שמואל א’ פרק י”ז
- שמואל א'
- פרק י"ז
- מלחמת דוד בגלית
א וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. ד וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. ז וחץ [וְעֵץ] חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. ח וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. ט אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. י וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד. יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.
יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. יג וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה. יד וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. טו וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם. טז וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם.
יז וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. יח וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח. יט וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים. כ וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה. כא וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה. כב וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. כג וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות [מִמַּעַרְכוֹת] פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד. כד וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. כה וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל. כו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים. כז וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ. כח וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. כט וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא. ל וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן. לא וַיְּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ. לב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. לג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. לד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. לה וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. לו גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. לז וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ. לח וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. לט וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. מ וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי. מא וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. מז וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. מח וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. נב וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. נג וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. נד וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ. נה וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. נו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. נז וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. נח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
מתוך ויקיטקסט רשיון CC BY – SA 3.0
ב”ה
מיקום בתנ”ך: שמואל א’ פרק י”ז
נושא: מלחמת דוד בגלית
תקציר הפרק:
פלישתים אוספים את החיילים שלהם ומחנים אותם למלחמה עם עם ישראל בין שוכה לעזקה. במקום שנקרא אפס דמים (מקום שמיועד למלחמה).
שאול ועם ישראל אוספים גם הם את אנשיהם וחונים באזור שנקרא עמק האלה ומתכוננים למלחמה.
גלית יוצא ועומד בין מחנה ישראל לבין מחנה פלישתים. גובהו שש אמות וזרת (בערך 2.9 מטר לפי פרשנים שונים) וקורא אל ישראל. כולו לבוש נחושת ומדי שריון של מלחמה על גופו. יש לו כידון וחנית מברזל כבדה מאוד ונושא המגן הולך לפניו.
גלית מציע לעם ישראל במקום לצאת להילחם עם הפלישתים שיבחרו איש אחד כרצונם שיילחם אתו. אם אותו האיש שבחרו ינצח את גלית, הפלישתים יהיו להם לעבדים ואם גלית ינצח עם ישראל יהיו עבדים לפלישתים.
שאול וכל ישראל שומעים את דברי גלית ומפחדים מאוד.
במקביל מסופר לנו על דוד. דוד מגיע ממשפחה מבית לחם שבאזור אפרת . אביו, ישי משבט יהודה ויש לו שמונה בנים. מכיוון שהוא כבר זקן הוא שולח את שלושת בניו הגדולים ללכת אחרי שאול להילחם. שמותיהם של בניו הגדולים: אליאב, אבינדב ושמה.
דוד שקטן מהם הולך ושב מבית שאול לאחר שניגן לפניו וכשהוא חוזר הוא רועה את צאן אביו בבית לחם.
גלית הפלישתי בינתיים ניגש אל ישראל בוקר וערב כבר 40 יום וממשיך לזלזל בהם ולבייש אותם על כך שאין אדם אחד שיכול לעמוד מולו.
ישי פונה לדוד ומצווה עליו להביא לאחיו שנמצאים במחנה הצבאי אוכל, לתת חריצי חלב למפקד הצבא, לבדוק את שלום אחיו ולקחת מהם את מה שהם רוצים להשיב לבית.
שאול וכל אנשי ישראל בינתיים נלחמים עם הפלישתים בעמק האלה.
דוד משכים לקום בבוקר. הוא נוטש את הצאן לשומר אחר והולך לבצע את ציווי אביו, ישי. הוא בא אל אזור המלחמה ושומע את אנשי המלחמה שיוצאים לקראת המערכה ומריעים.
ישראל ופלישתים ממשיכים להילחם מערכה אחר מערכה. ודוד נוטש את הכלים על יד שומר הכלים ורץ לאזור המערכה למלחמה לשאול על שלום אחיו. תוך כדי שהוא מדבר איתם עולה גלית איש הבנים ואומר שוב את דבריו. כשאנשי ישראל רואים אותו כולם מפחדים ובורחים מפניו.
דוד שומע איש מישראל שאומר: “האם ראיתם את האיש העולה? מטרת העלייה שלו היא לא לגשר אלא לזלזל בישראל. המלך שאול הבטיח שמי שיכה את גלית הוא יעשיר בעושר רב, ייתן לו את בתו לאשה ויפטור את בית אביו ממיסים ועבודה”.
