שמואל ב פרק ג
- שמואל ב
- פרק ג
א וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים. ב וילדו [וַיִּוָּלְדוּ] לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. ג וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל [לַאֲבִיגַיִל] אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. ד וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל. ה וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן.
ו וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל. ז וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי. ח וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֺן הָאִשָּׁה הַיּוֹם. ט כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ. י לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע. יא וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ. יב וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תחתו [תַּחְתָּיו] לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. יג וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי. יד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. טו וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לוש [לָיִשׁ]. טז וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב. יז וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. יח וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי יְהוָה אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם. יט וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן. כ וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה. כא וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. כב וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. כג וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. כד וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ. כה יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מבואך [מוֹבָאֶךָ] וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. כו וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע. כז וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו. כח וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהוָה עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. כט יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם. ל וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה.
לא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. לב וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם.
לג וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר. לד יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו. לה וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה. לו וְכָל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב. לז וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר.
לח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. לט וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ.
ב”ה
מיקום: שמואל ב’ פרק ג’
נושא: חיזוק בית דוד מול היחלשות בית שאול.
סיכום הפרק
הפרק פותח בכך שבין בית שאול לבין בית דוד המשיכה מלחמה. בית דוד מתחזק ואילו בית שאול יורד ונחלש מבחינת כוחו.
לאורך הזמן דוד מתחתן עם כמה נשים. ומכל אישה נולדים לו ילדים.
הבן הבכור שלו היה אמנון מאחינעם היזרעאלית, כלאב מאביגיל שהייתה נשואה בעבר לנבל הכרמלי, אבשלום ממעכה בת תלמי מלך גשור, והרביעי היה אדניה בן חגית. החמישי: שפטיה בן אביטל, והשישי יתרעם לעגלה. כל אלה נולדו לדוד בחברון.
לאורך זמן המלחמה בין בית דוד לבית שאול, מתחזק מעמדו של אבנר, שר הצבא של שאול והוא עושה ככל יכולתו כדי לחזק את בית שאול. יום אחד איש בשת שהיה בנו של שאול ומלך אחריו פונה אל אבנר בתוכחה על כך שאבנר שכב עם רצפה בת איה שהייתה פילגשו של שאול בעבר. אבנר ששומע את איש בשת כועס עליו מאוד ואומר לו: האם אני בזוי כמו ראש הכלבים שאתה מתייחס אלי בצורה כזו מזלזלת כאילו שאני במעמד נמוך? הרי אני עשיתי לך ולבית אביך המון חסדים לאורך הזמן הזה כך שלא מגיע לי שתזכיר לי דבר כזה ותאשים אותי בדבר כזה! הרי יכולתי לגרום לכך שדוד ישלוט עליכם ולא עשיתי את זה אלא עזרתי לכם. אבל מעכשיו אני נשבע שכמו שה’ נשבע לדוד שיהיה מלך על ישראל כך אני נשבע שאעזור לדוד שימלוך על כל ישראל מדן ועד באר שבע ולא על חלק ממנו [שבט יהודה]. איש בשת ששומע את כעסו של אבנר לא עונה לו כי רואה שאבנר כועס מאוד ופוחד מאבנר ומכעסו.
אבנר לא מתעכב ושולח שליחים אל דוד בבקשה לעשות איתו הסכם שלום ובתמורה הוא מתחייב לדוד שהוא יסייע לו להעביר את כל בני ישראל שהיו תחת שליטת בית שאול ואיש בשת תחתיו[יעברו להיות בשליטת דוד].
דוד עונה לאבנר דרך השליחים שהוא מוכן לעשות הסכם שלום איתו אבל הוא לא יתחיל שום תהליך של הסכם לפני שהוא יקבל את מיכל בת דוד שנלקחה ממנו בימי שאול כשאביה שנא אותו ורצה להרגו.
במקביל דוד שולח שליחים אל איש בשת ומבקש ממנו שישיב לו את מיכל בת שאול כיון שהוא ארס אותה כשהרג 100 פלישתים. איש בשת ששומע את בקשת דוד יודע שדוד צודק בבקשתו והוא גם לא רוצה להילחם עם דוד ולכן הוא שולח שליחים שייקחו את מיכל בית שאול מפלטיאל בן ליש [פלטיאל בן ליש היה האיש ששאול השיא עם מיכל אחרי שדוד ברח ממנו]. כשאבנר ואנשיו מגיעים כדי לקחת את מיכל אל דוד, הולך איתה בעלה ולאורך הדרך הוא הולך ובוכה על כך שהיא נלקחת ממנו. כשהגיעו למקום שנקרא בחורים אבנר פונה אליו ואומר לו: “שוב לביתך”. ופלטי מחוסר בררה שב לביתו. אבנר ושליחיו ומיכל מתקדמים לחברון, ביתו של דוד.
