שמואל א פרק ט

שמואל א
פרק ט
שאול מחפש אתונות ומוצא מלוכה

קריאת הפרק

אוַיְהִי־אִ֣ישׁ מבן ימין [מִבִּנְיָמִ֗ין] וּ֠שְׁמ֠וֹ קִ֣ישׁ בֶּן־אֲבִיאֵ֞ל בֶּן־צְר֧וֹר בֶּן־בְּכוֹרַ֛ת בֶּן־אֲפִ֖יחַ בֶּן־אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י גִּבּ֖וֹר חָֽיִל׃ הבוְלוֹ־הָיָ֨ה בֵ֜ן וּשְׁמ֤וֹ שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכׇּל־הָעָֽם׃ גוַתֹּאבַ֙דְנָה֙ הָאֲתֹנ֔וֹת לְקִ֖ישׁ אֲבִ֣י שָׁא֑וּל וַיֹּ֨אמֶר קִ֜ישׁ אֶל־שָׁא֣וּל בְּנ֗וֹ קַח־נָ֤א אִתְּךָ֙ אֶת־אַחַ֣ד מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְק֣וּם לֵ֔ךְ בַּקֵּ֖שׁ אֶת־הָאֲתֹנֹֽת׃ דוַיַּעֲבֹ֧ר בְּהַר־אֶפְרַ֛יִם וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ־שָׁלִ֖שָׁה וְלֹ֣א מָצָ֑אוּ וַיַּעַבְר֤וּ בְאֶרֶץ־שַֽׁעֲלִים֙ וָאַ֔יִן וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶרֶץ־יְמִינִ֖י וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃ ההֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בְּאֶ֣רֶץ צ֔וּף וְשָׁא֥וּל אָמַ֛ר לְנַעֲר֥וֹ אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ לְכָ֣ה וְנָשׁ֑וּבָה פֶּן־יֶחְדַּ֥ל אָבִ֛י מִן־הָאֲתֹנ֖וֹת וְדָ֥אַג לָֽנוּ׃ ווַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנֵּה־נָ֤א אִישׁ־אֱלֹהִים֙ בָּעִ֣יר הַזֹּ֔את וְהָאִ֣ישׁ נִכְבָּ֔ד כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֖ר בּ֣וֹא יָב֑וֹא עַתָּה֙ נֵ֣לְﬞכָה שָּׁ֔ם אוּלַי֙ יַגִּ֣יד לָ֔נוּ אֶת־דַּרְכֵּ֖נוּ אֲשֶׁר־הָלַ֥כְנוּ עָלֶֽיהָ׃ זוַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל לְנַעֲר֗וֹ וְהִנֵּ֣ה נֵלֵךְ֮ וּמַה־נָּבִ֣יא לָאִישׁ֒ כִּ֤י הַלֶּ֙חֶם֙ אָזַ֣ל מִכֵּלֵ֔ינוּ וּתְשׁוּרָ֥ה אֵין־לְהָבִ֖יא לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים מָ֖ה אִתָּֽנוּ׃ חוַיֹּ֤סֶף הַנַּ֙עַר֙ לַעֲנ֣וֹת אֶת־שָׁא֔וּל וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה֙ נִמְצָ֣א בְיָדִ֔י רֶ֖בַע שֶׁ֣קֶל כָּ֑סֶף וְנָֽתַתִּי֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וְהִגִּ֥יד לָ֖נוּ אֶת־דַּרְכֵּֽנוּ׃ טלְפָנִ֣ים ׀ בְּיִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה־אָמַ֤ר הָאִישׁ֙ בְּלֶכְתּוֹ֙ לִדְר֣וֹשׁ אֱלֹהִ֔ים לְכ֥וּ וְנֵלְכָ֖ה עַד־הָרֹאֶ֑ה כִּ֤י לַנָּבִיא֙ הַיּ֔וֹם יִקָּרֵ֥א לְפָנִ֖ים הָרֹאֶֽה׃ יוַיֹּ֨אמֶר שָׁא֧וּל לְנַעֲר֛וֹ ט֥וֹב דְּבָרְךָ֖ לְכָ֣ה ׀ נֵלֵ֑כָה וַיֵּֽלְכוּ֙ אֶל־הָעִ֔יר אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִֽים׃ יאהֵ֗מָּה עֹלִים֙ בְּמַעֲלֵ֣ה הָעִ֔יר וְהֵ֙מָּה֙ מָצְא֣וּ נְעָר֔וֹת יֹצְא֖וֹת לִשְׁאֹ֣ב מָ֑יִם וַיֹּאמְר֣וּ לָהֶ֔ן הֲיֵ֥שׁ בָּזֶ֖ה הָרֹאֶֽה׃ יבוַתַּעֲנֶ֧ינָה אוֹתָ֛ם וַתֹּאמַ֥רְנָה יֵּ֖שׁ הִנֵּ֣ה לְפָנֶ֑יךָ מַהֵ֣ר ׀ עַתָּ֗ה כִּ֤י הַיּוֹם֙ בָּ֣א לָעִ֔יר כִּ֣י זֶ֧בַח הַיּ֛וֹם לָעָ֖ם בַּבָּמָֽה׃ יגכְּבֹאֲכֶ֣ם הָעִ֣יר כֵּ֣ן תִּמְצְא֣וּן אֹת֡וֹ בְּטֶ֩רֶם֩ יַעֲלֶ֨ה הַבָּמָ֜תָה לֶאֱכֹ֗ל כִּ֠י לֹֽא־יֹאכַ֤ל הָעָם֙ עַד־בֹּא֔וֹ כִּי־הוּא֙ יְבָרֵ֣ךְ הַזֶּ֔בַח אַחֲרֵי־כֵ֖ן יֹאכְל֣וּ הַקְּרֻאִ֑ים וְעַתָּ֣ה עֲל֔וּ כִּי־אֹת֥וֹ כְהַיּ֖וֹם תִּמְצְא֥וּן אֹתֽוֹ׃ ידוַֽיַּעֲל֖וּ הָעִ֑יר הֵ֗מָּה בָּאִים֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וְהִנֵּ֤ה שְׁמוּאֵל֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתָ֔ם לַעֲל֖וֹת הַבָּמָֽה׃
