בראשית פרק מ”ג
- בראשית
- פרק מ"ג
- אחי יוסף
א וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. ב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ד אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. ה וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ו וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח. ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. ט אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. י כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. יג וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. יד וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. טז וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם. יז וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף. יח וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ. יט וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת. כ וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל. כא וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. כב וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. כד וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. כה וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. כו וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. כז וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי. כח וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וישתחו [וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ]. כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם. לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. לג וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. לד וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.
ב”ה
תקציר הפרק
הרעב כבד בארץ כנען, יעקב מבין שהדברים לא עומדים להסתדר ולכן אין בררה אלא לשלוח את בניו שוב למצרים לקנות תבואה. ישראל פונה אל בניו ואומר להם לשוב למצרים לשבור תבואה (לקנות תבואה). יהודה משיב לאביו שהאיש הורה להם שאין להם אישור לראות את פניו ללא אחיהם הקטן ולכן אין טעם שיצאו לדרך אם בנימין לא יורד איתם. ישראל מאשים את בניו בכך שאמרו לשליט על כך שיש להם עוד אח קטן בבית ואם לא היו מספרים את הפרט הזה לא הייתה הצרה הזו מגיעה אליהם. הבנים משיבים לאביהם שבדו שיח ביניהם לבין האיש הוא שאל אותם אם אביהם חי ואם יש להם עוד אח חוץ מהם והם ענו והשיבו בצורה כנה כיון שלא ידעו שהוא יאמר להם להביא את אחיהם אליו. יהודה ממשיך לדבר עם אביו ומשכנע אותו להביא את בנימין:
- הוא אומר לאביו שאם לא יביא את בנימין כולם ימותו. הם, ישראל (יעקב) וטפם (הילדים הקטנים)
- פונה לאביו ומתחייב בפניו שהוא יערוב לחיי בנימין וישמור על בנימין ובמידה ויקרה לבנימין משהו והוא לא יציג אותו בפניו הוא יחשב כחוטא בפני ישראל כל הימים.
- יהודה אומר לאביו שבזמן הזה שעבר הם כבר היו יכולים כבר ללכת ולשוב פעמיים.
ישראל משתכנע ואומר לבניו לקחת איתם ברדתם למצרים כמה דברים:
- מזמרת הארץ מטוב הארץ = ממה שהארץ השתבחה בהם: נכאת, צרי, לוט (כנראה מיני בשמים), שקדים, בוטנים ודבש
- כסף משנה – כמות כסף כפולה.
- הכסף שהושב להם באמתחותיהם כיון שאולי היה פה שגגה ובטעות החזירו להם. (שעבדי יוסף החזירו להם ושמו בתחתית השקים שלהם)
- בנימין
יעקב מברך את בניו בשם ה’ שישמור וייתן להם חן לפני האיש.
בני ישראל יורדים למצרים ולוקחים את כל הדברים שאמר אביהם לקחת ואת הכסף שהושב להם. כשהם מגיעים למצרים רואה אותם יוסף מרחוק שהם עם בנימין והוא מצווה על האיש שמופקד על משק ביתו לזמן אותם לאכול בביתו בצהרים ולטבוח טבח (לשחוט בקר). האיש האחראי על בית יוסף פונה לאחים ומזמן אותם לבית יוסף. כשהם מגיעים לביתו של יוסף הם חוששים להיכנס ועומדים בפתח כי חושבים שאולי יש פה מזימה וכשהם יכנסו לבית יסגרו עליהם את הדלת, יתנפלו עליהם וייקחו אותם לעבדים ואת רכושם יגזלו. הם משערים שכועסים עליהם על עניין הכסף שנשאר בשקים שלהם ולכן הם מתוודים בפני מנהל הבית שכשהיו בדרך לביתם פתחו את השקים כדי להאכיל את החמורים שלהם ורק אז גילו שהכסף שהביאו כדי לשלם על הסחורה נמצא בתחתית השק של כל אחד מהם. מנהל בית יוסף משיב להם שהכל בסדר ושכספם אצלו והכסף שהיה בשקים שלהם אלוקים הביא להם ולכן הם בשלום. כדי לשכנע אותם הוא מוציא את שמעון אליהם והם נכנסים לבית. אחי יוסף מתארגנים לבואו של יוסף. הם רוחצים רגליהם ודואגים לחמורים למספוא ומארגנים את המנחה (מתנה) שהביאו ליוסף כדי שכשיבוא לביתו יראה את המתנות וכעסו עליהם יירגע.
כשיוסף מגיע לבית הם מביאים לו את המנחה והוא שואל לשלום אביהם הזקן ואם הוא עדיין חי.
הם משיבים לו ומשתחווים לפניו ואז יוסף רואה את אחיו, בנימין. הוא שואל אותם אם זה אחיהם הקטן שדיברו עליו והם מאשרים. יוסף מברך את בנימין שה’ יחון אותו.