תוך כדי ההתנהלות הזו אבנר פונה אל זקני ישראל[האנשים החשובים בישראל] ואומר להם שהם בעבר הרי רצו שדוד ימלוך עליהם אבל בגלל אבנר שלא הסכים הם נמנעו מכך. עכשיו ידוע שה’ אמר שדוד ימלוך על ישראל ויציל אותם מאויביהם לכן גם לדעתו זה הדבר הנכון לעשות להיות תחת דוד. לאחר מכן אבנר הולך אל אנשי שבט בנימין שהיו חזקים ביותר והיו משבטו של שאול ומשכנע אותם להיות תחת דוד וגם הם משתכנעים מדברי אבנר. כשהוא מסיים לדבר עם שתי הקבוצות המאתגרות הוא הולך לדוד ואומר לו שעשה את מה שהבטיח וכל ישראל מוכנים להיות תחתיו. אבנר מגיע עם 20 אנשים איתו אל דוד והם עורכים משתה ודוד שולח אותו בשלום אל ביתו[עשה איתו הסכם שלום שלא יפגע בו].
יואב בן צוריה, שר צבא דוד ששומע על כך שאבנר היה אצל דוד והלך לדרכו מגיע אל דוד ושואל אותו בתוכחה: למה נתת לאבנר ללכת? הרי אתה מכיר אותו שהוא במלחמה איתנו והוא רק מנסה לפתות אותך ולהראות כאילו הוא בשלום איתך כדי להסתובב באזור ולהכיר את נקודות התורפה של העיר וכך להילחם ולהביס אותנו. דוד לא עונה ליואב על דברי התוכחה שלו.
יואב לא עוצר ושולח שליחים שילכו אחרי אבנר ויזמנו אותו אל יואב כאילו הוא רוצה לשוחח איתו שיחה רגילה. אבנר שלא חשב שיואב רוצה להרע לו כי ידע שהוא כרת ברית עם דוד מגיע לבד וברוגע לשוחח עם יואב. כשהוא מגיע לחברון והם עומדים בשער העיר יואב באופן מפתיע תופס בכלי הנשק שלו והורג את אבנר כנקמת דם על כך שהרג את אחיו עשהאל.
דוד ששומע על מה שקרה כועס ומצטער מאוד ואומר שהוא נקי מדם אבנר כי לא הוא שלח את יואב להרוג את אבנר אלא יואב עשה את זה בלי ידיעתו. הוא מקלל את בני צוריה שעשו את הדבר בקללות קשות מאוד.
דוד עושה לאבנר קבורה מלכותית ואומר לכל העם להתאבל על אבנר. הם קורעים בגדיהם ושמים עליהם שק, מספידים את אבנר ודוד הולך אחרי המיטה של יואב[מיטת המת]. כשהעם מגיעים לאכול עם דוד הוא מכריז שלא יאכל דבר עד שהשמש תשקע כי היום נפל שר גדול בישראל [אדם חשוב מאוד]. וכל העם ששומעים את דוד בוכים ומבינים שבאמת דוד לא נתן הוראה להרוג את אבנר. דוד אומר שוב שהוא לא הורה להרוג את אבנר ושמי שהרג את אבנר אלה בני עוולה[בני צוריה] ומכיוון שהם אנשים קשים והוא מלך שרק התחיל למלוך הוא לא יכול לנקום בהם אבל מי שינקום בהם הוא ה’ שיחזיר להם על רעתם.
מילים לביאור:
מלאכים– שליחים
מוצאך= מהיכן אתה יוצא
מבואך=מהיכן אתה בא
מבנה הפרק:
פסוקים א’-ו’: התחזקות בית דוד והיחלשות בית שאול.
פסוקים ז’-י”א: שיחת איש בשת ואבנר.
פסוקים י”ב-י”ג: אבנר יוזם הסכם שלום מול דוד ותגובת דוד.
פסוקים י”ד-ט”ז: לקיחת מיכל מפלטי לדוד.
פסוקים י”ז-כ”ב: הסכם השלום בין אבנר ודוד.
פסוקים כ”ג-כ”ז: תגובת יואב על הסכם השלום של דוד עם אבנר.
פסוקים כ”ח- ל”ט: תגובת דוד על מות אבנר
שמות של מקומות המופיעים בפרק:
בחורים– המקום שפלטיאל בן ליש חזר לדרכו לאחר שליווה את מיכל מביתו לבית דוד בבכי.
