תניא – פרק ב
- תניא
- פרק ב
- ליקוטי אמרים - חלק אלוק ממעל ממש
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”, וְ”אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי”, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: מַאן דִּנְפַח מִתּוֹכֵהּ נְפַח, פֵּרוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ. כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: “בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל”, “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם”. פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמֹּחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ”ם,
הגהה: וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפַרְדֵּס מֵהָרַמַ”ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ”י זַ”ל יַצִּיבָא מִלְּתָא בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים בְּכֵלִים דְּחָכְמָה בִּינָה וָדַעַת דַּאֲצִילוּת; אַךְ לֹא לְמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוֹת אֵין קֵץ לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חַבַּ”ד עַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חַבַּ”ד נֶחֱשֶׁבֶת כַּעֲשִׂיָּה גּוּפְנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ”.
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כו’, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בֻּרְיוֹ כו’, כְּדִכְתִיב: “הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא”, וּכְתִיב: “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם” וגו’.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גֹּדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְּבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמֹּחַ וְהָרֹאשׁ. וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ, וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. מִכָּל מָקוֹם שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כֻּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין הַמְּלֻבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִּים, נִמְשָׁךְ מִמֹּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא חָכְמָה עִלָּאָה כִּבְיָכוֹל, כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמֹּחַ הָאָב, שֶׁאֲפִלּוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם. וְעִם כָּל זֶה עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיֻחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיְתָה טִפַּת מֹחַ הָאָב. וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא [נִדָּה שָׁם]: לֹבֶן שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם.
[וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִיב: “כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ”, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ; וְעִם כָּל זֶה עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִלָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַזַ”ל עַל פָּסוּק “וּלְדָבְקָה בּוֹ”, שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִיד חָכָם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ. כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד וְהוּא הַמַּדָּע כו’. [וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים]:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ שֶׁהָעִקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כו’, הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ. וְכָל הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשֶׂה, הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כו’, וַאֲפִלּוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה. וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ, יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ. וַאֲפִלּוּ הִיא נְשָׁמָה גְּדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִדּוּשׁ אָבִיו כו’. אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפֵל כו’, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל כָּל זֶה בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִית.
ב”ה
מיקום: תניא פרק ב’
נושא: נפש אלוקית
סיכום הפרק
פרק ב’ עוסק בנפש השנייה של האדם והיא הנפש האלוקית.
האדמו”ר הזקן מסביר לנו שנפש זו היא נפש שכולה אלוהית. ובכוונה הוא מדגיש ומוסיף: “חלק אלוה ממעל ממש” הוא מוסיף את המילה ממש כדי שנבין שהוא לא הגזים כשאמר שהנפש האלוהית כולה מאלוהים אלא אמר את הדברים כמו שהם ללא הגזמה כלל.
הוכחה לדבריו הוא מביא מספר בראשית פרק א’ שכתוב: “ויפח באפיו נשמת חיים” וכמו שנאמר: “ואתה נפחת בי”.
לפסוק הזה יש שאלה ותשובה ששואל הזוהר הקדוש:
שאלה:
מאיפה נפח?
תשובה:
ספר הזוהר בא להסביר את הפסוק “ויפח באפיו נשמת חיים” ולענות על השאלה מאיפה ה’ נפח את הנשמה באדם? מאיזה מקור יסוד? הרי כל העולם נברא ממקורות יסוד שונים שהאל ברא: מים, אש, עפר, רוח. אם כך מהו המקור של הנפיחה הזו? הרי כשאדם מנפח משהו הוא מעביר לו משהו ממקור אחר. אז מהיכן נפח האל את נשמת האדם?
ותשובת הזוהר: מתוכו נפח.