טווַֽיהֹוָ֔ה גָּלָ֖ה אֶת־אֹ֣זֶן שְׁמוּאֵ֑ל י֣וֹם אֶחָ֔ד לִפְנֵ֥י בֽוֹא־שָׁא֖וּל לֵאמֹֽר׃ טזכָּעֵ֣ת ׀ מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֙יתִי֙ אֶת־עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי׃ יזוּשְׁמוּאֵ֖ל רָאָ֣ה אֶת־שָׁא֑וּל וַיהֹוָ֣ה עָנָ֔הוּ הִנֵּ֤ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי׃ יחוַיִּגַּ֥שׁ שָׁא֛וּל אֶת־שְׁמוּאֵ֖ל בְּת֣וֹךְ הַשָּׁ֑עַר וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵי־זֶ֖ה בֵּ֥ית הָרֹאֶֽה׃ יטוַיַּ֨עַן שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ אָנֹכִ֣י הָרֹאֶ֔ה עֲלֵ֤ה לְפָנַי֙ הַבָּמָ֔ה וַאֲכַלְתֶּ֥ם עִמִּ֖י הַיּ֑וֹם וְשִׁלַּחְתִּ֣יךָ בַבֹּ֔קֶר וְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ אַגִּ֥יד לָֽךְ׃ כוְלָאֲתֹנ֞וֹת הָאֹבְד֣וֹת לְךָ֗ הַיּוֹם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֔ים אַל־תָּ֧שֶׂם אֶֽת־לִבְּךָ֛ לָהֶ֖ם כִּ֣י נִמְצָ֑אוּ וּלְמִי֙ כׇּל־חֶמְדַּ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל הֲל֣וֹא לְךָ֔ וּלְכֹ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃
כאוַיַּ֨עַן שָׁא֜וּל וַיֹּ֗אמֶר הֲל֨וֹא בֶן־יְמִינִ֤י אָנֹ֙כִי֙ מִקְּטַנֵּי֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִשְׁפַּחְתִּי֙ הַצְּעִרָ֔ה מִכׇּֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת שִׁבְטֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וְלָ֙מָּה֙ דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
כבוַיִּקַּ֤ח שְׁמוּאֵל֙ אֶת־שָׁא֣וּל וְאֶֽת־נַעֲר֔וֹ וַיְבִיאֵ֖ם לִשְׁכָּ֑תָה וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם מָקוֹם֙ בְּרֹ֣אשׁ הַקְּרוּאִ֔ים וְהֵ֖מָּה כִּשְׁלֹשִׁ֥ם אִֽישׁ׃ כגוַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ לַטַּבָּ֔ח תְּנָה֙ אֶת־הַמָּנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָ֑ךְ אֲשֶׁר֙ אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ שִׂ֥ים אֹתָ֖הּ עִמָּֽךְ׃ כדוַיָּ֣רֶם הַ֠טַּבָּ֠ח אֶת־הַשּׁ֨וֹק וְהֶעָלֶ֜יהָ וַיָּ֣שֶׂם ׀ לִפְנֵ֣י שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֤ה הַנִּשְׁאָר֙ שִׂים־לְפָנֶ֣יךָ אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר־לְךָ֥ לֵאמֹ֖ר הָעָ֣ם ׀ קָרָ֑אתִי וַיֹּ֧אכַל שָׁא֛וּל עִם־שְׁמוּאֵ֖ל בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ כהוַיֵּרְד֥וּ מֵהַבָּמָ֖ה הָעִ֑יר וַיְדַבֵּ֥ר עִם־שָׁא֖וּל עַל־הַגָּֽג׃ כווַיַּשְׁכִּ֗מוּ וַיְהִ֞י כַּעֲל֤וֹת הַשַּׁ֙חַר֙ וַיִּקְרָ֨א שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־שָׁאוּל֙ הגג הַגָּ֣גָה לֵאמֹ֔ר ק֖וּמָה וַאֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיָּ֣קׇם שָׁא֗וּל וַיֵּצְא֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם ה֥וּא וּשְׁמוּאֵ֖ל הַחֽוּצָה׃ כזהֵ֗מָּה יֽוֹרְדִים֙ בִּקְצֵ֣ה הָעִ֔יר וּשְׁמוּאֵ֞ל אָמַ֣ר אֶל־שָׁא֗וּל אֱמֹ֥ר לַנַּ֛עַר וְיַעֲבֹ֥ר לְפָנֵ֖ינוּ וַֽיַּעֲבֹ֑ר וְאַתָּה֙ עֲמֹ֣ד כַּיּ֔וֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ֖ אֶת־דְּבַ֥ר אֱלֹהִֽים׃

