שמואל ב פרק ד
- שמואל ב
- פרק ד
- קריסת בית שאול
א וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ. ב וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֶרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן. ג וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ד וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת. ה וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם. ו וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ. ז וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל הַלָּיְלָה. ח וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ. ט וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי וַיֹּאמֶר לָהֶם חַי יְהוָה אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה. י כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה. יא אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ. יב וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.
ב”ה
מיקום: שמואל ב’ פרק ד’
נושא: היחלשות בית שאול.
סיכום הפרק
איש בשת מלך ישראל שומע שאבנר בן נר, שר צבאו מת בחברון והוא פוחד מאוד. גם עם ישראל שהיו עדין תחת איש בשת פחדו וחששו מכיוון שעד עכשיו אבנר היה מגן עליהם ויוצא למלחמותיהם. הוא היה הכוח החזק בבית המלוכה אבל עכשיו לאחר שמת אין מי שילחם להם.
לאיש בשת שני שרי גדודים שהיו בניו של אדם בשם רימון משבט בנימין ממקום שנקרא “בארתים”. קראו להם בשמות: בענה ורכב.
האנשים שגרו באזור “בארתים” [בנחלת בנימין] עברו לגתים ונשארו שם זמן רב כי לאחר ששאול המלך מת על ידי הפלישתים הם פחדו מהפלישתים וברחו למקומות אחרים ולא נשארו באזור שלהם.
בנוסף, אנחנו מקבלים מידע לגבי אדם ממשפחת המלוכה של שאול ושמו מפיבשת.
מפיבושת היה בנו של יהונתן, רגליו היו שבורות ולא תפקדו כראוי כי כשהיה בן 5 הם קיבלו את הידיעה על כך שאביו יהונתן, שאול סבו ודודיו מתו במלחמה מול פלישתים והאישה שטיפלה בו [האומנת שלו] מהר לקחה אותו וברחה מהארמון כי פחדה שהפלישתים יגיעו לארמון ויהרגו את כל הצאצאים של משפחת המלוכה. בזמן הריצה היא בטעות הפילה אותו ומהנפילה הזו הוא נהיה חיגר[עם רגלים לא מתפקדות כראוי].
[מפיבושת הוא נצר אחרון למשפחת המלוכה שיישאר לאחר מותו של איש בשת ולא חזק מספיק לתפקד כמלך]
שני שריו של איש בושת, בענה ורכב, יום אחד בצהרי היום כשהשמש ממש חמה ואיש בשת [המלך, בנו של שאול] שכב לישון בחוץ הם הגיעו מגיתים [המקום שהם גרו] והתחפשו לאנשים מוכרי תבואה [חיטים] וכשנכנסו לארמון הכו והרגו את איש בשת, הסירו את ראשו ולקחו אותו איתם ולאחר מכן ברחו מהמקום לפני שיתפסו אותם.
לאחר שברחו יצאו לכיוון של דוד והלכו כל הלילה עד שהגיעו אל בית דוד בחברון וביקשו לדבר איתו. כששוחחו איתו הראו לדוד את ראש איש בשת ואמרו לו: הינה, ה’ הביא לך את אויבך. הם חשבו שדוד ישמח לראות את ראשו של איש בשת שהם הרגו. אבל דוד לא שמח אלא כעס מאוד על כך שהעזו להרוג את איש בשת. והוא נשבע בשם ה’ ואמר שהם התנהגו כמו הנער העמלקי שבא לספר לדוד על מותו של שאול והיה בטוח שדוד ישמח אבל דוד לא שמח ובמקום זה הרג את העמלקי והם שהרגו אדם שישן ברוגע במיטתו חשבו שהוא לא יכעס עליהם וינקום את נקמת בית שאול?
דוד אומר לאנשיו להרוג את השרים והם לוקחים אותם ומקצצים ידיהם ורגליהם וממיתים אותם ואת גופתם תולים מעל הברכה בחברון כדי שכולם יראו איך נקם דוד את נקמת בית שאול.
את ראש איש בשת לקחו וקברו בקבר אבנר בחברון.
מילים לביאור:
מבנה הפרק:
פסוק א’-ג’: פתיחה עם מידע להבנת הפרק. [חששות איש בשת וישראל בעקבות מותו של אבנר ושרי איש בשת]
פסוק ד’: מידע על מפיבשת הצאצא הנוסף ממשפחת בית שאול.