כמו שאדם מנפח בלון והבלון עצמו הוא גומי אבל כדי שיהיה יפה וגדול צריך לנפח אותו. אז בא האדם, מתאמץ להוציא אויר מבפנים ומנפח את הבלון. מה הוא מכניס בתוך הבלון? את האוויר שלו. וכך כל בלון שאדם מנפח יש את גוף הבלון ובתוך גוף הבלון יש את האוויר של אותו אדם שהתאמץ וניפח אותו.
כך נשמת האדם. הגוף הוא גשמי. והוא נוצר מחומרי יסוד גשמיים ואילו הנשמה היא כל כולה של האל (אלוקית). חלק מהאל ממש. מתוכו מפנימיותו.
זו היצירה היחידה בעולם שנאמר עליה :”ויפח”.
וכך כל נשמות ישראל מורכבות מחלק אלוהי שיצא תוך כדי מחשבה.
אדם לא יכול לנפח בלון ולנפוח ללא כוונה ומחשבה. גם אם זו פעולה שקל לו לעשות אותה והוא בקלות מנפח בלונים עדיין הוא צריך להתכוון כשהוא מוציא אוויר ומנפח בלון.
כך אלוקים כשנפח את נשמות ישראל נפח והעביר מתוכו ויצר אותם תוך כדי מחשבה וכוונה.
האדמו”ר הזקן מסביר שאין פה פעולה של האל שנעשתה תוך כדי או בלי חשיבה אלא נשמות ישראל נוצרו מתוך כוונה ומחשבה.
שאלה:
מהי המחשבה של ה’? והרי לה’ אין גוף ואין דמות גוף אז על איזה מחשבה מדובר?
הרמב”ם אומר שה’ אין לו מח בנפרד מהידיעה. זאת אומרת הוא לא צריך ללמוד כדי לדעת. כי אין הפרדה בינו לבין הידע.
3 דברים בעניין חכמת בני אדם על פי הרמב”ם:
האדם הלומד [יודע]- האדם שרוצה ללמוד.
היכולת והכישרון לימוד [ מדע]- הכישרון לקלוט ידע. לזכור ולהבין.
תחום הידע והנושא הנלמד [ידוע]- נושאים שונים של למידה [הבנת שפות, מתמטיקה, ביולוגיה ]
לדוגמא: בן אדם שיש לו מוח ויש לו יכולת לקלוט דברים גם אם היכולת קליטה שלו מצוינת אם הוא לא יכניס מדע וחוכמה הוא לא באמת ידע. הוא יהיה בעל יכולות קליטה טובות אבל הוא לא יהיה חכם.
ואילו חכם יודע אבל הוא יודע רק את המידע שהוא קרא, התבונן ולמד ורק תחומים שהוא מסוגל להבין.
אבל לעומת בני האדם לבורא אין את ההפרדה בין ידע לבין יודע. הוא לא צריך ללמוד כדי להיות חכם. אלא הוא המדע והיודע את כל הידיעות. הוא בעצמו החכמה האלוהית.
אם כך מהי המחשבה הזו?
והתשובה היא שלנו כבני אדם אין דרך להבין את מציאות וקיום האל ומיהו או מהו כי עצם קיום האל שונה ממה שאנחנו מבינים: “כי לא מחשבותיי מחשבותיכם” ולכן דיברה התורה בשפת בני אדם כדי שנבין שהכוונה פה היא שבריאת האדם נעשתה מתוך כוונה ומתוך מחשבה ולא בלי תשומת לב. כי אם הייתה מדברת במושגים אלוקיים לא היה לנו דרך להבין למה התכוונה. [כמו שמורה יסביר לתלמיד בכיתה א’ שלא למד סדר פעולות חשבון נוסחה מורכבת וארוכה במתמטיקה. אין דרך לתלמיד להבין גם אם ינסה במשך שעות להסתכל על הנוסחה אם לא ראה אותה לפני כן או למד אותה בצורה של שלבים שנבנים ולכן הוא ינסה לפשט לו את הנושא כדי שיוכל להבין].
למה כל כך חשוב לדעת שהאדם נברא חלק אלוה ומתוך מחשבה וכוונה?
