא יש לו להתחזק באמונה בבורא עולם. שהכל ממנו. ולכן הוא צריך לפנות אל ה’, להאמין בו, להתקרב אליו, לבקש ממנו סיוע ועזרה.

כך שהעצבות הופכת להיות מרירות על הריחוק מה’ וממצוותיו.

ומהעצבות הזו שהיא מרירות יש לה פתרון אפשר לצאת.

ואיך?

ייזכר כמה ה’ קרוב אליו ואיך הוא יכול תמיד לחזור לקרבתו כל עוד יש נשמה באפו הרי הוא חי. ואם הוא חי אין לו מה לדאוג כי ה’ קרוב אליו ומחכה לו בדיוק כמו מלך שבנו גלה והתרחק ממנו שנים רבות ורק מחכה שיגיע ויתקשר איתו ויביא לו כל מחסורו לטובתו.

 

 

השלבים לצאת מהמרירות:

1. תזכורת שבכל יהודי גם זה שהתרחק לגמרי מה'[קל שבקלים] יש בו ניצוץ אלוהות שמחייה אותו. [כל עוד הוא חי יש בו את הניצוץ הזה ולכן גם אם נראה לו שלו אין כתוצאה מחטאיו הרבים כל עוד הוא חי יש בו את הניצוץ. הוא יכול להיות רגוע]
2. תזכורת לכך שהוא יהודי ולכן גם בו כל עוד הוא חי יש חלק מה’.
3. תזכורת לכך שלמרות שחטא ואפילו חטא מאוד זה לא אומר שאין תקנה אלא זה אומר שנפשו הייתה בגלות. ולמרות הגלות שהייתה ודווקא בגללה יש רצון עז של ה’ שהוא ישוב. 
4. תזכורת לכך שיש רחמים גדולים על כל אלה שהתרחקו מהדרך ויש רצון תמידי של ה’ שישובו.
5. תזכורת לכך שבכל רגע נתון ניתן להחזיר את הקשר על ידי תפילה, תורה ומצוות. ושה’ ממש מחכה לו לא משנה כמה התרחק ממנו.
6. כתוצאה מכך יגיע לשמחה. כי אין שמחה יותר גדולה מהשמחה שאדם שב אל אביו לאחר שהיה רחוק ממנו מאוד.

 

השלבים מעצבות לשמחה:

 

עצבות מדברים שקשורים לעולם הזה

עצבות =מרירות [על הריחוק מה’ ועל החטאים]

תזכורת לכך שכל עוד אדם חי בעולם תמיד אפשר להתקרב אל ה’ שוב דרך תפילה, מצוות[כי קרוב הדבר אליך מאוד…]

שמחה על קרבת ה’ וחסדיו

 

מילים וקיצורים לביאור:

בעניני’= בעניינים

הנ”ל= הנזכרים למעלה

ושתי’= ושתים

קליפת נוגה= המקום שנמצא בנפש הבהמית ויכול לצאת משם גם טוב וגם רע.

מבחי’= מבחינת

האר”י= רבי יצחק לוריא[אשכנזי, רבי, יצחק]

ז”ל= זכרונו לברכה

שאפי’= שאפילו

כ”א= כי אם

ות”ת= ותלמוד תורה

שצ”ל= שצריך להיות

אעפ”כ= אף על פי כן

לאכפיה= לכופף

הס”א= הסתרא אחרא

כמארז”ל= כמאמר רבותינו זכרונם לברכה

וע”ז= ועל זה

הבהמי’= הבהמית

ויצה”ר= ויצר הרע

ח”ו= חס וחלילה

יצה”ט= יצר הטוב

מ”מ= מכל מקום

קל שבקלים= אדם מישראל שרחוק מה’ ביותר בגלל חטאיו.

ממלי דעלמא= מדברים שקשורים לענייני העולם הזה

ממרי דחושבנא= לעשות חשבון נפש

שעת הכושר= ניצול הזדמנות

בשרשן= בשורש שלהן[מקור הבעיה]

 

 

ביטויים:

“כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן”

הבעיות לא נפתרות אם מטפלים בסיפטום [במה שנוצר כתוצאה מהבעיה] שלהם ולא בשורש שלהם. זאת אומרת אם אתה רוצה לטפל בבעיה אתה צריך לרדת לשורש הבעיה כדי לפתור אותה ולא לטפל במה שנוצר כתוצאה מהבעיה. 

אם אדם רוצה שלא יהיה בגינה שלו עץ הוא צריך לעקור אותו מהשורש כי כל עוד לא עקר את השורש אלא רק את העץ הוא שוב ושוב יגדל.

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע

האדם צריך למצוא כוח ודרכים בתוכו לנצח לעורר ולהגביר את יצר הטוב על יצר הרע. לא לתת ליצר הרע לנצח. כל ההתמודדות שלנו בעולם היא להצליח להשליט את יצר הטוב על יצר הרע. 

 

מוסר השכל הנלמד בפרק:

 

להיות בשמחה תמיד- מהפרק אנחנו לומדים את מעלת השמחה וכמה אדם צריך להתאמץ ולהתרחק מהעצבות הרגילה וגם את העצבות[=המרירות] שמגיעה כתוצאה מחשבון נפש ומהבנה על הריחוק מה’ יש להגביל ולהבין שכל מטרתה היא שנזהה את הבעיה ואת המרחק ונתחיל לפעול כדי להתקרב שוב ולא לחשוב שמטרתה לשקוע בדיכאון ובכאב על המצב.

 

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן- דרך הפרק ניתן ללמוד שכל יהודי גם הרחוק ברחוקים זה שעשה את העוונות הכי קשים כל עוד הוא חי ונושם יש בו ניצוץ אלוהות. יש בו חלק מה’. כי אם לא היה בו הוא לא היה חי. ולכן, כל עוד הוא חי ה’ איתו ולכן יש לו תמיד אפשרות לשוב ולחדש את היחסים עם בורא עולם. 

מהי הדרך לקרבה?- דרך הפרק ניתן ללמוד מהי הדרך לקירבה? אם אדם רוצה להתקרב למישהו אחר ולחזק את היחסים איתו אז הדרך היא נתינה, עשייה. פה מערכת היחסים היא בין ה’ לאדם והדרך להחזרת הקשר היא  תפילה, קיום תורה ומצוות.

 

 

את ספר התניא חיבר רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא

 

ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,

חסידות, ליקוטי אמרים, תניא לנשמה, לימוד פנימיות התורהאצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

https://bagrutbetanach.co.il/learning-aids/%D7%9B%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%9F%20%D7%9E%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%99/%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%90/tanya-perek-31-flashcards.html