שמואל ב פרק א
- שמואל ב
- פרק א
- בשורת העמלקי וקינת דוד
אאוַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת שָׁא֔וּל וְדָוִ֣ד שָׁ֔ב מֵהַכּ֖וֹת אֶת־הָעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֧שֶׁב דָּוִ֛ד בְּצִֽקְלָ֖ג יָמִ֥ים שְׁנָֽיִם׃ בוַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וְהִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַֽיְהִי֙ בְּבֹא֣וֹ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ גוַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ דָּוִ֔ד אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּב֑וֹא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו מִמַּחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל נִמְלָֽטְתִּי׃ דוַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַ֠יֹּ֠אמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ׃ הוַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּֽי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ ווַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֙יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַעֲלֵ֥י הַפָּרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃ זוַיִּ֥פֶן אַחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלַ֔י וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃ חוַיֹּ֥אמֶר לִ֖י מִי־אָ֑תָּה ויאמר וָאֹמַ֣ר אֵלָ֔יו עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ טוַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמׇד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְﬞתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כׇל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃ יוָאֶעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה׃ יאוַיַּחֲזֵ֥ק דָּוִ֛ד בִּבְגָדָ֖ו וַיִּקְרָעֵ֑ם וְגַ֥ם כׇּל־הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ יבוַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב׃
יגוַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ ידוַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהֹוָֽה׃ טווַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת׃ טזוַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דמיך דָּמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהֹוָֽה׃
יזוַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ יחוַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃ יטהַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃ כאַל־תַּגִּ֣ידֽוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן פֶּן־תִּשְׂמַ֙חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים׃ כאהָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן׃ כבמִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֙לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים קֶ֚שֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃ כגשָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃ כדבְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃ כהאֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל׃ כוצַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃ כזאֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
ב”ה
מיקום: שמואל ב’ פרק א’
נושא: בשורת העמלקי וקינת דוד
סיכום
דוד שב מהמלחמה מול עמלק ובינתיים בחזית אחרת בני ישראל נלחמו מול פלישתים והובסו במלחמה. דוד יושב יומיים בצקלג ואז ביום השלישי להיותו בצקלג מגיע אליו איש ממחנה ישראל ומבשר לו על תוצאות המלחמה. אותו אדם מגיע כשבגדיו קרועים ועפר על ראשו. כשהוא מגיע אל דוד, דוד שואל אותו: מהיכן הגיע? והאיש מספר לו שהצליח להימלט ממחנה ישראל.
דוד שואל אותו מה קרה? והאיש מספר לו: חיילי ישראל ברחו מהמלחמה, הרבה מהם מתו ושאול ויהונתן בנו מתו במלחמה. דוד שואל אותו: איך הוא יודע כי מת שאול ויהונתן בנו? והנער מספר לו:
קראו לי להגיע להר הגלבוע וכשהגעתי ראיתי את שאול נשען על החרב שלו והחיילים של האויב שנמצאים ברכבים ועל הסוסים קלטו אותו ובאו לקראתו כדי לתפוס אותו. כשהוא הסתכל מסביב וראה זאת הוא קרא אלי ואני עניתי. שאול שאל אותי: מי אתה? ואני עניתי לו שאני עמלקי. אז הוא ביקש ממני שאמית אותו כי עדיין לא הצליח למות. והמתתי אותו כי הבנתי שהוא לא יצליח להישאר בחיים אחרי הנפילה הזו. לקחתי את הכתר שעל ראשו ואת האצדעה שעל זרועו והבאתי לאדוני [אל דוד].
דוד ששומע את דברי הנער העמלקי מבין שהסיפור אמיתי וששאול מת במלחמה והוא וכל אנשיו קורעים את בגדיהם, סופדים, בוכים וצמים עד הערב על מות שאול ויהונתן ועל חיילי ישראל שנפלו בחרב.