פסוקים ה’-ח’: בגידת שרי איש בשת בבית שאול ובאיש בשת.
פסוקים ט’-י”ב: תגובת דוד למעשי בכר ובענה.
שמות של מקומות המופיעים בפרק:
בארות– המקום שנולדו בו בענה ובכר. [ביתם הראשון]
גת– המקום שגרו בו בכר ובענה. [מקום ביתם השני בעקבות תבוסת ישראל במלחמה מול פלישתים בה נהרגו שאול ויהונתן]
חברון– מקום ביתו של דוד
מטרת הפרק:
להעביר את המסר שבית שאול קרס. אבנר שר הצבא מת, המלך והעם חוששים ומבינים שהם ללא הגנה, אנשי הצבא מבית שאול בגדו בבית שאול והרגו את איש בשת כדי להעביר את המסר לדוד שהם רוצים לעבור לשליטתו והאדם האחרון ממשפחת בית המלוכה נכה ברגליו ולא מספיק חזק כדי לתפקד כמלך.
מעשה סמלי- מעשה המתואר בפרק והוא בעל משמעות ומטרתו להעביר מסר.
בכר ובענה הורגים את איש בשת וכורתים ראשו ומעבירים לדוד. מטרתם להעביר מסר לדוד אנחנו נכנעים לך. העברנו את ה”נאמנות” שלנו מבית שאול אליך.
דוד עושה מעשה סמלי כשהורג את בכר ובענה ומקצץ ידיהם ורגליהם ותולה אותם כדי להעביר מסר מה הוא חושב על בגידה והריגת אדם ללא יכולת הגנה.
ביטוי: משפט הנאמר והוא בעל משמעות גם בימינו.
וירפו ידיו– נבהל, נחלש.
קשיים ופירושים:
קושי:
מהי הסיבה שהבארתים ברחו לאזור גת?
פירוש:
רש”י: “ויברחו הבארותים – כשמת שאול , שעזבו ישראל הערים שסביבות פלשתים , כמו שאמור למעלה , אז ברחו הבארותים גת”.
הסבר פירוש:
לאחר ששאול ויונתן בנו מתו במלחמה פחדו האנשים שגרו ליד אזור פלישתים ועזבו את המקום רחוק מהם לכיוון גת.
מהי הסיבה לכך שניתן מידע על מפיבשת בן שאול בסיפור זה?
פירוש:
רד”ק: “… הנה גם כן עניין מפיבושת בן יהונתן , להודיע כי במות איש בשת לא נשאר לבית שאול יורש עצר וראוי למלכות , כי מפיבשת בן יהונתן נפל ונעשה נכה רגלים , ולשאול לא נשאר בן כי אם בני רצפה הפילגש”.
הסבר פירוש:
מטרת הפרק לספר על קריסת מלכות שאול והעברת המלכות לדוד. מפיבשת היה הבן הנוסף ממשפחת המלוכה ולכן כשמת איש בשת מן הראוי שמפיבשת ימלוך תחתיו אך מכיון שהיה נכה ברגליו ולא חזק למלוך גם האפשרות הזו לא נשארה.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
ניתן ללמוד מהפרק על חשיבות הנאמנות לבני אדם. בכר ובענה סיימו חייהם בצורה טראגית, הם יכלו להמתין והמלוכה הייתה עוברת באופן טבעי לדוד ללא ההתנהלות הבוגדנית שלהם.
אדם שבוגד באדם אחד אין שום סיבה שלא יבגוד גם בשני ולכן אין שום הערכה של דוד למעשי בכר ובענה שבוגדים במלך שלהם והורגים אותו בביתו ומביאים אליו את ראשו כסמל לנאמנות כלפי דוד.
מהפרק ניתן ללמוד מדוד שאם מלוכה צריכה להגיע אליך היא תגיע גם בלי שאתה תפגע ותהרוג אלא ה’ יסובב את המקרים והאירועים שאחרים יעשו לך את העבודה. דוד לא מתנכל לבית שאול ולא הורג אף אחד מראשי המלוכה גם כשהוא יכול ובכל זאת ה’ מזמן את האירועים שהדבר קורה ולא בעזרתו.
לומדים לבגרות בתנ”ך בקלות. עוד סיכומים לבגרות בתנך, הסברים, שאלות בגרות בתנך, אמצעי עזר, המחשה ושיעורי צפייה בתנ”ך לבגרות ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.