תניא – פרק א
- תניא
- פרק א
- ליקוטי אמרים
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג’ דְּנִדָּה1]: מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וַאֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב’2]: וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ. וְגַם, אִם יִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּרָשָׁע, יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד ה’ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב; וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בִּגְמָרָא חָמֵשׁ חֲלֻקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי. וּפֵרְשׁוּ בִּגְמָרָא3: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק גָּמוּר; צַדִּיק וְרַע לוֹ, צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּרֵשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ, שֶׁהָרַע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וכו’. וּבִגְמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט דִּבְרָכוֹת4: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כו’, רְשָׁעִים יֵצֶר הָרַע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים זֶה וְזֶה שׁוֹפְטָן וכו’. אָמַר רַבָּה, כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי, לָא שָׁבֵק מַר חַיֵּי לְכָל בְּרִיָּה וכו’.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב. וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א5], רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כו’, וְהָא6 צַדִּיק וְרָשָׁע לָא קָאָמַר. וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדַע7 דְּלָא פָּסֵיק פֻּמֵּהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר, [וְאִם אַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר]. וַאֲפִלּוּ הָעוֹבֵר עַל אִסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִקְּרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב דִּיבָמוֹת8 וּבְפֶרֶק קַמָּא דְּנִדָּה9; וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו דִּשְׁבוּעוֹת10]. וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַזַ”ל11: “כִּי דְּבַר ה’ בָּזָה וגו’ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת” וגו’12, וּפְשִׁיטָא דְּמִקְּרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִסּוּר דְּרַבָּנָן. וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחִין הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִלּוּ עֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכִי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי.
הגהה: (וּמַה שֶּׁכָּתַב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג’ דַּף רל”א, כָּל שֶׁמְּמֻעָטִין עֲוֹנוֹתָיו וכו’, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ; אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּרוּשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ הוּא כְּמָה שֶׁבֵּאֵר בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְעֵיל, וְשִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה).
וְהָא דְּאָמְרִינַן בְּעָלְמָא דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְּרֵי בֵּינוֹנִי וְרֹב זְכֻיּוֹת מִקְּרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמֻּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וָעֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וּמִקְּרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין. אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִתַּת שֵׁם הַתֹּאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַזַ”ל4: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר13: “וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי”, שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרַע כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית14. אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו מְרֻבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו, אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל. וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ”ל בַּמִּדְרָשׁ15: רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מֻעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וכו’, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב16: “וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם”.
אַךְ בֵּאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַל זַ”ל בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ פֶּרֶק ב ], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, וּכְדִכְתִיב17: “וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי”, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת. נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב18: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא”. וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ. דְּהַיְנוּ כַּעַס וְגַאֲוָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ, שֶׁנִּגְבַּהּ לְמַעְלָה. וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים מִיְּסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג. וְהוֹלְלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים, מִיְּסוֹד הָרוּחַ. וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת, מִיְּסוֹד הֶעָפָר. וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, בָּאוֹת מִמֶּנָּה, כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִפָּה הִיא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִפּוֹת טְמֵאוֹת שֶּׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ט פֶּרֶק ג’: וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאֻמּוֹת לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא19 עַל פָּסוּק20 “וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת”, שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַהֵר כו’.
ב”ה
מיקום: תניא – ליקוטי אמרים
נושא: פרק א
סיכום הפרק
האדמו”ר הזקן פותח את ספרו ספר “תניא” במה שדרשו חז”ל בגמרא [מסכת נידה דף ל’, עמוד ב’]
“תניא משביעין אותו תהיה צדיק ואל תהי רשע”
ונשאלת שאלה:
מהי הסיבה שהאדמו”ר הזקן שחיבר את ספר התניא פתח דווקא בגמרא זו?
התשובה האפשרית היא :
כדי להזכיר לאדם שלכל אחד ואחת יש את הכוח והיכולת להיות צדיק ולא רשע. זאת אומרת עוד לפני שהגיע לעולם ניתנה לו היכולת לבחור בטוב ולא ברע.
ברגע שאדם יזכור שיש בו את הכוחות והיכולת להתמודד עם התאוות שסביבו הוא יבין את כוחו ויתחזק להתמודד עם המכשולים שבחיים.
פרק א’ בתניא פותח בגמרא שעוסקת בכך שלפני שנשמת האדם יורדת לעולם משביעים אותו שיהיה צדיק ולא יהיה רשע. וממשיכים ואומרים לו גם אם כל העולם אומר לך שאתה אדם צדיק אל תחשוב שאתה צדיק אלא בעיני עצמך תהיה כמו רשע.
שאלה נוספת:
אם אדם יהיה רשע בעיני עצמו הוא יכול להיות עצוב תמיד. כי אדם שמרגיש שהוא רשע רע לו והוא לא שמח והעצבות היא אסורה בתורה. כי אדם צריך לעבוד את הבורא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות.