דוד שואל את הנער העמלקי מי משפחתו? והנער עונה לו שהוא בן של עמלקי שהתגייר. דוד מוכיח אותו ושואל אותו: איך לא פחדת להרוג את משיח ה’ [שאול]???
דוד קורא לאחד מאנשיו ומצווה עליו להרוג את הנער כי הרג את שאול והוא ממית אותו.
הוא אומר לנער: עונשך מוות. אתה בעצמך הודית בפיך שהרגת את משיח ה’ ולכן עונשך מוות.
קינת דוד
דוד מקונן על שאול ויהונתן שמתו במלחמה. ושואל בכאב ובתמיהה איך נפלו גיבורים???
הוא פונה לעם ישראל בבקשה שלא יפרסמו את דבר מותם של שאול ויהונתן כדי שבנות הפלישתים היושבות באשקלון ובגת לא ישמחו. דוד פונה להרי הגלבוע ומבקש מהאל שהמקום שמתו שם גיבורי המלחמה לא ירד שם מטר וטל וכך לא יוציאו תבואה וזה כדי להדגיש את גודל האבדה והטרגדיה שהייתה במקום. שהחיים לא ימשיכו להתנהל כהרגלם אחרי אבדה כזו.
דוד מהלל את דוד ויהונתן שכלי המלחמה שלהם אף פעם לא חזרו ריקם. תמיד כשנלחמו נצחו. כל מכת לחימה שלהם הייתה עם תוצאה.
דוד מהלל את הקשר הטוב בין שאול ויהונתן שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
דוד משווה את שאול ויהונתן לנשרים ואריות שהם חיות המושלות בעופות ובבעלי החיים ומדגיש שהם היו יותר חזקים וקלים מהם.
דוד פונה לבנות ישראל ואומר להם להתאבל ולבכות על מות שאול כיוון שהוא זה שגרם לכך שהיו להן חיי מותרות והן לבשו תכשיטי זהב.
דוד שואל בכאב: איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה?
לאחר מכן דוד מתמקד ביהונתן שהיה חברו הטוב ביותר. הוא פונה אליו ומתאר את הקשר ביניהם כקשר חזק מאוד שהיה חשוב לו יותר מהאהבה והקשר שלו עם נשותיו. [יהונתן הציל את דוד פעמיים ממוות].
דוד מסיים בתמיהה, צער וכאב: איך נפלו גיבורים ויאבדו כל מלחמה???
מבנה הפרק:
פסוקים א’-י’: דברי הנער העמלקי והבשורות על תוצאות המלחמה.
פסוקים י”א-כ”ז: קינת דוד על שאול ויהונתן.
ביאורי מילים:
נס– ברח
קינה– שיר עצב
בנות הערלים– בנות הגויים [ערל=אדם שלא עשה ברית מילה]
הצבי ישראל– ארץ ישראל המשולה לצבי
אצעדה– תכשיט מלכות שעונדים על הזרוע
גת, אשקלון– שתיים מתוך חמש ערי פלישתים
נגעל– נמרח בדם
עדי זהב- תכשיטים מזהב
נפלאתה– נפלאה
מילה מנחה– מילה החוזרת בפרק ומטרתה להעביר מסר
איך
המילה מופיעה כמילה שחוזרת ומטרתה להדגיש את גודל הזעזוע והכאב הנורא שלא נתפס על כך שגיבורים כאלה מתו.
המבשר שמגיע אל דוד מעביר את המסר בשלושה דרכים:
במראה שלו:
- בגדיו קרועים
- עפר על ראשו
בדבריו:
- בני ישראל ברחו מהמלחמה
- הרבה מהם מתו
- שאול ויהונתן בנו מתו במלחמה
בחפצים שהביא עימו:
- הנזר [כתר] של שאול
- אצעדה שעל זרועו של שאול
חפצים שהיו שייכים לשאול המלך ומוכיחים שמת.