יש עמים שמספרים על בריאת האדם כמו המיתוס הבבלי בדרך שהאדם נברא כתוצאה מנקמה ולחימה בין שני אלים וכל המציאות שלו היא כעונש. באה התורה ואומרת לא, בריאת האדם נעשתה מתוך כוונה ומחשבה ורצון ממוקד לברוא אדם. ולא מתוך כעס או רצון לנקום במישהו.
לסיכום תשובה:
האדמו”ר הזקן קודם מסביר שכשדיברה התורה ואמרה “מחשבה” זו לא המחשבה שאנחנו באמת יכולים להבין מהי מחשבה. אלא דיברה התורה בלשון בני אדם כדי שנבין שבריאת האדם נבראה מתוך כוונה ומחשבה ולא מתוך כעס, חוסר תשומת לב או כעונש.
האדמו”ר הזקן ממשיל לנו את הקשר בין עם ישראל לאל על דרך משל: “בני בכורי ישראל”
הקשר הוא קשר של אב ובן בכור שהאב ממש קשור אליו והוא היצירה הראשונה שנוצרה ממנו ממש וממחשבתו.
כמה משמעויות במשל האב והבן:
יצירת הבן- יצירת הבן מגיעה מטיפת מוחו של האב וללא מחשבת האב הוא אינו יכול לפעול ביצירת הולד לכן גופו של הבן כולל עצמותיו וציפורניו מגיע במקור הבסיסי מטיפה במוחו של האב וכך יצירת האדם. כל אדם ואדם מישראל הגיעה ממחשבת האל שהיא מקור החכמה בעולם.
אהבה שלא תלויה בדבר– כמו שהאב תמיד יאהב את הבן ולא משנה איך הבן יתנהג עדיין האב יאהב וידאג לו.
עונש שמגיע ממקום אכפתי ולא התעללות– כשהבן יתנהג בצורה לא טובה או יתרחק מהאב אז גם כשהאב יתרחק או יעניש הוא יעניש מתוך מקום שלגרום לבן להשתנות ולהבין את הטעויות שהוא עושה ולא ממקום של התעללות והכחדה.
קשר שלא ניתן לנתק – הקשר בין אב לבן גם אם מבחינה חיצונית לא ניתן לראות קשר ולפעמים הבן או האב כועסים אחד על השני ולא מדברים ביניהם עדיין יש ביניהם קשר שלא ניתן למחוק כי הם מורכבים מאותו חומר ולכן תמיד הבן יחזור למקור היסוד שלו . יכול להיות שהוא יפנה עורף לזמן מסוים אבל הוא תמיד יחזור.
“בני בכורי ישראל”
בן בכור שונה משאר הבנים מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה כי הוא היצירה הראשונה שיצאה מהאב וממש מורכבת מהאב. כשאדם רואה את בנו/בתו הבכור/ה הוא מתמלא התפעלות כי זה ממש חלק ממנו. משהו שנוצר ממנו.
הסיבה השנייה היא שלבן בכור יש אחריות והוא נותן דוגמא לאחרים כך ה’ מצפה מעם ישראל להיות אלה שיובילו את האנושות וילמדו אותם כיצד נכון וראוי להתנהג.
דבר נוסף שהאמור הזקן מדגיש הוא את ההתייחסות לעם ישראל כבני בכור ישראל כיחיד ולא כרבים.
ההתייחסות פה היא לבן בכור ביחיד. זאת אומרת כל עם ישראל נחשבים בן בכור אחד. מפה ניתן להבין שעם ישראל כולו נחשב כבן בכור אחד.
לכך מסביר האדמו”ר הזקן שכל עם ישראל בעצם נחשבים אחד “ישראל ערבים זה לזה”.
שאלה:
אבל עדיין אנחנו רואים שעם ישראל מורכב מבני אדם שונים בהתנהגותם, בטבע שלהם ובמעשיהם אז איך בעל התניא אומר שכולנו אחד ?