דוד שואל את האנשים שעומדים אתו: מה יעשה לאיש שיכה את הפלישתי הערל ויסיר את ההשפלה מעם ישראל?
העם משיבים לו מה השכר שיקבל מהמלך אותו האיש ותוך כדי שיחה שומע אליאב אחיו של דוד את שיחתו עם האנשים והוא פונה בכעס אל דוד ואומר לו: למה ירדת לפה? על מי שמת את העול של הצאן? אני יודע מי אתה ואת רוע לבבך שמטרת הירידה שלך לפה היא לראות את המלחמה.
דוד עונה לו שלא עשה דבר והולך לאזור אחר של המלחמה. הוא שוב בודק אם השמועה על השכר שהמלך הבטיח נכונה והם משיבים לו את אותה התשובה.
כשאנשים שומעים את דברי דוד הם מעבירים זאת אל שאול ושאול קורא לו.
דוד פונה אל שאול ומבקש ממנו לא לחשוש עליו ולתת לו לצאת למלחמה מול גלית. שאול מסביר לו שהוא לא יכול לצאת ולהילחם אתו כי גלית מיומן במלחמה עוד מגיל קטן ודוד בסך הכל נער.
דוד משכנע את שאול שייתן לו אישור לצאת ע”י כך שמספר לו שהוא רועה בצאן אביו ופעם בא ארי וגם דוב ולקח שה מהצאן, והוא דוד החזיק בזקנו של הארי והרג אותם וכך יעשה גם לפלישתי הזה בגלל שקילל את חיילי ישראל. ה’ שהציל אותו מידם יציל אותו גם מהפלישתי הזה.
שאול מאשר לו ללכת ומברך אותו שה’ יהיה אתו. הוא מלביש את שאול בבגדיו. שם לו מדים, כובע נחושת ושריון. דוד חוגר את חרב שאול ומנסה ללכת אך לא מצליח כי לא היה מיומן בתרגול עם לבוש מלחמה לכן הוא פושט את בגדיו ובמקומם לוקח את מקלו וחמישה חלוקי נחל. הוא שם את חלוקי הנחל בילקוטו והולך עם המקלע בידו וניגש אל הפלישתי.
גלית רואה את דוד. נער אדמוני, יפה מראה ומבזה אותו בלבו.
הוא אומר לו: האם אני כלב שאתה בא אלי עם מקלות? הוא מקלל את דוד באלוהיו ואומר לו שיבא אליו כדי שיוכל להמיתו ולהביא את בשרו לעוף השמים ולבהמת השדה.
דוד לא מתרגש ואומר לו: אתה בא אלי עם חרב, חנית וכידון ואני בא אליך בשם ה’ צבאות. אלוהי מערכות ישראל שקיללת. היום ה’ ישים אותך בידי והכיתי אותך והורדתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלישתים לעוף השמים ולחית הארץ וכך ידעו בכל הארץ שיש ה’ בישראל שעוזר ושומר עליהם וכל הקהל ידעו שלא בחרב ובחנית יושיע ה’ אלא יש לו דרכים משלו לגרום לכם להיות מובסים.
כשהפלישתי מתחיל להתקרב לקראת דוד, ממהר דוד ורץ לקראתו. הוא שולח ידו אל הכלי שלו, מוציא משם אבן וקולע במקלע אבן במצחו של גלית. האבן נכנסת לתוך מצחו של גלית והוא נופל כשפניו לארץ. דוד מצליח להרוג את הפלישתי רק עם האבן ומכיוון שאין בידי דוד חרב הוא לוקח את חרבו של גלית ומוציא אותה מהנרתיק שלה וכורת את ראש גלית. כשהפלישתים רואים שמת הגיבור שלהם הם בורחים. אנשי ישראל רואים זאת ומריעים ורודפים את הפלישתים הבורחים עד בואך גיא ועד שערי עקרון. כשבני ישראל שבים מהלחימה עם פלישתים הם לוקחים את השלל מהמחנה של פלישתים.
דוד לוקח את ראש גלית ומביא אותו לירושלים ואת הכלים שלו שם באוהל שלו.
כששאול רואה את דוד יוצא לקראת הפלישתי הוא שואל את אבנר , שר הצבא: “בן מי הנער?” אבנר נשבע לו ועונה שאין לו מושג. שאול מצווה על אבנר לבדוק מיהו.