האיש המבשר המגיע אל דוד מראה את כניעתו כלפי דוד בכמה דרכים:
מעשים:
- נופל על הארץ ומשתחווה לפני דוד
- מביא לדוד את הנזר והאצעדה של שאול
בדיבור:
מספר ומתאר לו את כל מה שהיה במלחמה.
השיחה בין דוד לאיש המבשר על תוצאות המלחמה:
האיש המבשר מספר על תוצאות המלחמה:
- חיילי ישראל ברחו מהמלחמה
- הרבה מהם מתו
- שאול ויהונתן בנו מתו במלחמה
דוד: חוקר את הנער על אמיתות דבריו וכיצד הוא יודע ששאול ויהונתן מתו במלחמה? האם הוא יודע כי שמע על כך או שהוא יודע כי ראה בעיניו?
האיש המבשר: נותן הוכחות לכך ששאול מת במלחמה:
- מספר שהוא בעצמו ראה את שאול נופל על חרבו במטרה להימלט מעינוי הפלישתים.
- שאול מבקש ממנו שיהרגו והוא הורג אותו.
- מביא לדוד את הכתר ואצדעה שהיו על שאול.
דוד ואנשיו כששומעים את הוכחות הנער העמלקי נוהגים מנהגי אבלות:
- קורעים בגדיהם
- סופדים למתים
- בוכים
- צמים
- דוד מקונן[שר שירת הלל ועצב] על הנופלים.
כינויים– דרך הכינויים הניתנים לדמות ניתן להבין את היחס אליו
מבשר הבשורה– איש, נער, עמלקי, בן איש גר עמלקי.
שאול– משיח ה’, גיבור
יהונתן– גיבור, אחי.
הדרגה בפרק:
המבשר שמספר לדוד על תוצאות המלחמה מבשר בצורה הדרגתית:
- בריחת הלוחמים משדה המלחמה.
- מות גיבורי ישראל.
- מות מנהיגי ישראל.
השוואה:
” מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.”
שאול ויהונתן מושווים לאריות ונשרים ומודגש שהם עולים עליהם בכוחות שלהם [בעלי חיים חזקים השולטים בעופות ובחיות]
יותר קלים מנשרים ויותר גיבורים מאריות.
תקבולת נרדפת: כאשר שני חלקים של הפסוק מעבירים מסר דומה.
“קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.”
קשת יהונתן לא נשוג אחור
חרב שאול לא תשוב ריקם
בשני הקטעים מופיעים הקשת והחרב שהם כלי מלחמה.
בשני הקטעים מופיעים דמויות של גיבורי מלחמה.
בשני הקטעים מועבר המסר שכשהם נלחמים הם תמיד משיגים תוצאות.
מטאפורה: דימוי שבו מדמים את האדם לדבר מסוים כדי להדגיש רעיון.
“ויאבדו כלי מלחמה”- שאול ויהונתן מדומים לכלי מלחמה. מרוב שהם היו חזקים הם משולים כאילו ב
עצם גופם היו כמו כלי מלחמה שמומחים וממוקדים בהריגה.
קשיים ופירושים:
הסיפור על מות שאול מופיע בשני פרקים:
שמואל א’ פרק ל”א פסוקים א’-ו’
שמואל ב’ פרק א’
יש הבדלים בין הפרקים והשאלה היא מדוע? הרי אלה פרקים שמגיעים אחד אחרי השני וברור שאם נקרא היטב נשים לב לשינויים. מה רוצים ללמד אותנו השינויים בין הקטעים?
