תניא – פרק ד’
- תניא
- פרק ד
- ליקוטי אמרים - לבושים לנפש
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ”ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּם בְּמַעֲשֶׂה כֹּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵרוּשׁ כָּל תַּרְיַ”ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בְּפִשְׁטֵי, רִמְזֵי, דְּרָשׁוֹת וְסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ”ג אֵבָרֵי נַפְשׁוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּתַרְיַ”ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלֻבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ וְסוֹד כְּפִי יְכֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה. וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, מְלֻבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה, וּבְדִבּוּר שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כֻּלָּם. כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רְמַ”ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי. כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת, הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה’ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת כִּי אִם בְּקִיּוּם רְמַ”ח פְּקוֹדִין שֶׁהֵם רְמַ”ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לִשְׁסָ”ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבֹּשֵׁשׁ מִגְּדֻלָּתוֹ לַמְרוֹת עֵינֵי כְּבוֹדוֹ וְלַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה’ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בִּשְׁסָ”ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, עִם כָּל זֶה גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר 1 דְּאוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא חַד. פֵּרוּשׁ, דְּאוֹרַיְתָא הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ כֹּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וכו’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל 2 בְּשֵׁם הָרַמְבַּ”ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אֵין סוֹף, 3 “וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר”, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל. וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב:4 “אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ”, וּכְתִיב: 5 “הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא”; וּכְתִיב: 6 “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם”. הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ 7: בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ”ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תְּנָ”ךְ, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ זַ”ל, בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ וּלְקַיְּמָן כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּם מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם 8: מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא חַד וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל. וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת מַמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכֻלָּן וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בְּהֵן, וַאֲפִלּוּ בְּחִינוֹת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בְּהֵן וּמִתְלַבְּשַׁת בְּהֵן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹותֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ”ג אֵבָרֶיהָ, מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כֻּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה’ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה’ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 9: “צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ”, וּכְתִיב 10: “כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ”, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּלֻבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּבְמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ 11: “יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא”. כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא אֲפִלּוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים לְהַשִּׂיג כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה’, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם “זִיו הַשְּׁכִינָה”. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל. כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבְּשַׁת בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבְּשַׁת בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים, הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם. וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלֻבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 12: “וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי”, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִימִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם.
1 זהר חלק ב צ ב. 2 לעיל פרק ב. 3 תהלים קמה ג.
4 ישעיהו מ כח. 5 איוב יא ז. 6 ישעיהו נה ח.
7 מגילה לא א. 8 תענית ז א. 9 שמואל ב כב ג; תהלים יח ג.
10 תהלים ה יג. 11 משנה אבות ד יז. 12 שיר השירים ב ו; ושם ח, ג.
ב”ה
נושא: לבושים לנפש [באילו דרכים מתגלה נפש האדם]
מיקום: תניא פרק ד
סיכום הפרק
בפרקים הקודמים למדנו על שתי הנפשות שיש באדם ואיך כל אחת מהן מושכת לכיוון שלה ולרצונות שלה. בנוסף למדנו על הנפש האלוקית ועל איך היא בנויה. בפרק זה נלמד על עוד מרכיבים בנפש האלוהית והם: הלבושים שעל ידם הנפש האלוקית מתגלה בעולם.
לאדם יש 3 לבושים שהם הדרכים שאיתם הוא מגלה את מה שיש בתוכו. שלושת הלבושים הם: מחשבה, דיבור ומעשה של תרי”ג מצוות התורה.
בתורה יש 613 מצוות שהן מחולקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה.
הלבושים הם הכלים שדרכם האדם מעביר את מה שבנפשו.
מחשבה – האדם מהרהר ומעמיק במחשבתו את כל הדברים שעולים בנפשו.
דיבור – האדם מדבר ואומר מה שבנפשו.
מעשה – הבן אדם פועל ועושה מעשים שנפשו רוצה לעשות.
למה הם נקראים בשם לבושים?