חברון– בית דוד
בור הסירה – המקום אליו הגיע יואב לאחר שיצא מאזור חברון לכיוון ביתו ושליחי יואב תפסו אותו.
בני דוד ונשותיו שנולדו לדוד בחברון:
אבשלום – אחינועם היזרעאלית
כלאב – אביגיל
אבשלום – מעכה בת תלמי מלך גשור.
אדניה – חגית
שפטיה – אביטל
יתרעם – עגלה
מעשה סמלי- מעשה המתואר בפרק והוא בעל משמעות ומטרתו להעביר מסר.
לקיחת מיכל מבית שאול אל דוד מעבירה את המסר שכוחו של דוד גדול מכוחו של בית שאול ודוד הוא זה שממשיך את מלוכת בית שאול. כששאול היה בשלטון דוד לא העז לקחת את מיכל ולהחזירה אליו אבל עכשיו שמעמדו התחזק הוא ידע שלא יסרבו לדרישתו. [מסר פוליטי]
ביטוי: משפט הנאמר והוא בעל משמעות גם בימינו.
בני עוולה- אנשים רעים ללא מוסר.
דוד מכנה את בני צוריה כ”בני עוולה” מכיוון שיואב הרג את אבנר כשהוא בטוח שפניו לשלום ולא למלחמה ולא הגן על עצמו.
שר וגדול נפל היום בישראל- ביטוי שבו מתארים אדם חשוב שמת.
דוד פונה לעם ישראל ואומר להם להתאבל מכיוון שבאותו היום נפל אבנר שהיה שר חשוב בישראל.
ישלם ה’ לעושה הרעה כרעתו- מידה כנגד מידה.
ביטוי שבו משתמשים כלפי אדם שעשה רע ואין את הכוח להשיב לו על מעשיו אז מקווים שיקבל מהאל את עונשו בהתאמה על רעתו. [מידה כנגד מידה כמו שעשה כך יעשה לו]
היחלשות בית שאול מול התחזקות בית דוד:
- הפסוק הראשון פותח במידע שממלכת דוד מתחזקת ואילו ממלכת שאול נחלשת.
- בפסוקים ב’- ה’ מופיע פירוט של נשותיו של דוד והבנים שנולדו לו ולעומת זאת לא מוזכרים בניו של איש בשת. פרט זה חשוב ביותר בשושלת מלוכה כי כשיש בנים רבים למלך השושלת שלו יציבה יותר. גם אם ימות יש למי להעביר את המלוכה.
- הסיפור שמוזכר על הסכסוך בין איש בשת לאבנר שר הצבא גורם לנו להבין שהכוח של בית שאול יורד כיוון שאבנר הוא זה שהחזיק את מלכותו של איש בשת והיחסים ביניהם נפגעו.
- אבנר פונה אל דוד מאחורי גבו של איש בשת ומחבר את כל האנשים בעלי הדעה לדוד.
- דוד דורש את מיכל שהייתה אשתו בימי מלוכת שאול ומקבל אותה למרות שלצורך זה היא נלקחת מהבעל ששאול הביא לה.
- אבנר מגיע אל דוד עם 20 אנשים והם עורכים הסכם וסעודה.
- אבנר, שר צבאו של איש בשת מת וכך כל הכוח של ממלכת שאול נהרס באופן סופי.
קשיים ופירושים:
קושי:
שם בנו של דוד מאביגיל היה כלאב אך במקומות אחרים קראו לו בשם דניאל. מה הסיבה לשם “כלאב” שנתנו לו אם שמו הראשון היה דניאל?
פירוש:
רש”י: ומשנהו כלאב – ובמקום אחר הוא אומר “ומשנהו דניאל” (דה”א ג , א) , ולמה נקרא שמו כלאב? אמר רב יצחק (תנח’ תולדות ו): שהיו ליצני הדור אומרים: מנבל היתה אביגיל מעוברת; נהפך קלסתרו ונדמה לאביו.
הסבר פירוש: רש”י אומר שכשנולד הבן של דוד מאביגל היו אנשים אומרים שהבן לא שלו אלא של נבל [בעלה הקודם של אביגיל שמת] ולכן שינה ה’ פניו של התינוק והוא גדל ונהיה דומה יותר ויותר לדוד אביו וכך לא יכלו לומר שהוא לא בנו של דוד ומכאן הגיע שמו הנוסף: “כלאב” הכוונה כולו אב. נראה כמו אביו בדיוק.
קושי:
מי זו עגלה אשתו של דוד שמופיעה בפרק ומסופר על הבן שנולד לה?