|
קריטריונים להשוואה |
שמואל א פרק ל”א [א’-ו’] |
שמואל ב’ פרק א'[ב’-י’] |
הבדלים |
|
מספר האירוע על מות שאול |
הסופר המקראי[הנביא] |
הנער העמלקי |
המספר המקראי יותר אמין בדבריו כי הוא הנביא שמתעד את הסיפור בנבואה ולכן הוא מדויק. לעומתו הנער כשמספר את הסיפור לדוד מביא את המידע שהוא מעוניין בו. |
|
השיחה האחרונה בין שאול לבין מי? |
נושא כליו |
נער עמלקי שהגיע לאזור וראה את שאול במצבו הקשה |
אנשים שונים לחלוטין. נושא כליו הוא אדם הנאמן לשאול ואילו הנער העמלקי לא ידוע מה האינטרסים שלו. |
|
דברי שאול בשיחה ביניהם
|
ויֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, |
עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי–כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ: כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי, בִּי |
בשני המקרים שאול מבקש מהאיש שמדבר אתו להמית אותו |
|
הנימוק שנותן שאול לבקשתו |
פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, |
כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ: כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי, בִּי
|
הנימוקים שונים: בקטע הראשון הנימוק שאומר שאול לנושא כליו הוא כי הוא לא רוצה שפלישתים יתעללו בו כשיתפסו אותו כי הוא מבין שהם מגיעים אליו ואין לו דרך לברוח. הנימוק שנותן שאול לפי העמלקי הוא שבמילא הוא עוד מעט עומד למות כי הוא מרגיש רע אז שיסיים עם סבלו. |
|
תגובת האיש לשאול |
“וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד” נושא כליו סרב כי פחד לעשות זאת |
וָאֶעֱמֹד עָלָיו, וַאֲמֹתְתֵהוּ–כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ; העמלקי אומר שהרג אותו כיוון שידע שהוא במילא ימות מהמצב שהוא נמצא בו |
|
|
כיצד מת שאול? |
וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. [התאבד] |
מוות בידי העמלקי |
|
|
מעשה האיש לאחר מות שאול |
“וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל..וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ” מת מיד אחריו [התאבד גם הוא] |
וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל-זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל-אֲדֹנִי, הֵנָּה. |
נושא כליו מת מיד אחרי שראה את שאול מת ואילו העמלקי לקח את הכתר והתכשיט של שאול והלך לעדכן את דוד |
מה הסיבות להבדלים? מה האירוע האמיתי?
מדובר בשני אנשים שונים ובשני מקרים שונים.
- העמלקי לא באמת הרג את שאול אלא ראה אותו מיד לאחר מותו ולקח את הכתר והתכשיט על זרועו. והסיבה לכך שאמר שהמית אותו היא כיוון שרצה למצוא חן בעיני דוד כי ידע שיש ביניהם יחסי שנאה.
- העמלקי ראה את שאול לאחר ששאול נפל כבר על חרבו ונושא כליו מת אבל שאול לא מת מהנפילה שלו על חרבו אלא גסס ולכן הוא ביקש מהעמלקי שיעזור לו כדי שימות. [וזו הסיבה שהעמלקי אמר שהוא הבין שלא יחיה אחרי נפלו].
קושי:
למה התכוון שאול בכך שאמר שהוא מבקש שיהרגו “כי אחזני השבץ”?
פירוש:
רד”ק: כי אחזני השבץ – שם חולי , יקרה לאדם מחמת מכת חרב
הסבר פירוש:
ביקש ממנו להמית אותו כי הוא כבר חולה וסובל ורוצה לסיים עם סבלו.
פירוש:
רלב”ג: כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי – הרצון בזה , לפי מה שאחשוב , שהלבוש שהיה לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק , באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות;
הסבר פירוש:
אמר לו שהבגד שלו משובץ וחזק כדי לשמור עליו ולכן קשה לחרב להיכנס בבגד לכן ביקש שיעזור לו.
מוסר השכל:
- המבשר שמגיע אל דוד מבשר לו בהדרגה על תוצאות המלחמה. קודם מבשר על בריחת העם [כשלון המלחמה], מות גיבורי ישראל, מות המנהיגים. כשאדם מבשר בשורה רעה הוא צריך לבשר אותה בהדרגה ולא באופן פתאומי וישיר כדי שהאדם שמקבל את הבשורה לא ימות מהתקף לב.
