תניא – פרק כ”ו
- תניא
- פרק כו
- ליקוטי אמרים - מלחמה בעצבות
בְּרַם כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוּעֵי כְּלָל גָּדוֹל. כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, יְנֻצַּח בְּקַל וְיִפֹּל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: [1] “בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר”, פֵּרוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה. הִנֵּה אַדְּרַבָּה מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמָע שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית בַּה’ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִתִּי לְעִתִּים מְזֻמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטֻּמְאָה וְסִטְרָא אַחֲרָא וּמְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר[2] עַל פָּסוּק [3]”רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר” וגו’. וַאֲזַי יְקֻיַּם בּוֹ רֵישֵׁהּ דִּקְרָא: [4] “תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשֹוֹן וְשִׂמְחָה” וגו’, [5] “הָשִׁיבָה לִי שְׂשֹוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה” וגו’.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִקּוּן הָאֲרִ”י זַ”ל, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּקּוּן חֲצוֹת קֹדֶם הַלִּמּוּד, כְּדֵי לִלְמֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִתִּית בַּה’ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר [6] עַל פָּסוּק [7] “וְרָאִיתִי… שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר” כו’ עַיֵּן שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב: [8] “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה” וגו’, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּרוּשׁ הָאֲרִ”י זַ”ל [9] עַל פָּסוּק זֶה.
וְהִנֵּה עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וַאֲפִלּוּ בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מֻדַּעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַזַ”ל [10]: “כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה” כו’, וּפֵרְשׁוּ בִּגְמָרָא, לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית. כִּי גַּם זוֹ לְטוֹבָה, רַק שֶׁאֵינָה נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָּשָׂר, כִּי הִיא מֵעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא שֶׁלְּמַעְלָה מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא, שֶׁהוּא וָי”ו הֵ”א מִשֵּׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא, וְעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא הוּא יוֹ”ד הֵ”א. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: [11] “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָ”הּ” וגו’.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ”ל [12] כִּי הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר:[13] “וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ”, כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה’ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: [14] “כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים” וגו’. וְקִרְבַת ה’ הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא, כִּי שָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ [15] וְיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן[16]. וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ שֶׁהִיא מְכֻסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ. דְּהַיְנוּ שֶׁאָז יִתְגַּלֶה עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִלּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין.
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּלֵּי דִּשְׁמַיָּא, צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִפָּטֵר מִמֶּנָּה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבֹד ה’ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. אֶלָּא אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּלֵּי דִּשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבֻּלַּת הַיֵּצֶר כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע. שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה’ אוֹ יִרְאָתוֹ בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו?
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, כִּי אֵין הַזְּמָן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִתִּית, אֲפִלּוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם. רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה’ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִתִּית; וְכַמְּבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בָּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ וְרַב לִסְלֹחַ. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית בַּה’ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
מראי מקומות:
1 משלי יד כג 2 זהר חלק ב קח א 3 תהלים נא יט
4 תהלים נא י 5 תהלים נא יד 6 זהר חלק ג מז ב
7 קהלת ב יג 8 דברים כח מז
9 פירוש, הגם שעבד את ה’, אבל לא עבד “בשמחה”, אלא עבד בעצבות.
10 ברכות נד א; שם ס, ב 11 תהלים צד יב 12 יומא כג א
13 שופטים ה לא 14 תהלים סג ד 15 חבקוק ג ד 16 תהלים צא א
ב”ה
מיקום: תניא פרק כ”ו
נושא: עצבות והשלכותיה
סיכום הפרק
בעל התניא פותח את הפרק בכך שמסביר את ההשלכות הקשות של העצבות.
הוא מסביר שכמו שבעניינים גשמים כששני אנשים נאבקים ונלחמים ביניהם פיזית האדם שעצוב גם אם יהיה בעל ממדים גדול יותר אם הוא יהיה עצוב זה יגרום לו לכבדות ולעצלות וחוסר ביטחון בעצמו וביכולותיו כך שהאדם שמתמודד מולו ינצח בקלות בזכות הזריזות, הביטחון בעצמו ואנרגית השמחה שיוצאת מליבו.