פירוש:
רש”י: לעגלה – זו מיכל שהיתה חביבה עליו , וכן הוא אומר “לולא חרשתם בעגלתי” (שו’ יד , יח). והכתיב “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה” (ש”ב ו , כב)? אמרו (ראה סנה’ כא , א): עד יום מותה לא היה לה , קודם אותו מעשה היה לה.
הסבר פירוש:
רש”י מסביר שעגלה זה הכינוי חיבה שכינה דוד את אשתו מיכל בת שאול שהייתה אשתו הראשונה והייתה חביבה עליו ביותר. ואם כך נשאלת השאלה: הרי כתוב בהמשך הפרקים שלמיכל לא היה ולד עד יום מותה אז איך רש”י אומר שעגלה זו מיכל? הרי לעגלה היה ילד?!
והתשובה של רש”י היא שמאותו אירוע לא היה למיכל ילדים אבל לפני כן היה למיכל ילד מדוד.
קושי:
מהי הסיבה שדוד שלח לאיש בשת דרישה לקבל את מיכל אם כבר סגר עם אבנר שיביא אותה אליו וזה היה התנאי לתחילת ההסכם ביניהם?
פירוש:
רד”ק: “וישלח דוד מלאכים” – אע”פ ששלח לאבנר , שלח גם כן לאיש בשת לכבודו , שלא רצה לקחתה בלא רשותו.
הסבר פירוש: למרות שסגר עם אבנר שיביא את מיכל לא רצה להסתכסך עם איש בשת ורצה לכבדו ולכן שלח גם לאיש בשת כדי שלא ירגיש מושפל שעשו דבר ללא רצונו.
קושי:
מהי הסיבה שדוד אמר לאיש בשת כשפנה אליו בדרישה לקבל את מיכל שהוא ארס אותה לו במאה ערלות פלישתים והרי מהסיפור ידוע לנו שהוא הרג 200 פלישתים ולא מאה?
פירוש:
רד”ק: במאה והוא נתן מאתים , אמר ‘מאה’ , כי מאה היה התנאי ביניהם.
הסבר פירוש: אמר מאה ולא אתיים כי זה היה התנאי בין שאול לבינו שאם יביא 100 יקבל את מיכל לאישה וזה שהביא 200 זה היה מרצונו אבל התנאי לנישואין עם מיכל היה להביא 100.
קושי:
מהו “מבור הסירה” שעבדי יואב לקחו את אבנר משם והביאו אותו ליואב?
פירוש:
רש”י: מבור הסירה – שם מקום. ורבותינו אמרו }ראה סנה’ מט , א{ בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג , על שלא החזיק את דברי דוד בצפחת המים אשר לקח מראשותי שאול , וגם על כנף המעיל אמר: שמא אחד מן הסירים נאחז בו וקרעו.
הסבר פירוש:
רש”י מפרש את המילים “מבור הסירה” בשתי דרכים:
- שם של מקום. המקום שבו נתפס אבנר ומשם נלקח למותו.
עבדי יואב יצאו אחרי אבנר והגיעו למקום שנקרא בור הסירה שם מצאו את אבנר וקראו לו שיבוא איתם אל יואב כי הוא רוצה לשוחח איתו וכשבא נהרג בסופו של דבר על ידי אבנר.
2.בור הסירה אלה הדברים שגרמו לכך שאבנר ימות. ידוע שבסופו של דבר כל דבר נגרם כתוצאה ממשהו אבל האל הוא מסובב את העניינים שהדברים יקרו ולכן נשאלת שאלה: מהי הסיבה שה’ סובב שאבנר ימות ולא מנע את מותו והרי הוא בא ופניו לשלום?
והתשובה:
בעבר, כששאול ניסה להרוג את דוד ורדף אותו היו שתי פעמיים שדוד יכול היה להרוג את שאול כי היה ממש קרוב אליו והיה לבד ודוד הוכיח את שאול והראה לו שיכול היה להמיתו ובחר לא להמיתו וזו ההוכחה שהוא אינו אויב של שאול ולא רוצה להמיתו. הוכחה אחת כשלקח את הצלוחית מים שהייתה ליד ראשו של שאול ולא פגע בו והוכחה שניה כשחתך את קצה המעיל של שאול כדי להראות לו שהיה קרוב אליו ויכול היה להורגו. כששאול שמע את זה הוא הירהר בעניין וחשב להפסיק לרדוף את דוד כי הבין שדוד צודק והוא לא אויבו ולא מנסה לקחת את מלכותו אבל אבנר אמר לשאול שדוד לא באמת עשה פעולות אלה והמעיל שלו כנראה נתפס באחד מהסירים וכך נקרע וגם הצלוחית מים כנראה נפלה בבור ולא דוד לקח אותה. על אירועים אלה שבמקום לסייע לדוד ולעשות שלום בינו לבין שאול הוא התסיס וגרם לשנאת שאול אל דוד הוא נענש וה’ סובב שיהרג ולא מנע את הריגתו על ידי יואב.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
1.ניתן ללמוד מהפרק על הרצון של דוד לעשות שלום עם אחיו בני ישראל. כשאבנר מציע לו לעשות הסכם שלום הוא לא מעכב עם הרבה תנאים.