מיד לאחר מכן הוא נכנס לתוך החדר כדי שלא יראו אותו ובוכה מרחמים על אחיו הקטן שגדל בלי אמא ובלי אח מאם. כשהוא חוזר אל אחיו הוא שוטף את פניו ומצווה שישימו לחם בשולחן.
הסעודה מתנהלת כך שיוסף וביתו אוכלים לבד, אחי יוסף אוכלים בנפרד והמצרים אוכלים בנפרד.
המצרים אינם אוכלים עם העברים כיון שמה שהעברים אוכלים אסור למצרים לאכול.
יוסף מושיב את אחיו לפי סדר גודלם בלי שהם יספרו לו מי גדול ממי ולכן האחים רואים את הדיוק ותמהים כיצד יוסף יודע את סדר הגיל שלהם. דבר נוסף שקורה הוא שיוסף מצווה להביא לבנימין מנה פי 5 משאר האחים
הם אוכלים, שותים ומשתכרים עימו.
חקירת הפרק:
שם שמירה- יעקב מברך את בניו לפני היציאה בשם אלוקים. שם זה הוא שם שמירה המופיע במזוזות ובפסוקי שמירה רבים. “ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש”
ביטויים:
“זמרת הארץ” -ביטוי שמשתמשים גם בימינו כשרוצים להדגיש את הדברים הטובים שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
כינויים
גם האחים וגם יוסף נקראים לאורך הפרק :
האנשים
האיש
בנימין נקרא גא בפי יוסף: בני.
דרכי שכנוע של יהודה כלפי אביו:
יהודה מתנהל גם בפרק הזה וגם בפרק ל”ז (כשהוא משכנע את אחיו למכור את יוסף ולא להרוג אותו) כאדם חכם שיודע מה לומר ומתי לומר כדי לשכנע בדבריו.
- בפרק הזה אפשר לראות שיהודה מפעיל על אביו לחץ פסיכולוגי ריגשי = כולנו נמות ואז
מה יהיה הרווח שלך אם זה יקרה? (בדיוק כמו בפרק מכירת יוסף כשאמר לאחיו: “מה בצע כי נהרוג את אחינו?”) - הוא לוקח אחריות אישית על בנימין ” מידי תבקשנו” (ולא נותן את בניו כערבון)
- מראה מנהיגות, זריזות ונחישות בכך שאומר לאביו “כי עתה שבנו…פעמים”
שאלות שעולות מהתבוננות בפרק:
פערי מידע:
ניתן לראות שכשישראל מוכיח את בניו על כך שנידבו מידע שאין צורך בו לאיש (לגבי אחיהם הקטן) ובכך גרמו לבעיות הם מסלפים מהאמת וטוענים שיוסף שאל אותם אם יש להם אח.
יכול להיות שזה קורה כי הם חוששים מכעסו של אביהם.
האחים לפני הסעודה תמהים. מדוע?
- כיון שיוסף מסדר אותם בשולחן לפי סדר גילם.
- כיון שבנימין מקבל מנה פי 5 מהם.
מהי הסיבה שיוסף מביא לבנימין פי 5 במנה?
לטענת פרשנים יוסף רצה לבדוק האם הם יקנאו בבנימין והאם בגלל הקנאה הזו לא ישמרו עליו כמו שעשו אתו.
מוסר השכל:
- השתדלות ותפילה – מתוך הפרק ניתן לראות שאדם צריך לעשות כל שיכול כדי להימנע מסכנה ואם אין לו דרך אחרת להימנע מהסכנה אז שינסה להקטין אותה כמה שאפשר וישלב זאת בתפילה.
- יעקב משתדל בכל דרך לא לשלוח את בנימין עם אחיו ורק כשהוא מבין שאין בררה וכולם יכולים למות ברעב הוא שולח אותו ומקטין את הסכנה בכך ששולח עם בניו כל מה שאפשר כדי לפייס את השליט ומוסיף תפילה לשמירה בדרך.
לאורך הפרק ניתן לראות את הכבוד שהאחים מכבדים את השליט ואת הכבוד והיחס המועדף שנותן להם יוסף. זה פרק הכנה לפרק הבא שאז הדברים משתנים.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
בראשית מ”ג
- קרא בראשית מ”ב פסוקים: ל”ז- ל”ח. ובראשית מ”ג ג’- ט”ז כיצד משכנעים ראובן ו יהודה את אביהם לקחת איתם את בנימין?
מהי תגובת יעקב בפעם הראשונה לבקשה ומהי תגובת יעקב בפרק מ”ג? מה לדעתך גרם לשינוי בתגובת יעקב? - מהם הדברים שיעקב מצווה את בניו לקחת עימם ומה הסיבה ללקיחת הדברים האלו?
- כיצד ניתן לראות שבני יעקב חששו מלהכנס לביתו של יוסף? כיצד מרגיע אותם האחראי על בית יוסף?
- קרא פסוק ל”ב ו- ל”ד מהי הסיבה לכך שבני יעקב תמהים בזמן הארוחה עם יוסף?