שמואל ב פרק ז
- שמואל ב
- פרק ז
- בקשת דוד לבנות את בית ה' ותשובת האל
וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַיהֹוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכׇּל־אֹיְבָֽיו׃ בוַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ גוַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י יְהֹוָ֖ה עִמָּֽךְ׃ דוַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא
וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר׃ הלֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־עַבְדִּ֣י אֶל־דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי׃ וכִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּ֠וֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן׃ זבְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּ֘כְתִּי֮ בְּכׇל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים׃ חוְ֠עַתָּ֠ה כֹּֽה־תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן־הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־עַמִּ֖י עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ טוָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת־כׇּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי־לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ יוְשַׂמְתִּ֣י מָ֠ק֠וֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא־יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה׃ יאוּלְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכׇּל־אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְהֹוָ֔ה כִּי־בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ יְהֹוָֽה׃ יבכִּ֣י ׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ׃ יגה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ ידאֲנִי֙ אֶֽהְיֶה־לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִֽהְיֶה־לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֺת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ טווְחַסְדִּ֖י לֹא־יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֙תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ׃ כדטזוְנֶאְמַ֨ן בֵּיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד־עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד־עוֹלָֽם׃ יזכְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל־דָּוִֽד׃
יחוַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיֵּ֖שֶׁב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מִ֣י אָנֹכִ֞י אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ וּמִ֣י בֵיתִ֔י כִּ֥י הֲבִאֹתַ֖נִי עַד־הֲלֹֽם׃ יטוַתִּקְטַן֩ ע֨וֹד זֹ֤את בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וַתְּדַבֵּ֛ר גַּ֥ם אֶל־בֵּֽית־עַבְדְּךָ֖ לְמֵרָח֑וֹק וְזֹ֛את תּוֹרַ֥ת הָאָדָ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כוּמַה־יּוֹסִ֥יף דָּוִ֛ד ע֖וֹד לְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֑יךָ וְאַתָּ֛ה יָדַ֥עְתָּ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כאבַּעֲב֤וּר דְּבָֽרְךָ֙ וּֽכְלִבְּךָ֔ עָשִׂ֕יתָ אֵ֥ת כׇּל־הַגְּדוּלָּ֖ה הַזֹּ֑את לְהוֹדִ֖יעַ אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃ כבעַל־כֵּ֥ן גָּדַ֖לְתָּ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים כִּֽי־אֵ֣ין כָּמ֗וֹךָ וְאֵ֤ין אֱלֹהִים֙ זוּלָתֶ֔ךָ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־שָׁמַ֖עְנוּ בְּאׇזְנֵֽינוּ׃ כגוּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר הָלְכֽוּ־אֱ֠לֹהִ֠ים לִפְדּֽוֹת־ל֨וֹ לְעָ֜ם וְלָשׂ֧וּם ל֣וֹ שֵׁ֗ם וְלַעֲשׂ֨וֹת לָכֶ֜ם הַגְּדוּלָּ֤ה וְנֹֽרָאוֹת֙ לְאַרְצֶ֔ךָ מִפְּנֵ֣י עַמְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר פָּדִ֤יתָ לְּךָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם גּוֹיִ֖ם וֵֽאלֹהָֽיו׃ כדוַתְּכ֣וֹנֵֽן לְ֠ךָ֠ אֶת־עַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֧ל ׀ לְךָ֛ לְעָ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם וְאַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה הָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃
כהוְעַתָּה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֤רְתָּ עַֽל־עַבְדְּךָ֙ וְעַל־בֵּית֔וֹ הָקֵ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם וַעֲשֵׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ כווְיִגְדַּ֨ל שִׁמְךָ֤ עַד־עוֹלָם֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהִ֖ים עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּבֵית֙ עַבְדְּךָ֣ דָוִ֔ד יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן לְפָנֶֽיךָ׃ כזכִּֽי־אַתָּה֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל גָּלִ֜יתָה אֶת־אֹ֤זֶן עַבְדְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בַּ֖יִת אֶבְנֶה־לָּ֑ךְ עַל־כֵּ֗ן מָצָ֤א עַבְדְּךָ֙ אֶת־לִבּ֔וֹ לְהִתְפַּלֵּ֣ל אֵלֶ֔יךָ אֶת־הַתְּפִלָּ֖ה הַזֹּֽאת׃ כחוְעַתָּ֣ה ׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּה־הוּא֙ הָאֱלֹהִ֔ים וּדְבָרֶ֖יךָ יִהְי֣וּ אֱמֶ֑ת וַתְּדַבֵּר֙ אֶֽל־עַבְדְּךָ֔ אֶת־הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כטוְעַתָּ֗ה הוֹאֵל֙ וּבָרֵךְ֙ אֶת־בֵּ֣ית עַבְדְּךָ֔ לִֽהְי֥וֹת לְעוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽי־אַתָּ֞ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ דִּבַּ֔רְתָּ וּמִבִּרְכָ֣תְךָ֔ יְבֹרַ֥ךְ בֵּֽית־עַבְדְּךָ֖ לְעוֹלָֽם׃
ב”ה
מיקום: שמואל ב’ פרק ז’
נושא: בקשת דוד לבנות את בית ה’ ותשובת האל.