2.ניתן ללמוד מהפרק כמה חשוב שאדם ידע להעריך את האנשים שתומכים בו ומחזקים אותו ולא יזלזל בהם גם אם אינם במעמדו. איש בשת זלזל באבנר וגרם לכך שאבנר ילך אחרי דוד וישכנע את מנהיגי העם להצטרף אליו.
3. ניתן ללמוד מהפרק כמה חשוב לכבד את השני ככל שאפשר. דוד ביקש את מיכל מאיש בשת למרות שידע שאבנר יביא לו אותה כי זה היה ההסכם ביניהם אבל כדי לכבד את איש בשת ביקש ממנו כדי שלא יראה שלקח בלי רשותו והוא יתבזה. כך שבמה שאפשר לכבד את השני הוא עדיין כיבד למרות שבהמשך הוא יקח ממנו את המלוכה בדברים שיכול היה לכבד את איש בשת ולא לביישו כיבד אותו.
4.מהפרק ניתן ללמוד על כוחו של אדם אחד. כמה חשוב לא לזלזל באף אדם. אבנר גרם לכך שכל ישראל יעברו לבית דוד.
5. עת לשתוק ועת לדבר- איש בשת פגע בדבריו כשהאשים את אבנר שר הצבא המסור שלו בכך שהיה עם פלגש אביו ולא טרח להתנצל כשראה כמה אבנר נפגע מדבריו. כתוצאה מכך שלא ידע מתי לדבר ומתי לשתוק גרם לכך שאבנר יעביר את המלכות אל דוד. לעומתו, דוד שותק כשרואה שיואב כועס ולא מסכים עם מעשיו וכך נמנע סכסוך בינו לבין יואב.
5. מהפרק ניתן ללמוד “כבדהו וחשדהו” אבנר בא לשוחח עם יואב לבקשת יואב ולא נזהר ממנו למרות שידע שהוא שונא לו בגלל מות אחיו עשהאל. אם היה נזהר ממנו אולי לא היה מת.
6.מהפרק ניתן ללמוד מדוד שגם להגיב צריך לדעת מתי ויש מצבים שצריך להתאפק בהם ולהמתין בסבלנות לרגע הנכון. דוד, למרות שלא מסכים עם מעשי יואב והריגת אבנר בוחר לא להגיב כי מבין שזהו זמן רגיש והוא רק עכשיו קיבל את הסכמת כל מנהיגי ישראל לאחדות תחתיו ולכן הוא לא יכול לערער את מלכותו כרגע . בהמשך, הוא יצווה על בנו שלמה להעניש את יואב על מעשיו.
לומדים לבגרות בתנ”ך בקלות. עוד סיכומים לבגרות בתנך, הסברים, שאלות בגרות בתנך, אמצעי עזר, המחשה ושיעורי צפייה בתנ”ך לבגרות ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות בגרות בתנ”ך:
1.קראו פרק ג’ בספר שמואל ב’. כיצד ניתן לראות בדרכים שונות בפרק את המסר העיקרי של הפרק: היחלשות בית שאול מול התחזקות בית דוד?
2.קראו שמואל ב’ פרק ג’ וכתבו מה הייתה הסיבה לכך שאבנר החליט לבגוד באיש בשת ולעשות הסכם שלום עם דוד? לאיזה שתי קבוצות הוא פונה ומדוע דווקא אליהם הוא פונה? כיצד הם מגיבים?
3.קראו שמואל ב’ פרק ג’ וכתבו מה הייתה הצעת אבנר לדוד וכיצד דוד הגיב להצעה? האם ההסכם הושג? כיצד?
4.קראו שמואל ב’ פרק ג’ פסוקים כ”ג-ל”ט.
א. מה היה סופו של אבנר?
ב. כיצד דוד התייחס למות אבנר? באילו דרכים דוד הראה לעם את דעתו על מותו של אבנר?
5. מיהם השניים ששתקו בפרק? האם צדקו בשתיקתם לדעתכם?