מכיוון שכמו שלבוש הוא בגד חיצוני שמלמד על האדם ועל מי הוא וכך הוא מייצג את האישיות ואת הפנים של האדם כך המחשבה, הדיבור והמעשה של האדם מציגים כלפי חוץ את מה שיש בתוך האדם.
בנפש האלוקית:
מעשה– אדם פועל ועושה ומקיים מצוות בפועל. לדוגמא: בונה סוכה.
מחשבה- אדם מהרהר בדברי תורה ברמות קושי שונות של פשט, רמז, דרש וסוד [סודות תורה].
דיבור- האדם עוסק בפירוש המצוות ובהלכות שקשורות למצוות ומדבר דברי תורה, מוסר וחכמה. או מברך ברכות בפיו.
בדרך הזו הוא גורם לכך שכל אברי גופו שהם 613 איברים יהיו לבושים ב-613 מצוות.
הכוחות השכליים בנפש האדם חכמה, בינה, דעת: באות לידי ביטוי במחשבה.
החכמה, בינה דעת שבנפשו שהם הכוחות השכליים שבנפשו הם הכוחות הראשונים שבתוכו ושבאים לידי ביטוי על ידי לבוש המחשבה.
כיוון שהוא חושב ומהרהר בדברי תורה [הרעיון הראשוני], מתעמק בהם ומתבונן בהם לעומק [בינה] וחוזר שוב ושוב ומתעמק עד שהם ממש חלק ממנו [דעת] עד כמה שהוא יכול להבין אותם וכל מה שהוא מהרהר, מתבונן ומעמיק בו שוב ושוב גורם לכך שילמד תורה, יחכים ויעמיק בה ותהיה ממש חלק ממנו ותגרום לו להיכנס לכל הרבדים והעמקים שבתורה: פשט, רמז, דרש וסוד שהן רמות למידה שונות של הבנה ועומק בתורה.
7 המידות שבאדם מתלבשות בתורה ובאות לידי ביטוי בדיבור ובמעשה:
המידות הן האהבה והמידות שיוצאות ממנה והיראה והמידות שיוצאות ממנה. זאת אומרת יש 2 רגשות חזקים שמהם יוצאות רגשות נוספים .
אהבה וענפיה[רגש האהבה והרגשות שנולדים ממנה]
יראה וענפיה [רגש היראה והרגשות שיוצאים ממנה]
בעל התניא מסביר שגם המידות מתלבשות בתורה, ואיך?
על ידי כך שהאדם פועל ומקיים את מצוות התורה דרך הלבושים דיבור ומעשה.
האהבה והמידות שיוצאות ממנה מובילות את האדם לפעול ולעשות כדי להרגיש את קרבת ה’ ולכן הן בעצם גורמות לכך שהוא יקיים מצוות עשה. כי הדרך היחידה להתחבר לה’ היא על ידי קיום המצוות.
בדיוק כמו שגבר ואישה כשהם אוהבים אחד את השני הם לא רק מרגישים שהם אוהבים אלא גם מדברים דברי קרבה ועושים מעשים אחד למען השנייה כי זו הדרך שבה הם יתקרבו אחד לשני ויחזקו את האהבה שלהם. [הרב דסלר בספרו, “מכתב מאליהו” נותן עצה לבני זוג שאם הם רוצים שהאהבה ביניהם תחזיק מעמד ותגדל תמיד יפעלו אחד למען השנייה]
היראה והמידות היוצאות ממנה גורמות לפחד וחשש ולגבולות וכך האדם מקיים מצוות לא תעשה כי הוא מתרחק ונמנע מכל מה שאסור ומכל מה שרע בעיני האל ושומר על גבולות שלא יחטא מתוך פחד מהאל.
ואי אפשר לדבוק בה’ באמת אלא אם כן אדם מקיים מצוות עשה ולא תעשה. כי זו הדרך לממש את האהבה והיראה.
כמו שלבוש של האדם מציג את מי ואת מה שהוא ואדם כשהוא בוחר ללבוש בגד מסוים מטרתו להראות כלפי חוץ מי הוא כך המחשבה, הדיבור והמעשה של האדם מבטאים כלפי חוץ מי הוא האדם ומה הוא מרגיש.