סיכום
דוד יושב ברוגע בביתו לאחר שנח ממלחמות כל האויבים והמתנגדים של עם ישראל. הוא פונה אל נתן הנביא בבקשה לבנות בית לה’. בית שבו ארון האלוהים [הארון שבו לוחות הברית נמצאים] ישכון. דוד מבקש את הדבר מנתן ומסביר לו שהוא, דוד גר בבית מפואר מעצי ארזים ואילו ארון האלוהים נמצא באוהל [יריעה] ולכן הוא מעוניין לכבד את האל ולבנות לו בית מכובד ויפה. נתן הנביא אומר לדוד: עשה את רצונך ובנה בית כיוון שנראה שה’ עימך.
באותו הלילה ה’ נגלה אל נתן ואומר לו ללכת לדוד ולומר לו: האם אתה תבנה לי בית? הרי לאורך השנים ארון ה’ היה באוהל והשרתי את שכינתי בישראל והייתי איתם בכל מקום שהיו ואף פעם לא היה מצב שביקשתי מהמנהיגים או השופטים לבנות בית מלבנים. [בניית הבית הוא משהו משמעותי מאוד ולא כל אחד יכול לזכות לבנות אותו].
עכשיו, לך לדוד עבדי ותגיד לו שאני לקחתי אותך מלרעות צאן ושמתי אותך מנהיג ומושל על עמי [עם ישראל שהוא עם ה’], ואני הייתי אתך בכל שהלכת וגרמתי לך לנצח במלחמות ולהכניע אויביך ופרסמתי שמך בכל העולם כאחד האנשים החשובים ביותר בעולם ושמתי מקום לעמי לישראל שיוכלו לשבת לבטח בארצם בביטחון ובשלווה. ויוכלו להישאר ברוגע בלי לחשוש שיגלו מעל אדמתם או שיפגעו בהם האויבים מסביב. ולכן מה שקרה בתקופת השופטים שהאויבים מסביב לישראל היו פוגעים בהם, יותר לא יעשו זאת כי אני אתן לך מנוחה מכל אויביך. ועוד דבר טוב אומר לך: ה’ יקים מימך בית מלוכה כך שגם צאצאיך ימלכו אחריך ואתה תמלא ימיך ואז תיקבר יחד עם אבותיך. ומהצאצאים שלך, בנך שיצא ממעיך [לא מאומץ] יהיה מלך לאחר שתמות והוא יבנה בית לכבודי והוא יהיה לי כבן ממש. [היחסים ביניהם יהיו כמו אב לבנו].
אם יתנהג לא כראוי ייענש על ידי אויבים או מחלות אך תמיד אישאר אתו ולא אעזוב אותו כמו שעזבתי את שאול. וכמו שממלכתך קיימת וחזקה היום כך גם יישארו לדורי דורות ולא יכחד זרעך.
לאחר שנתן הנביא מסיים להעביר את מה שראה בחזיון לדוד. דוד הולך מול ארון ה’ בהכנעה פונה אליו ואומר: איני מבין איך ועל מה זכיתי בכל החסדים הגדולים האלה ובכך שה’ מאהבתו אותי בחר בי להיות מלך על ישראל ועוד הבטיח לי להשאיר את מלכותי גם לצאצאי.
דוד מהלל את ה’ ואומר שאין כמוהו ואין אל חוץ ממנו. הוא משבח את עם ישראל ואומר: ומי כעמך ישראל, העם הכי טוב ומיוחד בכל העולם שזכה שה’ בכבודו ובעצמו הלך לפדות אותו ממצרים ולפרסם את שמו בכל העולם ועשה להם ניסים ונפלאות והכין אותם לעם ה’ לעולם ואתה להם לאלוהים. ועכשיו, אחרי שהבטחת לי שמלכותי תישאר לזרעי לעד תעשה כמו שאמרת שתתן לאחד מצאצאי לבנות את ביתך, אני מעז להתפלל על זה ולבקש שהדבר יקרה. אתה ה’ הוא האלוהים ומכיוון שאני יודע שמה שאתה אומר אמת אני רגוע ויודע שהדבר יקרה ומבקש מימך שתעשה שצאצאי ילכו בדרכך תמיד כדי שיבורך בית עבדך.