באותה מידה כך גם בעניינים רוחניים. אדם שרוצה לנצח את היצר שלו ולהצליח לשלוט על הרצונות שלו לעשות פעולות רעות או לא לפעול ולא להתקדם בחיים לא יצליח למצוא את האנרגיות להתקדם ושלוט על היצר שלו אם יהיה עצוב כי מהעצבות יוצאות התכונות כבדות ועצלות שגורמות לאדם ליפול לכל הדברים הלא טובים.
והשאלה שנשאלת היא: אם כך מהי הסיבה לפסוק: “בכל עצב יהיה מותר”? (משלי יד, כג)
והתשובה לכך היא שמדובר ביתרון שיש לאחר העצבות. זאת אומרת העצבות היא לא חיובית אבל יש פעמים שכתוצאה מהעצבות האדם מגיע להתקרבות לה’.
איך?
כאשר אדם מתחרט ומצטער על חטאיו ועל כך שהתרחק מה’ עצבות זו נקראת מרירות.
ומכיוון שהעצבות הזו מקורה במשהו חיובי [עצבות על המרחק מה’ בעבר] אבל היא מזכירה לנו את העובדה שכעת אנחנו קרובים לה’ ובורא עולם קרוב, אוהב אותנו וסולח על חטאינו אז מתוך העצב הזה מגיעה שמחה והשמחה הזו היא שמחה מאוד גדולה. ומאוד משמעותית.
אבל האדמו”ר הזקן מדגיש שגם עצבות זו שיוצא ממנה משהו טוב אסור לה להישאר הרבה זמן אלא היא צריכה להיות קצובה בזמן.
העצבות הזו שמתוכה מגיע שמחה למה היא דומה?
השמחה שבאה מהעצב מדגישה את השמחה. בדיוק כמו שאור שמגיע מתוך חושך הוא יותר בולט וכמו שחכמה מגיעה מתוך טיפשות היא יותר בולטת.
לדוגמא:
אם נדליק אור של נר בחדר חשוך האור יבלוט ויודגש והוא גם יהיה מוערך יותר. כמו שכשיש הפסקת חשמל והכל חשוך ואנחנו מדליקים נר אז אור הנר ממש משמעותי ומוערך על ידינו ואנחנו שמחים בו הרבה יותר אם נדליק את הנר בחדר מואר ממנורה או משמש.
אם נשים אדם שיאמר דבר חכמה לאחר שנשמע הרבה דברים טיפשיים החכמה תקבל ערך גבוה או אם אדם יקרא ספר כמה פעמים ולא יבין דבר ברגע שהוא יבין מה שהוא קורא תתעורר בתוכו שמחה עצומה.
כך באותה מידה כשאדם עצוב על שהתרחק בעבר מה’ ואז נזכר בקרבתו עכשיו אל ה’ הוא מתמלא שמחה והשמחה הזו גדולה יותר מאם לא היה זוכר את התקופה שהיה רחוק מה’ במעשיו.
והעצבות הזו נקראת לב נשבר ומהי הסיבה לשם זה?
כי היא מדגישה את העובדה שעל ידי הצער מהעוונות והמרחק מה’ נשברים המחיצות בין האדם לבין בורא עולם. כל המחיצות והמחסומים שנוצרו מהמעשים הרעים שהאדם עשה במשך חייו והרחיקו בין האדם לבוראו בעצם נשברים והוא מתקרב לה’ רוחנית.
וכך מתקיים הפסוק: “תשמיעני ששון ושמחה”= זו הבקשה של האדם העצוב שכואב על המרחק מה’.
והצער של המרחק שגורם לשבירת המחיצות גורם לתוצאה של: “תשמיעני רוח ששון ושמחה” (תהילים נא, י) ול”השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה ..” (תהילים נא, יד)
וזוהי הסיבה ברמת הפשט לכך שהאר”י זכרונו לברכה כתב שיש לומר פסוק זה אחרי תיקון חצות.
כי אחרי העצב והכאב על העוונות והריחוק שהתרחקנו מה’ אנחנו מבקשים ממנו שישיב לנו את השמחה שתבוא מקרבת האל.