אבל מצד שני אם אדם ירגיש שהוא צדיק ולא רשע ואין לו צורך להיות עצוב יכול הדבר לגרום לו לקלות ראש שיתחיל לזלזל ולא יקפיד ולא יבחן את מעשיו ויתקן אותם.
אז למה התכוונו פה כשאמרו צדיק/רשע?
בעל התניא בא ומסביר שיש 5 חלקים בסוגי בני אדם:
צדיק וטוב לו
צדיק ורע לו
רשע וטוב לו
רשע ורע לו
בינוני
ומסבירים מה הכוונה:
צדיק ורע לו זהו צדיק שאינו גמור והכוונה זהו צדיק שהרע שבתוכו כפוף לטוב. זהו אדם שמצליח לשלוט על תאוותיו. אומנם יש לו תאוות ויש לו רצונות לעשות דברים לא טובים אבל הוא מצליח לשלוט ברצונות ובתאוות שלו על ידי התמודדות.
ולזה התכוונו שאמרו בגמרא ספ”ט ברכות “צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן. בינונים זה וזה שופטן”
הכוונה היא שהצדיקים מצליחים להכניע את תאוותיהם ומי ששולט זה יצר הטוב על יצר הרע שלהם. לעומתם, רשעים כשיש להם תאוות ורצון לעשות דברים אסורים גם אם בא יצר הטוב ואומר להם שלא כדאי להם והם צריכים להימנע מהרע הם מקשיבים ליצר הרע שלהם והוא מנהל את חייהם.
אם כך מהו בינוני? האם בינוני זה אדם שיש לו חצי זכויות וחצי עוונות?
התשובה היא שבוודאי בינוני זה לא אדם שיש לו חצי עוונות וחצי זכויות וההוכחות לכך הן:
הוכחה ראשונה:
מופיע בגמרא שרבא שהיה תלמיד חכם שכל ימיו למד תורה אמר על עצמו: “אני בינוני” ואם רבה העיד על עצמו שהוא בינוני איך יכול להיות שבינוני זה אדם עם חצי זכויות וחצי עוונות כשידוע לנו שהוא כל חייו למד תורה? מתי היה לו זמן לעשות כל כך הרבה עוונות כדי להיחשב בינוני על פי הטענה שבינוני זה חצי חצי במעשיו?
הוכחה שניה:
דבר נוסף שמוכיח שבינוני אינו יכול להיות אדם שיש לו חצי זכויות וחצי עוונות זה שכשאדם עושה מצווה הוא נחשב צדיק גמור באותו הרגע וגם אם היה אדם חוטא בחטאים רבים ובחר לחזור בתשובה ברגע שבחר לחזור בתשובה נחשב “צדיק” וכשאדם עושה חטא גם אם יש בידיו המון זכויות מהעבר באותו הרגע הוא נחשב רשע גם אם עבר על דבר קטן של דברי סופרים [מצוות דרבנן ולא דאורייתא שהן מצוות שחז”ל תקנו כדי לשמור על האדם שלא יחטא ויעבור מצוות מהתורה]
ויותר מזה, גם אדם שיכול היה ללמוד תורה ובחר לבזבז את הזמן ולא ללמוד תורה או אדם שראה שעושים משהו אסור ויכול היה למחות ולומר שהדבר אסור ולא מיחה נחשב רשע באותו הרגע. וכל שכן אם לאדם הזדמנה מצוות עשה ובחר לא לעשות אותה גם אז נחשב “רשע”.
אז למרות שבעולם אנשים כשאומרים רשע הם מתכוונים לאדם שעוונותיו מרובים מזכויותיו ואילו צדיק על פי העולם זה אדם שזכויותיו עולות על עוונותיו ובינוני זה אדם שהוא בדיוק עם חצי עוונות וחצי זכויות לא לזה התכוונו פה חכמים כשהגדירו את המושגים צדיק, רשע ובינוני.
אם כך ברור שהכוונה בבינוני היא לא אדם שיש לו חצי זכויות חצי עוונות. אז למה התכוונו כשאמרו: “בינונים”?
בינונים אלה בני אדם שיש להם גם יצר טוב וגם יצר רע והם נמצאים במצב של התמודדות קבועה בין שני היצרים. בין יצר טוב ליצר הרע והם בוחרים כיצד לפעול.
לעומת הבינונים שמתמודדים ונלחמים באופן קבוע בין שני היצרים הצדיקים הם אנשים שמצליחים לשלוט על התאוות שלהם באופן קבוע.
צדיק = מצדיק את הקיום שלו בעולם על ידי בחירה בטוב.
חוטא / חטא – מחטיא את המטרה שלשמה הוא בא לעולם
ויש שני סוגי צדיקים:
צדיק ורע לו- הרע עדיין נמצא בתוכו אבל הוא מצליח באופן קבוע ובהתנהלות רגילה לבחור בטוב ולא ברע. ולכן נחשב צדיק ורע לו כי עדיין יש בו רצון לעשות רע אבל הוא מתגבר עליו.
צדיק וטוב לו זהו צדיק גמור. והכוונה שאדם זה הצליח לעקור מתוכו באופן מוחלט את הרצון לעשות רע ולכן אין לו התמודדויות כבר אלא הוא עושה רק טוב.