מבנה הפרק:
פסוק א’: פתיחה.
פסוק ב’: בקשת דוד מנתן לבנות את בית האל.
פסוק ג’: תגובת נתן הראשונה [דברי עצמו].
פסוקים ד’-ט”ז: דברי האל לנתן הנביא.
פסוק י”ז: דברי נתן אל דוד.
פסוקים י”ח-כ”ט: תפילת דוד אל האל [הלל, הודיה ובקשה]
מילים לביאור:
שם– כבוד, פרסום.
כשם הגדולים– שם של אנשים חשובים.
בני עולה– אנשים שמחפשים לעשות רע ללא סיבה.
זרעך– צאצאייך [ילדים ביולוגים]
גוי אחד– עם אחד
אלוהות מופשטת: אל שנמצא בכל מקום ושולט בכל מקום.
בית לשמי [בית לכבודי].
עם ישראל מאמין שלאל אין דמות או גוף, מקום האלוהים הוא בכל מקום כמו שאוויר נמצא בכל מקום כך האל נמצא בכל מקום. כך שהסיבה שדוד רוצה לבנות בית לאל הוא לא בית שיכיל את האל [כמו בתי עבודה זרה שמכינים בתים לפסלים שלהם] כי אין לאל דמות והוא לא יכול להצטמצם למקום אחד אלא דוד מבקש לבנות בית לכבוד האל.
החפץ שיהיה בבית האל הוא ארון האלוהים שם מונחים אבני לוחות הברית בהם חקוקים עשרת הדיברות ומסמלים על הברית בין ה’ לעם ישראל וחפצים נוספים לצורך עבודות הפולחן. כמו: מזבח, מנורה, קטורת ועוד.
כינויים:
ה’- ה’ צבאות [השולט על צבא השמים וצבא הארץ], ה’ אלוהים, האלוהים.
דוד– דוד, עבדי, המלך
עם ישראל– עמי, בני ישראל, ישראל.
ביטוי: צירוף של שתי מילים המעביר מסר.
ימלאו ימיך– הכוונה לאדם שמת מתוך זקנה והאריך ימים. [ברכת ה’ לדוד].
מילה/שרש מנחה– מילה שורש שחוזר על עצמו ומעביר מסר.
בית [ב’, ה’, ו, ז’, י”א, י”ג, ט”ז, י”ח, י”ט, כ”ה, כ”ו, כ”ז, כ”ט.]
מידה כנגד מידה– התאמה בין המעשה לגמול הניתן לו.
המעשה–
דוד מעוניין לבנות את בית ה’.
ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנוכי יושב בבית ארזים וארון האלוהים יושב בתוך היריעה” [ב’]
גמול–
“…והגיד לך ה’ כי בית יעשה לך ה’”. [י”א]
“הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא מלכותו עד עולם” [י”ד]
“ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם” [ט”ז]
דוד רצה לבנות בית לכבודו של ה’ ובתמורה ה’ מבטיח לבנות את ביתו, לשמור ולהמשיך את זרעו אחריו במלוכה ולתת לבנו להיות זה שיזכה לבנות את בית האל.
אירועים היסטוריים מהעבר: אירוע שקרה בעבר ומוזכר בפרק לצורך מטרה מסויימת.
דוד המלך מזכיר בדבריו לאל אירועים היסטוריים מהעבר כדי להדגיש:
- את הקשר [הברית] בין ה’ לעמו לאורך דורות.
- את הניסים מעל הטבע שעשה לעם ישראל.
- את יחודו של עם ישראל והבדלו מהגויים.
- את ההוכחה לכך שה’ שומר ומקיים את הבטחותיו.
האירועים ההיסטוריים המוזכרים:
- יציאת מצרים [כ”ג]
- מעמד הר סיני [כ”ד]
תפילת דוד:
העצמת האל מול אפסות האדם- דוד נכנע מול האל ובא אליו ממקום שהוא מבין את מקומו ביחס לאל. “ויאמר מי אנוכי ה’ ומי ביתי כי הבאתני עד היום”. [י”ח]
הכרה בטוב האל כלפיו -“ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך ואתה ידעת את עבדך ה’, וכלבך עשית את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך”. [כ’-כ”א]
הלל ושבח לאל-“כי אין כמוך ואין אלוהים זולתך… ומי כעמך ישראל…” [כ”ב-כ”ד]
בקשה מהאל- “ועתה ה’…הקם עד עולם ועשה כאשר דברת…” [כ”ה- כ”ט]
מוסר השכל:
דרך חינוך- מהאל לומדים יחסי אב ובן- ה’ אומר לדוד שיחסיו עם בנו יהיו יחסי אב ובנו ואז הוא מפרט: מצד אחד אם יתנהג לא כראוי ייענש אך מצד שני הוא לא יעזוב אותו בשום תקופה. גם כשיתנהג טוב ויקבל שפע מהאל וגם כשיתנהג לא כראוי הוא עדיין יהיה אתו. יעניש אותו עד שיחזור למוטב אבל תמיד יהיה עימו. כך גם הורים נותנים ועושים למען הילד אך אם הוא עשה דבר לא כראוי ימנעו ממנו טוב כדי שיבין וישוב למוטב אך לעולם לא יעזבו אותו.