“בכל עצב יהיה מותר” כשמהעצבות יוצא טוב. מתוכה מגיעה שמחה. [העצבות עצמה לעולם לא חיובית אלא מה שחיובי זה השמחה וקרבת ה’ שבאה ממנה]
“תשמיעני ששון ושמחה”, “השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה..”- לאחר העצבות מגיעה השמחה הזו. האדם מבקש מה’ שישיב לו את השמחה לחייו.
בעל התניא ממשיך ומדגיש את החשיבות של הסרת העצב והדאגות מכל שלב בחיינו:
בעל התניא נותן עצה איך להסיר מחשבות עצבות מהלב ודאגות, אפילו דאגות שעוסקות בחינוך ילדים, חיים [בריאות], פרנסה או כל דבר שאדם צריך לרווחתו.
העצה היא להתרגל לברך על הרעה ממש כמו שמברכים על הטובה.
ומה הכוונה? איך דבר זה יכול לעזור לנו להורדת הדאגה?
והתשובה היא:
ברגע שנברך עליהם אנחנו נזכור תמיד שגם הדברים הרעים שקורים לנו בעולם הם טובים לנו רק שהטובה שלהם מוסתרת ואנחנו לא מצליחים לראות אותה וזו הסיבה שקשה לנו לשמוח ולשחרר את הדאגות אבל אם נברך עליהם זה יזכיר לנו שכל הדברים בעולם הם מנוהלים על ידי בורא עולם וכולם טובים וכולם לטובתנו רק שיש פעולות של האל שאנחנו מבינים את הטוב שלהם והוא ברור לנו ויש פעולות של האל שאנחנו לא מבינים את הטוב שלהם והטוב שבהם כרגע מכוסה אך בעתיד נבין עד כמה הם היו טובות לנו.
לדוגמא: ילד שמקבל משהו טעים מההורים שלו או צעצוע מיד שמח הוא מרגיש ומבין שההורים הטיבו איתו ולכן הוא שמח.
ילד ששלח את היד שלו לחשמל או לאש וההורה מיהר להסיר את היד בחוזקה ובמהירות ואמר לו בפנים קשוחות שאסור לו לעשות זאת שוב, בוכה כי הוא מרגיש שלא נתנו לו משהו שהוא מאוד רצה אבל כשיעברו שנים והוא יגדל הוא יודה להוריו וישמח על כך שהם לא נתנו לו להכניס את היד לאש או לחשמל.
על אותו רעיון בעל התניא אומר לנו. אין דבר רע בעולם. כל מה שה’ עושה הוא טוב ולטובתנו וצריך לברך עליו בדיוק כמו שברכנו על הטוב המגולה רק כעת הוא נסתר ואנחנו לא מבינים אותו אבל בעתיד נבין ולכן עכשיו אנחנו צריכים לשמוח על הטובה המכוסה ולסמוך על בורא עולם שמה שהוא עושה הכי טוב בשבילנו והוא יודע יותר טוב מאיתנו מה נכון לנו.
שם הויה מחולק ל:2
צירוף האותיות “וה” = אותיות שהן שם ה’ על כל דבר טוב שנעשה לנו והוא דבר גלוי. טוב שאנחנו מרגישים אותו.
צירוף האותיות “יה”= אותיות של של ה’ על כל דבר טוב שנסתר מאיתנו. כשה’ מביא לנו טוב אבל אנחנו מרגישים אותו כרגע כרע.
וזה מה שאומר הפסוק: “אשרי הגבר אשר תייסרנו יה” הכוונה מאושר הגבר שמבין שהייסורים של ה’ טובים לו.
ואיך אדם ישמח בייסורים?
אם האדם מבין שהייסורים מה’ והם טובה מכוסה שזה אומר הכל לטובתו אז הוא שמח.
הכל מה’
הכל לטובה
הכל לטובתי
הכל בצדק
הכל ברחמים
הרבה פעמים אדם חושב שזה לא מה’ זה ממקורות רעים או שזה לא לטובה או לטובתו ואז הוא מכניס לעצמו לראש שה’ לא אוהב אותו ולכן קורים לו כל הדברים הרעים האלה… מחשיבה כזו הדרך מאוד קצרה לעשות עוונות.