דוגמאות:
אדם יכול לאהוב מאוד מעשי חסד, לאהוב מאוד את אשתו, לפחד מהבוס שלו אבל כל עוד הפעולות שהוא עושה לא תואמות את הרגשות שלו לא ניתן להאמין שבאמת הוא מרגיש כך.
דרך הפעולות של האדם ניתן לזהות האם הוא באמת מרגיש את הרגשות הנ”ל או לא.
אם אדם יאמר שבתוך תוכו הוא מפחד מהבוס שלו שיפטר אותו אבל בפעולות היומיומיות שלו אנחנו נראה שהוא מדבר אליו או עליו בזלזול, לא מקשיב למה שהוא אומר לו לעשות ועושה הכל הפוך ממה שהתבקש או מתחבר לחברה [עסק] שהבוס שלו מתחרה איתה. אז אנחנו נאמר לאותו אדם: אתה יכול לומר כמה שאתה רוצה שאתה מפחד ממנו אבל מה שאתה עושה בפועל מראה לגמרי אחרת.
על אותו רעיון גבר שטוען שהוא אוהב אישה אם הוא חושב רק עליה ולא על שום אישה אחרת, אם הוא מדבר עליה ואומר לה מילים טובות, מכבדות שמראות אהבה ועושה למענה ובשבילה פעולות כשהיא צריכה אותו אז נוכל להבין שהוא באמת אוהב אותה.
זאת אומרת דרך המחשבות, הדיבורים והמעשים אנחנו מראים מה קורה בתוך הנפש שלנו לעולם ומחזקים את הקשר שלנו עם האל.
ובעל התניא מסביר ששלושת הלבושים האלה [מחשבה, דיבור ומעשה] המעלה שלהם גדולה ביותר למרות שהם נקראים לבושים לנפש והם כביכול חיצוניים לנפש ולא חלק מהנפש עדיין העוצמה שלהם גדולה יותר מהנפש, רוח ונשמה שמרכיבות את הנפש האלוהית. והסיבה היא מה שנאמר בזוהר הקדוש שהקב”ה והתורה הם אחד. כמו שהרמב”ם הסביר שהקב”ה הוא היודע והוא המדע זאת אומרת הקב”ה הוא לא משהו שנפרד מהתורה אלא הוא והתורה זה אחד. בניגוד לאל בני אדם מורכבים כי יש את האדם ויש את היכולות שלו לקלוט ואת החכמה [המדע] שהוא לומד ואז רק לאחר ששלושת הדברים האלה משתלבים הוא הופך להיות אדם חכם אבל הקב”ה והחכמה הם דבר שלם ודבר אחד הוא החכם והוא החכמה. הוא היודע והוא המדע אבל אנחנו בשכלנו לא מסוגלים לתפוס ולהבין את עוצמת חכמתו וכוחו של האל ומהו בעצם האל, כי השכל שלנו מוגבל בחשיבה אנושית והמחשבות שלנו הן לא מחשבות האל כי את האל ועוצמתו אפשר להבין רק במושגים אלוהיים שאין לנו, בני האדם יכולת להבין.
לכן מה עשה הקב”ה? למעננו, כדי שאנחנו, עם ישראל נצליח להבין את רצונו בעולם הוא צמצם את עצמו לתורה. וכך בקיום מצוות התורה אנחנו מתחברים לרצון ה’ בעולם. וכל מקום שאנחנו מבינים את עוצמת חכמתו אנחנו גם מבינים כמה ענווה יש בו שהסכים לצמצם עצמו לתורה ומצוותיה כדי לגלות רצונו בעולם. וכך, למרות שהקב”ה עוצמתו וחכמתו היא ברמה שלא ניתן לספור ולהכיל אותה במוח האנושי הוא בחר לצמצם את חכמתו ולהוריד אותה ממדרגה למדרגה 10 מדרגות כשהיא יורדת מהמקום הגבוה ביותר למקום הנמוך שהוא עולם העשייה לתוך ספרי התורה ומדרשי חז”ל כדי שבני האדם יצליחו להבין את מחשבתו ואת רצונו.