דוד מלמד אותנו הכרת הטוב ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו- דוד מודה לאל על כל מה שעשה למענו. הוא מבין שכוחו ותכסיסיו הצבאיים לא הם אלה שגרמו לו להצליח במלחמות ולהישאר במלכות אלא החלטתו של האל והוא מכבד ומעריך ואף חושב באיזה דרך יוכל להראות לאל את הערכתו.
הדרך לבקש בקשה– דוד מלמד אותנו מהי הדרך הנכונה לבקש בקשה ממישהו: שבח והלל, הכרה בכל הטוב שניתן לך, בקשה.
קשיים ופירושים:
קושי:
מהי הסיבה שנתן אומר לדוד שני דברים ששונים זה מזה? בתחילה אומר לדוד שילך ויבנה את בית ה’ ולאחר מכן אומר לו לא לבנות אלא בנו יבנה?
פירוש:
רד”ק: ואמר לו נתן: כל אשר בלבבך לך עשה , ומדעתו אמר זה נתן , כי ראה כי יי’ עמו , והיה מלך הגון וכשר , חשב כי הוא יבנה הבית שעתיד להבנות. והנביא אינו יודע על אדם אחר , אלא מה שנאמר לו ברוח נבואה , כי גם שמואל הנביא שהיה גדול ממנו , שנאמר עליו “כל אשר ידבר בא יבא” (ש”א ט , ו) , ונאמר “ולא הפיל מכל דבריו ארצה” (ש”א ג , יט) , לא ידע בבני ישי מי יהיה מלך , וחשב כי אליאב הוא המלך; כל שכן נתן הנביא.
הסבר פירוש:
רד”ק אומר שבתחילה נתן אמר לדוד את דבריו על פי מחשבתו. כיוון שראה את דוד כמלך שה’ עימו והוא ישר והגון והולך בדרכי האל לכן חשב שהוא האדם המתאים לבנייה אבל בהמשך אמר את דבריו על פי נבואת האל. ויש פעמים שנביא גם אם הוא גדול מאוד בנבואה חושב דבר אחד וה’ מסביר לו שטעה. [כמו אצל שמואל הנביא ומחשבתו הראשונה מי מבני דוד ימלוך].
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
- קרא שמואל ב’ פרק ז’ פסוקים: א’-ב’.
מהי בקשת דוד מנתן הנביא וכיצד מנמק את בקשתו?
- קרא שמואל ב’ פרק ז’ פסוקים: א’-י”ז.
- מהן שתי התגובות של נתן הנביא לבקשת דוד?
- מהו הקושי העולה לאור קריאת תגובות נתן לבקשת דוד?
- קרא דברי רד”ק:” רד”ק: ואמר לו נתן: כל אשר בלבבך לך עשה , ומדעתו אמר זה נתן , כי ראה כי יי’ עמו , והיה מלך הגון וכשר , חשב כי הוא יבנה הבית שעתיד להבנות. והנביא אינו יודע על אדם אחר , אלא מה שנאמר לו ברוח נבואה , כי גם שמואל הנביא שהיה גדול ממנו , שנאמר עליו “כל אשר ידבר בא יבא” (ש”א ט , ו) , ונאמר “ולא הפיל מכל דבריו ארצה” (ש”א ג , יט) , לא ידע בבני ישי מי יהיה מלך , וחשב כי אליאב הוא המלך; כל שכן נתן הנביא”.
הסבר כיצד רד”ק מבאר את הקושי העולה בפסוקים.
- קרא שמואל ב’ פרק ז’ פסוקים י”ח-כ”ט.
- כיצד מגיב דוד לנבואתו של נתן הנביא?
- כיצד היית מגיב לנבואת נתן אם היית במקומו של דוד מלך ישראל?
- קרא שמואל ב’ פרק ז’.
בחר שתי תכונות של דוד שניתן ללמוד עליו מהפרק הנלמד והסבר כיצד ראית תכונה זו באה לידי ביטוי בפרק.