כששב דוד עם ראש גלית לוקח אותו אבנר אל שאול ושאול שואל אותו בן מי הוא? דוד עונה לו שהוא דוד עבדו, בן ישי בית הלחמי.
מילים לביאור:
אפס דמים– שם של מקום
איש הבנים– אדם שתפקידו לתווך בין שני הצדדים של המלחמה
נושא הצנה– נושא מגן (או מגן מפני השמש והסנוור או מגן של מלחמה)
ברו לכם– בחרו לכם [רש”י]
חריצי החלב– גבינות
ערבתם– משא שלהם [ר’ ישעיה מטראני]
ויראו– ויפחדו
וינוסו-ברחו
לחרף-לזלזל
זדונך– לעשות מעשה בכוונה רעה
וישסו– בזזו (לקחו את הרכוש של הפלישתים)
דוד
דוד פעיל– בפרק יש הרבה פעלים שמדגישים את חריצות וזריזותו של דוד:
הלך ושב, וישכם, וישא וילך, ויצאתי, והכתי, ויחגר, ויקח, וימהר דוד, וירץ, וישלח, ויקח, ויקלע, ויך, וירץ,ויקח, וישלף, ויכרת [ט”ו- נ”א]
מלא אמונה– מחזק את שאול שיצליח. “ה’ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלישתי הזה. [ל”ז]
עושה השתדלות– לובש את בגדי המלחמה של שאול- “ויחגר דוד את חרבו…” [ל”ח- ל”ט]
לא מתייאש כשאינו מצליח בדרך אחת אלא מנסה דרך נוספת להצליח– “ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלקי אבנים…ויגש אל הפילשתי” [מ’]
מלא ענווה– דוד לא מתפאר בניצחונו אלא משייך את הניצחון וההצלחה שלו לאל. “היום הזה יסגרך ה’ בידי…”[מ”ו- מ”ז]
רמז– מעשה שרומז לדברים שיקרו בעתיד
שאול מלביש את דוד בבגדיו בגדי מלחמתו. דבר זה מרמז על העתיד שבו דוד ייקח את מקומו ומעמדו כמפקד הצבא ובהמשך גם את המלוכה.
כינויים:
חיילי ישראל= איש ישראל (מאוחדים ביניהם ויוצאים כאיש אחד)
גלית= איש הביניים. (איש מלחמה שנשלח כדי לתווך בין שני צדדי המלחמה ולהעביר מסרים), הפלישתי הלז, הפלישתי הערל.
דוד– העלם, הנער, עבדך.
תיאורים (אפיון ישיר ועקיף)
דוד– אדמוני, יפה מראה
ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט וקלעו בידו.
גלית– גלית שמו, מגת. גבו שש אמות וזרת, וקובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת. ומצחת נחושת על רגליו וכידון נחושת בין כתפיו. וחץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל ונשא הצנה הולך לפניו.
מטרת התיאורים להדגיש את עוצמת גלית ואת הלבוש וההגנה שמוגן בהם גלית מול הפשטות של דוד כדי להדגיש את הנס שנעשה לדוד.
מספר טיפולוגי– מספר שיש לו משמעות מעבר לערך הכמותי שלו
40– ארבעים יום גלית מתייצב מול מחנה ישראל ומקלל
מוסר השכל:
- מהפרק ניתן ללמוד על חשיבות החריצות. אדם שרוצה להיות מנהיג צריך להיות אדם חרוץ ופעיל. על דוד מסופר שהוא הולך ובא משאול ומיד מסייע לאביו בצאן ובבקר ובנוסף ממהר לבצע את מצוותו של אביו והולך לבדוק את שלום אחיו.
- מהפרק ניתן ללמוד על החשיבות של האמונה באל ובעצמך לעשות ולהצליח. דוד לא חושש, הוא מאמין באל ומאמין בכך שיסייע ויעזור לו ולכן הולך ופועל וגם מנצח. אדם צריך לחזק את עצמו באמונה ולגרום לעצמו לפעול ולא לחכות שהישועה תגיע בלי שיפעל. ברגע שאתה תתחיל לפעול גם הסיוע מהאל יגיע.
- מהפרק נלמד על ענווה. דוד מודע לכוחו וליכולתו אבל לא שוכח להוסיף את האל להצלחותיו.