ולכן התורה נקראת מים כי כמו שמים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה עוברת מהמקום הכי גבוה שהוא הבורא שחכמתו וגדולתו אין סופית וירדה וצומצמה למקום נמוך שהם דבר גשמי שזה דפים ודיו שעל ידם כתובים ספרי התורה והנביאים ודרשות חז”ל וירדה לעולם המעשה [בני אדם עשים מצוות מדברים גשמיים כמו: עצים לסוכה, ספל לנטילת ידיים, עור של בהמה לתפילין וכו’] למען בני ישראל .
כמו לדוגמא להבדיל, מלך מאוד מאוד חכם שמלך על עיר ורצה שהם יבינו את חכמתו ויתנהגו על פי חכמתו אך לא הייתה לו דרך ללמד עכשיו את כל בני האדם בארצו את המחשבות העמוקות שלו כי ייקח לכך שנים רבות מאוד ולא כל אדם יצליח להבין את החכמה הגדולה שלו. לכן, מה עשה? כתב ספר חוקים למדינה איך הם צריכים להתנהל. כל חוק יש לו הסברים וסיבות ויש לו מטרה אבל לצורך זה צריך ללמוד ולהתעמק עד שיבינו מה עמד מאחורי מחשבתו העמוקה והחכמה של המלך.
וכך כל מי שלומד, מבין ומקיים את החוקים על ידי קיום החוקים הוא מגלה כלפי חוץ את חכמת ורצון המלך דרך שלושת הלבושים.
אם כך, אם אנחנו עוד לא מבינים את ההסבר של כל חוק האם ראוי לחכות עד שנבין ורק אז נקיים אותו?
התשובה היא שלמרות שאדם לא מבין כל חוק כראוי ומהן הסיבות אליו עדיין צריך לעשות כי בכך מגלה ומקיים רצון ה’ בעולם. בדיוק כמו שאדם שלא מרגיש טוב וילך לרופא מומחה בתחום הוא ייקח את התרופה לפני שיבין את כל המרכיבים שלה כי רק כדי להבין את המרכיבים, הסיבות והמינון לתרופה הוא כבר יוכל למות. כך שקודם הוא ייקח את התרופה ואחר כך בזמנו הפנוי יעמיק ויתעמק בסיבות אליה ובמה היא מורכבת.
באותה צורה כשאדם לומד את התורה הוא מגלה בעולם את חכמתו העצומה של הבורא. כי כשהוא לומד את התורה וחוקר את כל מה שעומד מאחורי החוקים הוא מבין מה עומד כביכול מאחורי ההחלטות לחוקק את החוקים האלה וזה מה שגורם לאדם להתחבר עם החכמה האלוקית.
כשאדם לומד תורה ופתאום מבין את הסיבות למצוות ולהלכות או קורא בתורה ולומד את הרבדים הפנימיים ואת המוסר והמורכבות העצומה שבכל פרק ומה ניתן ללמוד ממנו הוא מתפעל ומבין את העוצמה והחכמה האין סופית של הבורא. הוא פתאום מבין כמה חכמה עצומה יש באל ואיך הוא הצליח להוריד את החכמה האדירה הזו למשהו קטן יותר בשבלנו. שנבין.
כי מתי האדם נחשב חכם ביותר? כשהוא מצליח לקחת משהו מורכב ביותר ולצמצם אותו למשהו פשוט וברור.
לדוגמא שלמה המלך נחשב החכם באדם כי ידע לתת משלים רבים לכל דבר. זאת אומרת ידע להעביר את המסר שהוא רוצה להעביר לכל סוגי האנשים. ולהוריד את זה לרמה הכי פשוטה.
כך בורא עולם עשה עם התורה, שהיא הביטוי לחכמה העצומה שלו יש בה כמה רבדים של פשט, רמז, דרש וסוד שהם עומקים שונים ברמת הבנת התורה והמסר שניתן ללמוד מהקריאה בה.