תשובה:
בעל התניא מסביר את השאלה דרך משל:
הדרך לתאר את העניין היא כמו לראות גוף גדול של אדם מרחוק ואז כשמסתכלים לעומק ניתן לראות שהגוף הזה בנוי מהמון אנשים קטנים. יש אנשים שנמצאים בראש ויש בידיים ויש ברגליים ויש באזור הלב או הבטן ויש אפילו בציפורני הרגליים.
אם נוציא את האנשים שמרכיבים את יד ימין או את הרגליים או את ציפורני הרגלים למרות שנחשוב שהם לא חשובים ולא משמעותיים במיוחד עדיין נקבל גוף חסר בלעדיהם.
כך עם ישראל. כולם ביחד יוצרים גוף אחד שלם. וזו הסיבה שבעל התניא מלמד את החשיבות של אהבת ישראל ושל אהבת כל יהודי. כי ברגע שאתה שונא אחד מהעם שלך אתה בעצם שונא חלק מהגוף שלך ממש.
וכמו שלא ניתן לחשוב שאדם יכעס על יד אחת שלו ויכרות אותה כי לדעתו היא לא מתפקדת כראוי או לא עושה את המקסימום שמצפים ממנה.
לכל אדם מישראל יש את התפקיד שלו בעולם. בדיוק כמו שאברי הגוף באדם שונים וכל אחד מהם בעל מראה ויכולת פעולה אחרת כדי למלא תפקיד שונה בגוף כך בני ישראל שונים אחד מהשני ולכל אחד יש את התפקיד שלו בעולם. וגם אם מישהו חושב שהתפקיד שלו יותר משמעותי או חשוב משל חברו עדיין הוא צריך להבין שללא התפקיד של היהודי האחר הגוף לא יגיע לשלמות הפעולה שלו.
וכמו שבמפעל גדול יש סוגים שונים של פועלים. יש כאלה שתפקידם לנהל ויש שתפקידם לפעול במכונה מסוימת ואחרים לנהוג ולהעביר חבילות ויש שתפקידם לבשל ויש כאלה שצריכים לנקות.
כל תפקיד של אדם במפעל הוא חשוב לצורך תפעול המפעל. ואי אפשר לזלזל באף אדם כי גם האדם עם התפקיד שלכאורה פשוט הוא חלק מהנעת המפעל כולו.
כך נשמות ישראל. כל אדם שונה מהאחר ולכל אחד תפקיד משלו בעולם. וכל אחד בדרגה רוחנית אחרת משל חברו אבל עדיין יש צורך בכולם וכולם קשורים אחד לשני.
התניא מסביר שצדיקי הדור [בתורה ובמעשים] כמו האבות: אברהם, יצחק ויעקב או משה רבנו הם אלה שמרכיבים את הראש והמח של הגוף של ישראל והם אלה שנמצאים בדרגת הרוחניות הכי גבוהה וקרובה לה’. וכמו שהמוח הוא זה שמנהל את הגוף ומפעיל אותו ומתווה לו את הדרך ואת המטרה. כך הצדיקים בישראל מעבירים לכל העם את הדרך הנכונה.
אך גם האנשים בעם ישראל שנחשבים “קל שבקלים” שזה אומר שהם עושים הכי פחות ונראים הכי רחוקים מאלוקות עדיין הם כולם חלק מהאל. בדיוק כמו שבגוף האדם אפילו הציפורניים שבגוף שזה הדבר הכי חיצוני ונראה לא משמעותי וכשנחתוך אותו גם לא בטוח שנרגיש כאב עדיין הם חלק מהגוף ויונקות מהמוח את החיות שלהם.
וזו הסיבה למה כל עם ישראל למרות שכולם חלק אלוה ממעל ממש ולמרות שכולם חשובים ביותר לתפקוד העולם עדיין הם צריכים להידבק בצדיקי הדור כדי לקבל מהם חיות (כי הם בעצם הראש והמח של שאר הנשמות והצדיקים משפיעים עליהם).