- ניתן ללמוד מדוד שאדם צריך להעריך את עצמו ואף לספר בשבחו כדי לקדם את עצמו. יש מקומות שענווה אינה במקומה. דוד מספר לשאול על נצחונו על חיות הטרף לא כדי להתגאות אלא כדי לקבל את המשימה שרצה.
פרשנות:
קושי:
מהי הסיבה ששאול שואל מי דוד והרי בפרק הקודם הבנו שהוא מכיר את דוד ואת משפחתו ואף הוא מוצא חן בעיניו ומנגן לפניו [שמואל א’ ט”ז] וגם בתחילת פרק זה מסופר שדוד הולך ושב משאול [שמואל א. י”ז. ט”ו]
תשובה:
ר’ יוסף כספי: “בן מי זה הנער – וכן “בן מי אתה הנער” (להלן , נח); כי המלכים לרוב טרדותיהם לא ישימו לב לפרטים, כל שכן עם היות רוח רעה לשאול.”
ר’ יוסף כספי אומר שהסיבה ששאול שאל עליו היא בגלל שלפני כן לא השגיח בן מי הוא ומאיזה משפחה הוא כי בגלל עיסוקו כמלך והמלכים בגלל עיסוקיהם לא שמים לב לפרטים הנ”ל.
רד”ק :” בן מי זה הנער – פירש אדני אבי ז”ל , כי כאשר ראה שאול דוד יוצא לקראת הפלשתי בלא פחד , שאל לאבנר: בן מי זה הנער? כלומר: תדע אם ישי אביו היה גיבור חיל שנבטח על גבורת הבן? כי אם הוא גיבור בן גיבור יוסיף אומץ;”
רד”ק מפרש שהכיר את דוד אבל רצה לדעת מה היחוס של משפחתו כשראה שהוא יודע איך לגשת לפלישתי ויש בו אומץ וגבורה.
קושי:
גלית כשמאיים על דוד אומר לו שיהפוך את בשרו לאוכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. דוד משתמש באותו איום אבל משנה ובמקום חיה אומר בהמת הארץ. מדוע השינוי?
תשובה:
רש”י: “ולבהמת הארץ (בנוסחנו: השדה) – אין דרך בהמות לאכול אדם; אמר דוד: כבר נטרפה דעתו של זה , שלי הוא. בא דוד ואמר לו “ונתתי פגר מחנה פלשתים” וגו’ “ולחית הארץ” (להלן , מו).”
רש”י מסביר שדוד מבין שבהמות לא אוכלות בשר אלא חיות אוכלות בשר כשהוא שומע את גלית שאומר שייתן את בשר דוד לבהמת הארץ הוא מבין שהדעה שלו משובשת ולכן זה רומז לו שהוא ינצח אותו.
קושי:
מהי החרפה שמתהדר גלית שחרף את חיילי ישראל?
תשובה:
ר’ יוסף קרא: “אני חרפתי את מערכות ישראל – לפי שחרפה היא לכם , שאין לכם אחד שרצונו להלחם כנגדי.”
ר’ יוסף קרא טוען שהחרפה היא שמכל ישראל אין אפילו אחד שיכול להתמודד מול גלית וזה זלזול בכבוד חיילי ישראל.
קושי:
מהו “המעגלה” שבא אליו דוד כשחיפש את אחיו במלחמה?
תשובה:
רלב”ג: “ויבא המעגלה – רוצה לומר: במחנה; ונקרא כן לפי שיושבים בעגול להשמר , שלא יבאו עליהם האויבים בכל צד מצדדי המחנה.”
רלב”ג אומר שמחנה המלחמה מסודר בצורה מעגלית כדי להישמר ולשמור מאויבים שיבואו מהצדדים.