וכך כשאנחנו קוראים ומתעמקים בתורה ומבינים את סודות התורה והחכמה העצומה שיש בה אנחנו מבינים את גדולת ה’ אנחנו גם קולטים עד כמה ענווה יש בה’ שבחר לצמצם עצמו ולהעביר אלינו, בני האדם [שאנחנו אפסיים ביחס לבורא] את חכמתו. כדי שכולנו נוכל ללמוד ולהחכים ולהבין את רצונו בעולם כל אחד לפי דרגתו ורמת העומק וההתבוננות שמתעמק בתורה.
והסיבה שהלבושים המעלה שלהם יותר גדולה משל עשרת הכוחות בנפש האדם [כוחות שכליים ומידות] היא כי בלעדי הלבושים הם לא יכולים לבוא לידי ביטוי ובעל התניא מוכיח את דבריו מהכתוב: “יפה שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”.
ונשאלת שאלה:
והרי העולם הבא הוא עולם שכולו טוב אז איך הוא אומר שיפה שעה של מעשים טובים מחיי עולם הבא?
והוא מסביר: שבעולם הבא והטוב נשמות הצדיקים יהיו שם ויוכלו ליהנות מאור האין סוף של הבורא אבל פה. בעולם הזה האדם יכול לא רק לשבת, לשמוח וליהנות מאור ה’ בעולם אלא הוא יכול ממש לפעול ולהגשים את רצונו של ה’ בעולם. מה שאפילו הצדיקים הכי גדולים כבר לא יכולים לעשות לאחר מותם. כשאדם מקיים מצוות באותו זמן הוא עושה בפועל רצון ה’ ומשמח אותו ואילו בעולם הבא אין יכולת לצדיק לפעול בעולם העשייה כמו שהיה לפני מותו.
ומכיוון שהתורה והקב”ה אחד הם והקב”ה בחר לגלות את חכמתו ורצונו בתורה ובמצוות אז למרות שכשעשה זאת כיסה אותה ב10 כיסויים עד שהגיעה אלינו, עדיין היא הגיעה אלינו. ועדיין מי שבוחר ללמוד ולעשות מתחבר לה’ למרות שזה עם מעט מרחק.
ולכן כשהאדם לומד ומקיים תורה ומצוות והן התלבשו בדברים גשמיים עדיין באותו רגע שהוא עושה זאת הוא נחשב כאילו מחבק את בורא עולם עצמו כי התורה היא חלק בלתי נפרד מהבורא ולמרות שהשתלשלה חכמת ועוצמת ה’ וירדה למטה ב10 מדרגות וכיסויים עדיין זה נחשב כאילו הוא מחבק את המלך כי אם אדם יחבק מלך כשיש לו סוודר 1 או יחבק את המלך כשהוא לבוש עם 10 שכבות של בגדים עדיין זה נחשב חיבוק וקרבה כי הרי המלך בתוך הלבוש הזה נמצא.
שלושה לבושים לנפש והם:
מחשבה
דיבור
מעשה
מהי הסיבה שהם נקראים לבושים ?
התשובה היא: כי הם לא חלק מהנפש ממש אבל הם מתלבשים בנפש וכך מוציאים לידי ביטוי את מה שקורה בתוך נפש האדם. על ידם מתגלה לעולם מה קורה בנפש האדם.
שלושת הלבושים:
מחשבה
המחשבה עוסקת ב:
תורה
התבוננות והבנת גדולת ה’ בעולם.
התבוננות רוחנית
המחשבה היא הלבוש הפנימי ביותר כיון שנמצאת בתוך האדם, הכי קרובה לנפש ולא נראית כלפי חוץ.
דוגמאות לכך שאדם חושב מחשבות אלוקיות:
אדם חושב על פירוש של פסוק ואיך הוא מחבר אותו לחייו.
אדם מתבונן בחסדים ובניסים שה’ עשה לו.
אדם מתבונן במעשי ה’ בעולם ובגדולתו.
אדם מהרהר בדברי תורה.
דיבור:
הדיבור כולל מה שאדם מוציא מפיו ומשפיע טוב איתו בעולם.
הדיבור הוא לבוש חיצוני כיון שכשאדם מדבר שומעים אותו והוא משפיע דרך הדיבור שלו על העולם.