הקדמה

סיכום הפרק

ב”ה

מיקום: שמואל א’ פרק ט’

נושא: שאול מחפש אתונות ומוצא מלוכה

סיכום:

מסופר על אדם בשם קיש ועל השושלת שלו: בן אביאל, בן צרור, בן בכורת, בן אפיח, בן איש ימיני וגיבור חיל. ולו בן בשם שאול וטוב ואין אין יותר טוב ממנו. משכמו ומעלה גבוה יותר מכל בני ישראל ביופיו ובהתנהגותו. קיש מצווה על בנו לקחת את אחד הנערים העובדים אצלו וללכת לחפש את האתונות שאבדו לו. שאול ונערו הולכים לכמה מקומות: הר אפרים ושם חיפשו בשלישה ובשעלים כשלא מצאו עברו לאזור אחר ששייך לשטח בנימין לחפש את האתונות וגם שם לא מצאו ולכן פנו אל צוף. כשבאו ללכת לצוף שאול אומר לנערו: אנחנו כבר מחפשים הרבה זמן, בסופו של דבר אבא יפסיק לדאוג לאתונות ויתחיל לדאוג לנו. נערו של שאול מציע לו להיכנס בכל אופן לצוף כיוון ששם נמצא איש אלוהים המכונה ה”רואה” וכל מה שהוא אומר תמיד קורה לכן כדאי להם לשאול אותו היכן האתונות לפני שהם שבים לבית. שאול מסרב כיוון שטוען שמכיוון שהם הלכו הרבה זמן נגמר לו הלחם ואין לו שום דבר להביא לרואה בשכר נבואתו. נערו אומר לשאול שיש לו רבע שקל ואותו הוא יוכל להביא לרואה בעבור דבריו. שאול מסכים לדברי הנער והם עולים בכיוון העיר ופוגשים בדרך נערות שהלכו לשאוב מים וכדי לוודא שהם לא עושים את דרכם לחינם הם שואלים את הנערות האם יש במקום רואה? הנערות עונות להם באריכות שיש במקום רואה וכדאי שימהר כיוון שהיום זה היום שזובחים בבמה המרכזית לפני העם. ומיד כשתבואו לעיר תמצאו אותו לפני שיעלה לבמה כי העם לא אוכלים מהזבח עד שהוא יעלה לבמה כי הוא זה שמברך את הזבח ולכן כל מי שהגיע יאכל רק אחרי ברכתו. שאול ונערו עולים לעיר וכשהם באים לתוך העיר בדיוק שמואל יוצא מהבית לקראתם כדי לעלות לבמה.