קושי:
מהי הסיבה שכששאל שאול את שר הצבא שלו מי הוא דוד [מה ייחוסו] פעם אחת בזמן שהוא יצא לקראת הפלישתי הוא קורא לו נער ובפעם השנייה הוא משנה וקורא לו עלם? [פסוק נ”ה- נ”ו]
תשובה:
בן מי זה הנער – אמרו רבותינו (יבמות עו , ב): וכי לא היה מכירו , והלא כתיב “ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים” (ש”א טז , כא)? אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות , אמר שאול: אם ממשפחת פרץ בא , מלך יהיה , שהמלך פורץ ואין ממחין בידו , ואם ממשפחת זרח בא , חשוב יהיה. אמר לו דואג: עד שאתה שואל עליו אם הגון למלכות אם לאו , שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו , שהרי מרות המואביה בא. אמר לו אבנר: שנינו: “עמוני” (דב’ כג , ד) – ולא עמונית , “מואבי” (שם) – ולא מואבית. אמר לו דואג: אם כן “ממזר” (שם , ג) – ולא ממזרת!? אמר לו: כאן נאמר “על דבר אשר לא קדמו אתכם” (שם , ה) , ואין דרך אשה בכך. אמר לו: היה להם לקדם נשים לקראת נשים! נשתתק אבנר. אמר לו שאול: שאל אתה בן מי זה העלם – למעלה כתיב ‘הנער’ וכאן כתיב ‘העלם’; אמר לו: הלכה נתעלמה ממך , צא ושאל עליה בבית המדרש; כדאיתא ביבמות (עו , ב)
רש”י מסביר שכשראה שאול את דוד יוצא לקראת הפלישתי ראה שמיומן הוא בתכסיסי מלחמה לכן רצה לדעת מאיזו משפחה הגיע. האם הוא ממשפחות שיוצאת מהם מלוכה או גדולה (משפחות מיוחסות).
ענה לו דואג האדומי אם אתה שואל אם הוא מיוחס לפני כן תבדוק האם הוא ראוי להיקרא יהודי מכיוון שהוא משושלת רות המואבייה ואסור להינשא למואבים ועמונים בגלל שכשיצאנו ממצרים הם לא קידמו אותנו בלחם ומים. ענה לו אבנר:הרי היא מואבייה וכתוב מואבי ועמוני ולא מואבית ועמונית כיוון שדרכה של אישה לא לקדם את הגברים מתוך צניעות.
אמר לו: אם כך היו יוצאות לקראת נשות ישראל ולא לקראת הגברים. שתק אבנר. ומכיוון שלא ידע מה לענות אמר לו שאול: לך תבדוק בבית המדרש מי העלם הזה כיוון שנתעלמה מימך ההלכה מהו יחוסו.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
- קרא שמואל א’ פרק י”ז פסוק כ’ ובראשית פרק כ”ב פסוק ג’.
כתוב מיהם הדמויות בפסוקים אלה? מהו הפועל שמשתמשים בו בהתייחס לדמויות? כיצד פועל זה מדגיש את תכונות הדמות ואת העובדה שהם ראויים לתפקיד שינתן להם?
- חשוב, מהם התכונות של דוד הבאות לידי ביטוי בפרק זה ומדגישות את האישיות שלו כדמות שמתאימה להיות מנהיג? בסס תשובתך על הפסוקים.
- דוד מול שאול- כיצד בפרק זה ניתן לראות את יתרונות דוד על שאול כמנהיג?
- קרא שמואל א פרק י”ז פסוקים ל”ד- ל”ז ואת פירושו של רד”ק: “גם את הארי גם הדוב – כל אחד , לרבות על חבירו; וכן “גם צאנכם גם בקרכם” (שמ’ יב , לב). ובדרש (ל”ב מידות: ג): אילו אמר ‘ארי ודוב’ , הייתי אומר: שתי חיות רעות בלבד הכה , וכשהוא אומר: גם את הארי גם הדוב – הרי כאן שלשה ריבויין, מלמד שהיו שם חמש חיות רעות; כיצד? ארי ושני גורותיו, והדוב וגורו.”
על פי רד”ק בכמה חיות נאבק דוד וניצח?
- קרא שמואל א’ פרק י”ז פסוקים מ”ג-מ”ז. ואת פירושו של רש”י: “ולבהמת הארץ (בנוסחנו: השדה) – אין דרך בהמות לאכול אדם; אמר דוד: כבר נטרפה דעתו של זה , שלי הוא. בא דוד ואמר לו “ונתתי פגר מחנה פלשתים” וגו’ “ולחית הארץ” (להלן , מו).”
- דוד וגלית מטיחים זה בזה איומים. מה השוני באיומו של דוד כלפי גלית וכיצד מסביר רש”י שוני זה?
- מהי מסקנת דוד מההקשבה לדברי גלית?
- קרא שמואל א פרק ט”ז פסוקים י”ח- כ”ג. פרק י”ז פסוק ט”ז. ושמואל א’ פרק י”ז פסוק נ”ח.
א. הסבר מהו הקושי שמתעורר לאור קריאת פסוקים אלה.
ב. כיצד ניתן להסביר את הקושי שזיהית?