- דוד מתחקר את העמלקי שבישר לו על תוצאות המלחמה ורק לאחר שמוודא שדבריו אמיתיים והוא לא אומר את דבריו כי שמע אלא כי היה עד למה שקרה רק אז הוא קורע את בגדיו.
ניתן ללמוד מדוד שכששומעים בשורה יש לחקור ולוודא שהיא נכונה לפני שמתאבלים או פועלים בעקבותיה.
- דוד הורג את הנער העמלקי שבא לספר לו על מות שאול ויהונתן ואף מביא את הפריטים האישים של שאול שיוכיחו שהוא באמת הרג את שאול. כפי הנראה הנער היה בטוח שדוד יגמול לו על כך בשכר גדול כיוון ששאול ניסה להרוג מספר פעמים את דוד ואף גרם לו לברוח מישראל. אך ממעשי דוד. מצערו, קינתו, האבל שהתאבל הוא ואנשיו והריגת הנער המספר אנו לומדים על כך שאסור להרוג מנהיג בישראל וגם לא לשמוח במותו גם אם הוא נחשב כאויב אישי שלך.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
- קרא שמואל ב’ פרק א’ וכתוב:
- מהן הבשורות שמקבל דוד כשהוא יושב בצקלג?
- מהן תגובות דוד לבשורות?
- האם שמעת בחייך בשורה שהכאיבה לך? כיצד הייתה התגובה שלך? האם התגובה שלך עזרה לך להכיל את הכאב שחווית?
2. קרא שמואל ב’ פרק א’ פסוקים א’- י”ז.
בפרק ניתן לראות דמויות העושות פעולות המבטאות צער וכאב.
- מיהם הדמויות?
- מהם הפעולות שנעשו?
- האם ראיתם פעם אנשים שעשו פעולות של צער/ כאב/ אבלות?
- כיצד לדעתך הפעולות האלה מסייעות לאדם בשעת כאבו?
- קרא שמואל ב’ פרק א’ פסוקים א’-י”א.
האיש שמגיע לבשר לדוד את תוצאות המלחמה מעביר את המסר שלו בכמה דרכים. מהם הדרכים וכיצד הוא מעביר בכל דרך את המסר שלו?
- קרא שמואל ב’ פרק א’ פסוקים י”ז- כ”ז.
- מה סוג השירה ששר דוד?
- מהי המילה המנחה בקטע ומהי מטרתה?
- באיזה דרך מבקש דוד מהטבע להשתתף בצערו?
- מהם הדברים הטובים שדוד אומר על הנופלים?
- למה/למי משווה דוד את הנופלים ומהי המטרה בהשוואה הזו?
- קרא שמואל ב’ פרק א’ פסוקים ה’- ט”ז.
- כיצד מוכיח הנער העמלקי לדוד שהמידע שלו אמין?
- מהי תגובת דוד ואנשיו על המידע שקיבלו?
- כיצד גומל דוד לנער העמלקי על מעשיו ומדוע?
- כיצד לדעתך שיער הנער שדוד יגיב למידע שהעביר לו ומדוע? מה דעתך על תגובת דוד? נמק דעתך!
- קרא שמואל א פרק ל”א פסוקים א’-ו ושמואל ב’ פרק א’ פסוקים ב’-י’.
- מהם הדברים המשותפים המתוארים בקטעים האלה?
- מהם השינויים בין הקטעים?
- כיצד ניתן להסביר את השינויים בין הקטעים?
- בשיר קינה ניתן לזהות כמה מאפיינים: פתיחה המתארת את עומק האבל , הכאב וההלם על הטרגדיה, הזמנה של אנשים להשתתף באבל ובצער, דיבור בשבחם של הנפטרים, קללת מקום הטרגדיה.
הראה בקינת דוד מאפיינים אלה. צטט והסבר.
- קרא שמואל ב’ פרק א’ פסוקים י”א- כ”ו.
דוד בקינתו פונה אל כמה גורמים. כתוב למי דוד פונה ומהן המטרות בפנייתו?