הדיבור כולל:
לימוד תורה בפה בקול
קריאת תהילים
תפילה [כשאדם שומע מה הוא מדבר]
כף זכות על אנשים
דיבור מכבד, משמח, מפרגן, מאיר.
דוגמאות לכך שאדם מדבר דיבורים טובים:
אדם מלמד אחרים דבר תורה שהוא למד.
אדם מחמיא לחבר שלו.
אדם מאיר פנים ושואל בשלום חברו.
אדם מחזק את חברו במילים של עידוד וחיזק.
אדם מתפלל.
מעשה:
קיום המצוות בפועל זה הלבוש החיצוני ביותר של נפש האדם. הוא אמנם החיצוני ביותר אך הכי חשוב בעולם המעשה מכיוון שכל מטרת האדם בעולם היא לפעול פה, בעולם העשייה ולהוציא מפה את הניצוצות האלוקיים שנמצאים בחומר, בגשמיות. כשאדם מקיים מצוות מעשיות הוא פועל ומוציא את הניצוצות האלוקיים מתוך החומר הגשמי וכך מעלה את הגשמיות לרוחניות.
דוגמאות למעשים טובים שאדם עושה בעולם:
כיבוד הורים
שמירת שבת
הנחת תפילין
נתינת צדקה
הקשר בין התורה והמצוות לרצון ה’ בעולם:
התורה=חכמת ה’ בעולם
כשאדם לומד תורה הוא מקשר ומחבר את השכל שלו עם החכמה האלוהית מכיוון שהתורה היא לא חכמה או ידע אנושי אלא היא חכמה אלוהית. כך שכשאדם לומד תורה הוא מתחבר ומבין את חכמת האל. הוא מבין את עוצמת וכוחו של האל, הוא מבין את הסיבות למצוות ומבין את גודל חכמת האל. החיבור הזה של ההבנה האלוהית מקשרת בינו לבין האל ומביאה לידי ביטוי את הכוחות השכליים שהם: חכמה, בינה ודעת שבאדם.
המצוות=רצון ה’ בעולם
כשאדם מקיים מצוות הוא לא רק מבין את החכמה האלוהית אלא הוא מבצע בפועל את רצונו של ה’ בעולם.
גם אדם שלא הבין כרגע מהן הסיבות לכך שהוא צריך לעשות ברית מילה לבנו, לבנות סוכה, לצום ביום כיפור וכו’ כי הוא עוד לא למד תורה אבל הוא בכל זאת מקיים מצוות במעשיו הוא אומר: “נעשה ונשמע” אני קודם כל פועל, קודם כל עושה מה שה’ רוצה ממני, עושה את רצונו של האל בעולם. לאחר מכן אני אלמד ואברר ואחקור מהי החכמה האלוהית שנמצאת מאחורי המעשים שהאל רוצה שאני אעשה.
הוא בעצם אומר: אני מספיק סומך על בורא עולם שאם זה מה שהוא רוצה זה הדבר הכי נכון ולכן מכיוון שאני יודע שהוא קיים ואני אוהב/ ירא ממנו אני קודם עושה.
לכן, כשיהודי מקיים מצווה הוא מבצע את רצון ה’ ממש וכשהוא עושה זאת נפשו מתאחדת עם רצון ה’ בעולם.
לדוגמא: כשאדם נותן צדקה לעני הוא לא רק עושה מעשה חסד אנושי אלא מקיים את רצון ה’ בעולם ממש.
הלבושים גבוהים מהנפש:
למרות שהלבושים [מחשבה, דיבור ומעשה] הם לא ממש חלק מהנפש אלא לבושים חיצוניים [דיבור ומעשה] או פנימי [מחשבה] לנפש עדיין הם נחשבים לפי בעל התניא כחשובים יותר מהנפש.
מהי הסיבה שהלבושים חשובים מהנפש?
בעל התניא מסביר לנו שהנפש האלוקית היא חלק אלוה ממש אבל התורה והמצוות גורמות לאדם להגיע לדרגה גבוהה יותר שהיא החכמה והרצון של ה’ בעולם. דרכם היהודי מתחבר לה’ בדרך הרבה יותר חזקה.