בדיוק כמו שעם ישראל שחטאו בחטא המרגלים או בחטא העגל החטאים שלהם הגיעו מתוך פחדים ומחשבות שה’ לא אוהב אותם ולכן לקח את משה והשאיר אותם לבד או שמכיוון שה’ לא אוהב אותם נתן להם להגיע לארץ ישראל שיש בה ענקים ואנשי מידות.
ברגע שאדם חושב שה’ לא אוהב אותו אז הוא נהיה עצוב והעצב הזה הוא עצב שיצר הרע גורם לאדם לחטוא בגללו. כי אם ה’ לא אוהב אותי ולכן עושה לי את כל הדברים הרעים האלה אז מה זה משנה כבר אם אחטא? במילא הוא רחוק ממני ולא רוצה אותי.
אבל אם העצב מגיע בגלל עוונות העבר ואז מיד האדם נזכר באהבה של ה’ אליו ובכך שעכשיו הוא קרוב אל ה’ אז הוא שמח ומאושר ועליו הכתוב אומר: “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. (שופטים ה, לא)
אותו אדם זוכה לראות את אור ה’ ללא כיסויים. ללא מחיצות. כמו שאדם זוכה לראות את השמש זורחת ללא כיסויים.
לדוגמא: אדם שנמצא בביתו ויש אור בבית אבל הוא לא רואה ממש את אור השמש כי יש בניינים או עצים שמכסים את המראה והאור שלה. אז נכון שהוא נהנה מהאור אבל כשהוא זוכה לראות את השמש זורחת וכל כולה מתגלית ומאירה ומחממת אותו אז הוא מקבל שמחה גדולה.
כך כשאדם מבין שכח מה שקורה בעולם הוא מה’ והכל לטובה ולטובתו אז הוא גם זוכה להרגיש ולהבין את פעולות האל בעולם וההבנה הזו גורמת לשמחה אדירה. כי אם לפני כן פעולות האל היו מכוסות אז פתאום הוא מצליח להבין מהן הסיבות שהדברים קרו וזה גורם לו התעוררות של שמחה גדולה .
ובעל התניא ממשיך ואומר שכל מיני עצבות צריך להיפטר ממנה. והוא מסביר ואומר שברור מאליו שבעניין עבודת ה’ חייב לעבוד בשמחה כמו שכתוב: “תחת אשר לא עבדת את ה’ בשמחה ובטוב לבב”[דברים כח, מז] זאת אומרת כל הדברים הרעים שקורים לאדם קורים לו בגלל שכשעבד את ה’ עשה את הפעולות מתוך צער ומתוך חובה ולא מתוך שמחה ולכן חשוב שאדם יזיז ממנו כל עצבות כשהוא עובד את ה’ ועושה מצוותיו.
אבל הוא מוסיף ואומר לנו שגם בעניינים גשמיים של עסקים והתנהלות החיים שלנו האדם צריך להיות בשמחה כי העצבות כמו שהיא, גורמת לכך שאדם ייפול לתאוות. ולכן לא משנה מתי אדם מגיע לעצבות אם זה כשלומד תורה או בתפילה או בענייני עסקיו בזמן עבודתו ישים לב שאין זמן שאפשר לומר עליו שמותר להיות עצוב בו. [גם בחודש אב אומרים: ממעטים בשמחה ולא מפסיקים לשמוח] אין זמן כזה שאפשר לומר עליו שהוא זמן שמתאים לעצבות אמיתית אפילו אם מדובר בדאגות עוונות חמורים שעשה חס וחלילה. עדיין אסור לאדם לקבוע זמן לעצבות.
אם כך, אם אסור להיות עצובים מתי כן נחשוב ונתחרט על החטאים שלנו?
האדמו”ר הזקן מסביר שיש רק דבר אחד שמותר לקבוע לו זמנים קבועים והוא זמן שבו יתבונן מתוך שלווה ורוגע בגדולת ה’ שחטא לו כדי שעל ידי זה יהיה ליבו נשבר באמת מהעוון הזה וכך אם יקבע לדבר הזה זמן של מחשבה אז זה יגרום לכך שהעצב והמרירות יצא מליבו לגמרי והוא יאמין באמונה שלמה שה’ העביר את חטאיו וסלח לו וכך כשיבין זאת זה יצור אצלו שמחה גדולה.