וה’ גילה לשמואל יום לפני בוא שאול שמחר באותה השעה של היום ישלח אליו איש משבט בנימין ואותו שמואל מצווה למשוח לנגיד על עמי ישראל כי הוא זה שיושיע את ישראל מידי פלישתים. כיון שראה את עם ישראל ואת הקושי שהם עוברים מידי פלישתים.

שמואל רואה את שאול וה’ מעדכן אותו שזה האיש הנבחר והוא זה שיפסיק את ההתעללויות של פלישתים בישראל וימלוך עליהם.

שאול ניגש אל שמואל כשרואה אותו בשער ושואל אותו האם הוא יודע היכן בית הרואה?

שמואל עונה לו שהוא הרואה. שמואל מוסיף ואומר לשאול לעלות איתו לבמה ולאכול איתו היום ומחר בבוקר הוא ישלח אותו הביתה ויאמר לו כל מה שהוא רוצה לדעת. שמואל מוסיף ואומר לשאול: ולאתונות שכבר שלושה ימים אבדו לך אל תשים לב כיוון שהם נמצאו והרי כל חמדת ישראל שייכים לך ולבית אביך כך שאל תבזבז את זמנך עליהם. ובזה רומז לו שהוא ימלוך על ישראל.

שאול עונה לשמואל הרי אני משבט בנימין והוא השבט הקטן בשבטי ישראל ועוד שאני ממשפחה שהכי קטנה בשבט בנימין ולמה אתה אומר לי דברים אלה?

שמואל לוקח את שאול ואת נערו אל הלשכה שלו ושם אותם בראש כל האנשים החשובים בעם שנקראו לסעודת הזבח, הוא מושיב אותם בראש השולחן. לאחר מכן שמואל הולך אל הטבח ואומר לו להביא לשאול את המנה הטובה ביותר מהזבח שהוא ביקש ממנו לשמור בצד. הטבח שם לפני שאול את השוק והעליה [השומן]. שמואל אומר לשאול לאכול כיוון שזו המנה שמורה לו עוד מלפני שהגיע. לאחר ששאול אוכל עם שמואל באותו היום הם יורדים מהבמה לעיר ושמואל מדבר עם שאול על הגג. בעלות השחר הם משכימים. שמואל קורא לשאול אל הגג להתכונן לקראת שליחתו. שאול ושמואל יוצאים מהבית לכיוון העיר ושמואל מבקש משאול שיאמר לנערו ללכת לפניהם כדי שיוכל לדבר איתו ביחידות.