כל נפש של אדם מישראל בנויה משלושה חלקים:
נפש– המדרגה הנמוכה ביותר של נפש האדם והיא משמשת כדי לפעול בדברים היומיומיים של האדם לצורך תפקודו הבסיסי.
רוח– מדרגה גבוהה יותר והיא קשורה לרגשות והמידות של האדם כמו למשל: שמחה, אהבה, פחד, כעס.
נשמה– המדרגה הגבוהה ביותר וקרובה לאל והיא משמשת להבנה בלימוד התורה, הארות שיש בעניינים רוחניים, התקרבות לאל.
כשבעל התניא אומר שכל נשמה בנויה משלושה חלקים של נפש, רוח ונשמה הוא מתכוון שיש לכל נפש מישראל 3 מדרגות וכל מדרגה פועלת בתחום אחר: מעשה, רגש ושכל.
השתלשלות הנשמה מהעולם הרוחני הגבוה לעולם הנמוך האנושי:
כשהנשמה שהמקור שלה גבוה ביותר יורדת לעולם הגשמי היא יורדת ועוברת כמה עולמות רוחניים בדרך שמצמצמים אותה למצב שהיא תצליח להיכנס לגוף האדם.
כל ירידה של מדרגה לעולם אחר מצמצם יותר ויותר את האלוקות העולם והאדם חש יותר במרכז.
עולם האצילות– עולם הקרוב ביותר לאלוקות.
עולם הבריאה – עולם של נשמות ומלאכים.
עולם היצירה- עולם של רגשות רוחניים.
עולם העשייה– העולם הגשמי שלנו בני האדם שירדנו לפה כדי לפעול ולעשות.
כל נשמות ישראל בכל התפקידים בעולם יונקים בסופו של דבר את החיות שלהם מה’. אבל יש כאלה שבתוך העשייה שלהם הם בריחוק יותר גדול ויש שיותר קרובים בפעולות שלהם ולכן עולים במדרגות העולמות.
מהי הסיבה שהנשמה יורדת מהמצב האלוהי וצריכה לעבור כמה שלבים עד עולם העשייה?
הנשמה האלוקית היא טובה טוב גמור ולמה אם כך היא צריכה לרדת לפה? למקום גשמי וגס?
מטרת האדם בעולם היא בתוך עולם העשייה למלא שליחות ולגלות את האלוקות בתוך העולם הגשמי. לעשות לבורא עולם דירה פה, בעולם העשייה.
ואיך האדם יעשה לאל דירה פה בעולם העשייה?
על ידי שהאדם פועל בעולם הזה ועושה מעשים טובים, חסדים, מתגבר על היצר שלו, לומד תורה כך הוא מתחבר לאל ומגלה את האלוהות פה בעולם הזה.
דווקא דרך המעשים הגשמיים ניתן לגלות את האלוקות.
האדם צריך מתוך כל הכיסוי ומתוך כל הקליפות לגלות את הניצוץ האלוקי ולקדש את החומר.
לדוגמא: אדם שמביא צדקה לעני. אותו אדם משתמש במשהו גשמי כמו כסף כדי לסייע ולעזור למישהו אחר.
ולמה הדבר כל כך קשה?
כי כשהנשמה שירדה לפה היא עברה בכמה עולמות ולבשה כל מיני לבושים שצמצמו אותה ממצב של אור אלוקי למצב של בן אדם אנושי בעל רצונות ותאוות שהם בעצם קליפות שמכסות את הנשמה האלוקית ומושכות את האדם לראות רק את עצמו [שיביאו לי, שיעשו לי, הכל סובב סביבי] וכדי להתחבר לחלק האלוה שלה שנמצא בתוכה היא צריכה להתמודד ולהסיר ממנה את הקליפות שמכסות אותה.
היא צריכה להתמודד מול הנפש הבהמית שמושכת לצד שלה ורוצה את הפינוקים והמטרות שלה ומול החלק העמוק הפנימי שלה שמושך לאלוקות. ואין לה דרך פשוט להתעלם מהנפש הבהמית כי הנפש הבהמית היא חלק מהאדם בדיוק כמו הנפש האלוקית. רק שהאדם צריך להשליט את הנפש האלוקית על הבהמית.