על ידי לימוד התורה– השכל של האדם מקיף את התורה והתורה נכנסת בתוך שכלו. זאת אומרת יש פה גם למידה של החכמה האלוקית וכך היא מקיפה אותו אבל היא גם נכנסת לתוכו ממש וכך משנה את מי שהוא. בחיבור הוא לא רק חיצוני אלא פנימי ועמוק. “החיבוק הרוחני עמוק יותר.
על ידי קיום המצוות– כשאדם מקיים מצוות הוא מתחבר לה’ ועושה רצונו ממקום של אמונה חזק.
זאת הסיבה שאומרים “יפה שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא” כיוון שכשאדם מקיים מצוות ומעשים טובים הוא עושה דבר שגם הצדיקים הכי גדולים שנמצאים בעולם הבא כבר לא יכולים לעשות. הם אומנם זוכים ליהנות משכינת האל אבל אין להם אפשרות כבר לפעול ולעשות נחת רוח לה’ במעשיהם. את זה יכולים לעשות רק מי שנמצא פה. בעולם המעשה. רק הוא יכול לפעול פה. במצווה אחת שאדם עושה גם הפשוטה ביותר הוא מקיים את רצון בוראו. הוא מגשים את רצונו.
אפשר להמשיל זאת למלך שהשרים שלו שעשו מעשים גדולים וחשובים בעבר יושבים לידו ונהנים מהוד וההדר ומעוצמתו. אבל רק העבדים שלו יכולים לבצע כרגע בשבילו פעולות ולשמח אותו בכך שהם עושים את מה שהוא אומר כרגע. ולבצע בשבילו דברים שמשמחים אותו.
זו הזכות רק של מי שחי ונמצא בעולם העשייה.
לכן, אדם מקיים מצווה, מניח תפילין/ מקיים ישיבה בסוכה, ארבעת המינים קדושת המצווה מקיפה את כולו.
אישה מדליקה נרות שבת/ מיטהרת במקווה, עושה הפרשת חלה וכו’ קדושת המצווה שעושה מקיפה את כל כולה.
כשאדם לומד תורה ומקיים מצוות במחשבה, דיבור ומעשה הוא מוקף בקדושה. זהו לבוש רוחני שהוא מתלבש בו ברגע שהוא עושה זאת.
מהי הסיבה שהמעשים כל כך חשובים ולא ניתן להסתפק בהיכרות או ברגשות חזקים כמו אהבה ויראה לאל?
מטרת יצירת העולם והבריאה היא כדי להעלות את עולם העשייה [עולם הבריאה] לקדושה. רק בדרך של קיום מצוות ניתן להעלות את העולם ממקום גשמי למקום רוחני.
מהם ההבדלים בין לימוד תורה לבין עשיית מצוות בפועל?
|
תורה |
מצוות |
|
קשורה בעיקר לשכל |
קשורה בעיקר לדיבור ומעשה |
|
התחברות לחכמת ה’ |
התחברות לרצון ה’ |
|
נכנסת בתוך האדם |
מקיפה את האדם |
|
חיבור פנימי |
חיבור מקיף |
שתיהן מאחדות את האדם על האל.
ביאורי מילים:
תרי”ג מצוות = 613 מצוות
פרד”ס = פשט, רמז, דרש, סוד [רמות ההבנה והלמידה של התורה]
חב”ד = חכמה, בינה, דעת
ת”ת = תלמוד תורה
רמ”ח מ”ע =248 מצוות עשה
שס”ה מצוות לא תעשה = 365 מצוות לא תעשה
לסיכום,
לנפש יש שלושה לבושים מחשבה, דיבור ומעשה ודרכם אנחנו מבטאים את מה שקורה בנפש שלנו.
באמצעות לימוד התורה אנחנו מתחברים לחכמה האין סופית של האל ובאמצעות מעשי המצוות אנחנו מתחברים לרצון של ה’ בעולם וכך מתחברים לבורא ממש. מצוות עשה נעשות על ידי האהבה לה’ והרגשות הנוספים שיוצאים ממנה ואילו מצוות לא תעשה נעשות על ידי היראה בלב האדם והרגשות הנוספים היוצאים מרגש זה.