ומכיוון שצדיקים שהם אנשים שאין להם התמודדות אמיתית בלעשות רע הם נשמות מעטות לקח אותם בורא עולם וחילק אותם לאורך הדורות כדי שיהיה בכל דור תמיד מישהו שכשתבוא התמודדות לפניו יבחר בטוב ללא קושי. כיוון שעליהם נשען העולם כמו שנאמר: “צדיק יסוד עולם”. על אותם אנשים שלא משנה מה התאוות שעומדות מולם הם מצליחים לשלוט בהם ולבחור את הבחירות הנכונות.
מהם היצרים האלה?
לכל אדם בישראל צדיק , רשע, בינוני יש שתי נפשות: נפש בהמית [גשמית] ונפש אלוהית.
הפרק הזה יתמקד בנפש הבהמית:
נפש אחת– נפש שהמקור שלה מגיע מהסטרא אחרא [ממקום לא קדוש – ממקום אחר] והיא מתלבשת בדמו של האדם ומטרתה להחיות את גופו.
מנפש זו מגיעות כל התאוות, הרצונות והמידות הרעות שיש באדם ואותה נפש בנויה מכמה יסודות.
4 יסודות והמידות שמגיעות מהם:
יסוד האש = מידות של גאווה וכעס.
יסוד המים = מידה של משיכה לתענוגים [נשים, אוכל והנאות העולם]
יסוד הרוח = הוללות וליצנות והתפארות. [צחוק על אחרים וליצנות שפוגעת או מבזה]
יסוד עפר = מידות שהן עצבות ועצלנות. [אדם שכל הזמן עצוב או מתעצל לפעול ולעשות ולהתקדם]
גם מידות טובות מגיעות מהנפש הזו כיוון שבישראל הנפש הזו היא מקליפה שנקראת “קליפת נוגה” ולכן יש בה גם טוב והיא מסוד עץ הדעת שיש בו טוב ורע [זאת אומרת יש בה גם דברים טובים וגם רעים והחכמה היא לדעת להשתמש בהם למטרה טובה ולא למטרה רעה].
המידות הטובות שיש בנפש זו: רחמנות וגמילות חסדים.
לגויים בניגוד לעם ישראל יש רק נפש אחת שהיא הנפש הבהמית והיא ללא קליפת הנוגה שיש לישראל.
ולכן גם כשהם עושים מעשים טובים וחסדים המקור והרצון לחסדים שלהם מגיעים מהנפש הבהמית ולא האלוהית ולכן הסיבה והמקור לפעולות החסד שלהם הן לא סיבות אלוהיות אלא סיבות גשמיות כמו לתרום לצדקה לצורך הכרה, כבוד והקלה במיסים.
תרומות ובניית בתי חסד גדולים כדי שיקבלו הכרה וכבוד וידעו עליהם.
הם לא יעשו את המעשה לצורך מטרה נטולת רווח.
מילים לביאור:
תניא = למדו רבנים או חזרו [שנו] רבנים. [חכמים למדו]. זוהי מילת פתיחה לדיון או נושא בגמרא.
רבש”ע = ריבונו של עולם
א”ל = אמר לו
יצה”ר = יצר הרע
יצ”ט = יצר טוב
שא”כ = שאם כך
ח”ו = חס וחלילה
וכ”ש = וכל שכן
וק”ו = וקל וחומר
ג”ח = גמילות חסדים
ג”כ = גם כן
מ”ש = מה שאמרו
שנא’ = שנאמר
אפי’ = אפילו
עובדי גילולים = אנשים שעובדים עבודה זרה
להתייהר = להתגאות
מוסר השכל הנלמד בפרק:
לכל אדם יש התמודדות קבועה בין טוב לרע ולכן כל אדם שמרגיש שיש לו רצון לעשות דברים רעים ואפילו דברים רעים מאוד וכתוצאה מכך עצוב וחושב שהוא אדם רע צריך לזכור שכולנו יש את הרצונות האלה וזה חלק מהחיים ומה שחשוב הוא להתמודד ולהשתלט על הרצונות האלה ולפעול בצורה שכלית ולבחור בטוב.
ניתן ללמוד שאפילו רבה שלאורך ימיו כל הזמן עסק בדברי תורה העיד על עצמו שהוא בינוני והכוונה היא שהוא מתמודד מול יצר הרע תמיד כדי לשלוט עליו. כך כל אדם צריך לזכור שגם אנשים בדרגה גבוהה ביותר מתמודדים ולכן לא יחשבו שהם יכולים להכניס את עצמם למצב של פיתויים ובוודאות יצליחו לגבור על הפיתוי אלא יעשו מה שהם יכולים כדי לא ליפול.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי שנקרא גם האדמו”ר הזקן
מורה פרטי לבגרות אצלך בטלפון – באתר בגרות בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך, תניא, לימוד תניא, חוסן מנטלי, משמעות החיים, אמונה וביטחון בהשם, אלוקים, מציאות השם, אהבת השם לומדים לבגרות בתנך בקלות. שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