לתת לנפש הבהמית את הצרכים שלה כדי שהיא תשמח אבל לא על חשבון המטרות של הנפש האלוהית.
כך בעצם גם אנחנו מצליחים לקדש את הנפש הבהמית שלנו. כי עושים אותה עובדת של הנפש האלוהית.
אוכלים אוכל טעים כדי שיהיה כוח לעשות חסדים.
הולכים לנופש ונחים כדי שיהיה כוח ללמוד.
מרוויחים כסף כדי שיהיה לי יכולת להשפיע יותר טוב בעולם.
זאת אומרת האדם צריך לזכור מהי המטרה של חייו.
האם המטרה היא תענוגי העולם של הגוף ואז הנפש הבהמית משתלטת עליו וכל המטרה שלו זה לצבור עוד ועוד חוויות גופניות. או המטרה היא לעבוד ולהגדיל השפעה חיובית , לתת לאחרים. להשפיע ולראות מה אני יכולה לתת לעולם? איך אני יכולה לפעול למען הגדלת שמו של ה’ בעולם?
כל אדם נמצא בקונפליקט קבוע: אני במרכז או השליחות שלי בעולם היא המרכז? האם אני מזדהה עם השכל הבהמי שלי שרואה אותי במרכז או האם האל הוא במרכז?
וזו לא פעולה חד פעמית זו פעולה של כל יום ואפילו כמה פעמים ביום ולפעמים כמה פעמים בשעה. לכל אדם יש כל הזמן את שתי הנשמות הבהמית והאלוקית והוא כל הזמן בוחר. הוא כל הזמן צריך להשליט את השכל האלוקי על השכל הבהמי ולבחור טוב ולא רע.
מילים לביאור:
כמ”ש = כמו שנאמר
עד”מ = על דרך משל
ע”ה = עליו השלום
מוסר השכל הנלמד בפרק:
פרק ב’ מלמד רעיונות מרכזיים בתניא:
1.האדם הוא אינו רק יצור גשמי אלא בתוכו קיימת נשמה אלוקית שמחוברת לקב”ה בקשר שלא ניתן לנתק.
מכיוון שבאדם יש בתוכו תמיד חלק אלוה ממש יש לו את היכולות להתעלות רוחנית ולהתחבר לאלוקים לא משנה באיזה מצב הוא נמצא כרגע.
בנוסף, יש לאדם את היכולת הפנימית לחיות חיים של קדושה גם אם כל מי שסביבו לא קדוש וגם אם לא למד על כך לפני כן. כשיבחר לפעול בדרך הזו יהיו לו את הכוחות ללכת בדרך הנכונה גם אם הוריו או סביבתו שונים. [כי כמו שהוא מורכב מסביבה שלילית הוא גם מורכב מנשמה אלוהית שנמצאת איתו תמיד]
2. בני ישראל מורכבים מנשמה אלוהית אחת גדולה וכל אחד מהם בדרגה אחרת לפי יכולותיו ותפקידו הייעודי לו בעולם ולכן:
גם אם אנחנו לא מסכימים אחד עם השני אנחנו צריכים להבין שאנחנו קשורים אחד לשני בקשר שלא ינתק ואם אנחנו פוגעים אחד בשני אנחנו פוגעים גם בעצמנו.
לכן, אנחנו צריכים לקבל ולאהוב כל אחד ואחת מעם ישראל כי לכל אחד יש את התפקיד שלו בעולם שמיועד לו ובלעדיו העולם לא שלם ולא מגיע לתיקונו.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי שנקרא גם האדמו”ר הזקן
מורה פרטי לבגרות אצלך בטלפון – באתר בגרות בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך, תניא, לימוד תניא, חוסן מנטלי, משמעות החיים, אמונה וביטחון בהשם, אלוקים, מציאות השם, אהבת השם לומדים לבגרות בתנך בקלות. שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