מוסר השכל:
חכמה, אהבה או יראה ללא פעולות אין בהן כוח ממשי – אדם שרוצה להרגיש את קרבת ה’ לא יכול להישאר במקום הרוחני בלבד ולומר שהוא “יודע”, “מפחד” או “אוהב” את ה’ אלא צריך לעשות פעולות לחיזוק הקשר שלו עם הבורא.
בדיוק באותה מידה אם לאורך חיינו אנחנו נמצאים במערכות יחסים שחשובות לנו אנחנו נצטרך להשקיע בהם מחשבה, דיבור ומעשה כדי לחזק את הקשר בצורה ממשית. היכרות והבנה או רגשות לא יספיקו כדי להחזיק קשרים בצורה יציבה וטובה. צריך גם עשייה.
לומדים לבגרות– באתר בגרות בקליק.
כל הזכויות שמורות לבגרות בקליק C.
תרגול מעשי לשינוי הרגשות והמחשבות על פי התניא:
תרגיל ראשון: עצירה ושליטה
אם עולה לי רגש לא נעים אני עוצרת ושואלת את עצמי: מה חשבתי שגרם לי להרגיש כך?
מטרת השאלה: לזהות את המחשבה ולא להישאר בתוך הרגש הכואב אלא לנתח אותו. מה גרם לו.
תרגיל שני: בדיקת מציאות מול השערות.
לאחר שזיהיתי את המחשבה שגרמה לרגש שלי להתעורר[הרגש הלא עים שאני רוצה למנוע].
אשאל את עצמי: האם המחשבה הזו נכונה? האם היא וודאית? האם יש דרך לפרש את האירוע אחרת? [כף זכות]
המטרה של השאלה: להחליש את הכוח השכלי “דעת” שקישר בין המחשבה לרגש.
תרגיל שלישי: החלפת המחשבה.
במקום המחשבה השלילית אני אחפש מחשבה שמאזנת את הרגש שלי.
אם עלו לי מחשבות של אין סיכוי שאצליח בעסק/ מבחן וכו’וקיבלתי רגש של תסכול, חוסר שליטה ופחד אז אומר לעצמי : “זה מאתגר אבל אני יכולה לפעול בצעדים קטנים ולהצליח”. או כשאגיע למבחן הפעולה אעשה את ה100 אחוז שלי ואתמודד עם התוצאה שתגיע.
אם עולים בי רגשות כשאנשים קרובים אלי לא מראים לי התייחסות ואני נפגעת אז אבדוק מהיכן הגיע הרגש? אם אזהה שהוא הגיע מהמחשבה ש: “מזלזלים בי” “לא רואים אותי”. אני אחליף את המחשבה ב: “הוא עמוס ביותר”, “אני אמצא דרכים להיות משמעותית כלפי עצמי בלי צורך בתגובה ממישהו אחר”.
תרגיל רביעי: פיתוח מחשבה חיובית.
פיתחתי מחשבה חיובית. לחזור עליה שוב ושוב ולפתח אותה. ולהתבונן בה. עד שהיא תתיישב היטב במוחי.
עד שהיא תיצור לי רגש חדש ושמח.
תרגיל חמש:
רגש משתנה מהר כשעושים פעולות. [כשאחיו של יוסף הגיעו יחד עם בנימין הוא יצא מהמקום כי הרגיש שהרגש עולה כשראה את בנימין. אם יש לך רגש שלילי תעשי פעולה. שתסייע באוורור הרגשות.
תחשבי על פעולה שתקדם אותך ולא על פעולה שמרחיקה אותך מהמטרה שלך.
נפגעת ממישהו תעסיקי את עצמך במשהו אחר. תעשי התעמלות, ריצה, תכיני אוכל, תלמדי. תתחילי להעסיק את עצמך זה יעזור למחשבות להתמקד בדברים אחרים וכך יכהו את הרגש. ברגע שתחשבי על זה שוב ושוב רק תרגישי גרוע יותר. [או טוב יותר תלוי מהו הרגש שעלה].