כמו לדוגמא שאדם יודע שעשה משהו רע וישב עם עצמו במקום לבד ויחשוב על עוצמתו וגדולת ה’ בעולם ואז יצטער על כך שהתרחק מה’ ולכן חטא לו ויתוודה על כך. אם יעשה זאת כמה פעמים בסופו של דבר ירגיש שה’ סלח לו על חטאיו וכך כל העצב שהיה לו מכך יעלם. ובמקומה תבוא לו שמחה על כך שהוא התקרב לה’ ושכל המחיצות בינו לבין ה’ נשברו.
לפעמים העצבות מגיעה דווקא מיצר הרע כשהוא בא בתחפושת של יצר הטוב. הוא אומר לנו שאנחנו צריכים להיות עצובים ולהצטער על החטאים שלנו וכך הוא מפיל אותנו לייאוש ולמחשבות שה’ לא אוהב אותו ושאין לנו סיכוי לתקן את מעשינו וכך גורם לאדם לא להתקדם ולא לפעול בחייו אלא להישאר כבמקום שלו.
לכן יש זמן לחשבון נפש וצריך לזכור שלא כל מחשבה רוחנית היא מחשבה חיובית. לדעת להבדיל בין מחשבה רוחנית חיובית ומהי מחשבה רוחנית שרק מורידה אותנו ומרחיקה אותנו.
מפה אנחנו לומדים שלא כל הזמן צריך לחשוב על החטאים אלא לקבוע זמן לזה וזהו. כמו לדוגמא בזמן קריאת שמע שאנחנו מתוודים על החטאים שלנו. ובמשך היום צריך לפעול ולעבוד את ה’ בשמחה ולהרחיק כל מחשבה עצובה ומייאשת מראשנו.
האדמו”ר הזקן מבדיל בין עצבות חיובית לבין עצבות שלילית:
עצבות חיובית [נקראת מרירות]
העצבות היא לזמן קצוב שקבעתי.
מטרתה להבין את גדולת ה’ בעולם ואת המרחק שהתרחקנו בחטאינו ולהתעצב על כך.
העצבות מולידה שמחה כי חזרנו להתקרב לה’.
העצבות מולידה פעולה.
עצבות שלילית:
עצבות מצד יצר הרע שיכולה לבוא גם בתחפושת
מטרתה לייאש את האדם
לצער ולהכאיב לאדם
להכניס לאדם ייאוש מעצמו כדי שיפסיק להשתנות ולהשתפר.
העצבות מולידה חטאים. ולכן יש להרחיק אותה מיד.
מילים לביאור:
כ”א = כל אחד
ומ”ש = ומה שנאמר
שאל”כ = שאם לא כן
בת”ת = בתלמוד תורה
ח”ו = חס וחלילה
בגדול’ = בגדולת
שע”י = שעל ידי
ג”כ = גם כן
מוסר השכל הנלמד בפרק:
- עבודת ה’ חייבת להיות בשמחה ולא מתוך עצבות.
- עצבות מביאה כבדות ועצלות ומחלישה בכל התחומים גם בתחום הרוחני היא מקשה על האדם להתגבר על יצרו וכך הוא יכול ליפול במהירות לחטאים וגם בחיי היום יום ובעסקיו היא מזיקה לו.
- האדם צריך לקבוע זמן לחשבון נפש שבו הוא יהרהר בגדולת ה’ בעולם, ובכך שהתרחק מה’ במעשיו ובשאר היום לעבוד את ה’ בשמחה ולהרחיק מעצמו מחשבות שליליות ודיכאוניות.
- לאורך היום יש לשמור על אנרגיה ושמחה פנימית ולזכור שהכל מה’, הכל טוב והכל לטובתי. גם אם אני לא מצליחה לראות זאת עכשיו.
- דרך השמחה אפשר לנצח את יצר הרע.
- על ידי בטחון ואמונה בעצמי, שמחה וזריזות אדם יכול להצליח בחייו.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה בעל התניא או / ו האדמו”ר הזקן
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , חסידות בגובה העיניים, איך לצאת מעצבות, איך לצאת מדיכאון, איך לצאת מחרדה, איך להיות שמח, אמונה וביטחון, פנימיות התורה, קבלה,
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