מבנה הפרק:

פסוקים א’-ב’: שאול ויחוסו

פסוקים ג’-ה’: שאול ונערו נשלחים לחפש את האתונות

פסוקים ו’-י’: הצעת הנער לשאול

פסוקים י”א- ט”ו: הדרך לאיש האלוהים

פסוקים ט”ז-י”ז: נבואת ה’ לשמואל

פסוקים י”ח-כ”א: התוודעות שמואל לשאול

פסוקים כ”ב-כ”ז: פעולות שמואל כהכנת שאול למלך על ישראל

מילים לביאור:

אתון– הנקבה של החמור

איש האלוהים – נביא

רואה – נביא

אזל – נגמר

תשורה – שכר

יעצר-ימשול

נגיד– מלך

חמדת ישראל– הטוב שבארץ

השוק והעליה– החלק הטוב ביותר בזבח עם השומן

אפיון ישיר– תיאור הדמות בצורה ישירה.

שאול– בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו. משכמו ומעלה גבוה מכל העם.

מסופר ששאול היה גם טוב לב באופי וגם נאה ומרשים. [יופי פנימי וחיצוני].

אפיון עקיף- דרך הסיפור אנחנו לומדים על תכונות של הדמות

שאול:

מרשים במראה שלו:

ניתן ללמוד מכך שכששואל את הנערות בדרך האם יש במקום הזה רואה[=נביא] הן לא עונות בתשובה קצרה “כן” אלא מפרטות ומאריכות בדבריהן. [פסוקים י”א-י”ג]

צנוע:

כששמואל אומר לו ברמיזה שלו ולבית אביו שייכים כל ישראל הוא אומר הרי השבט שלי הוא הקטן משבטי ישראל ומשפחתי הקטנה משבט בנימין ולמה אמרת דברים אלה? [כ’-כ”א]

מכבד הורים:

אביו של שאול שולח אותו ואת נערו לחפש את האתונות שאבדו והוא הולך בלי להתחמק או לחפש תירוצים למה לא לעשות זאת. ומתאמץ בחיפוש והולך לכמה מקומות. בהמשך כשהוא לא מוצא הוא מבין שאביו ידאג להם ולכן רוצה לשוב לביתו. [ג’-ה’]

מכבד אנשים גדולים ממנו:

כשהנער אומר לו שילכו לשאול את איש האלוהים היכן האתונות הוא מסרב כיוון שאומר שאין לו שום דבר להביא בתמורה ולכן אינו רוצה ללכת עד שנערו אומר לו שיש לו סכום כסף להביא כשכר לאיש האלוהים. [ו’-י’]

אל שמואל [כשהוא לא יודע שהוא הנביא]- “הגידה נא לי אי זה בית הראה?” [י”ח]

שורש מנחה: ר.א.ה

השורש חוזר מספר פעמים בקטע ומטרתו להדגיש את המסר של הפרק: נבואת האל.

ה’ רואה את עם ישראל ואת הצער שמצערים אותם הפלישתים [ט”ז]

שמואל נקרא הרואה- אדם שרואה את ההווה ואת העתיד בצורה ברורה וללא מחסומים. [ט’, י”א, י”ט]

שמואל רואה את שאול ומזהה אותו כבחיר האל. [י”ז]

הפרטים המגלים לשאול ששמואל הוא נביא ה’:

שמואל מספר לו על האתונות שחיפשו עוד לפני ששאול שאל עליהן.
שמואל אומר לו את מספר הימים שהם חיפשו את האתונות.
שמואל מספר לשאול שהאתונות כבר נמצאו.

המעשים שעושה שמואל כהכנה להמלכת שאול:

מביא את שאול ונערו ללשכה שלו [מקום ששם נמצאים רק ראשי העם].
שם את שמואל ואת נערו בראש השולחן.
אומר לטבח לשים לפני שאול את המנה המכובדת ביותר מהזבח [השוק והעליה].
שמואל מדבר עם שאול ביחידות על הגג.
שמואל מלווה את שאול בדרך ומדבר איתו ביחידות.

המקומות שהולכים אליהם שאול ונערו לחיפוש האתונות:

הר אפרים

ארץ שלישה

ארץ שעלים

ארץ ימיני

ארץ צוף

ריבוי המקומות מדגיש את העובדה ששאול אינו מתעצל אלא מחפש כראוי את אתונות אביו.

ביטוי:

“חיפש אתונות ומצא מלוכה”

בימינו– הביטוי מופיע כשרוצים לתאר אדם שעסק בדבר פשוט ולפתע עלה לגדולה.

או אדם שעסק בדבר לצורה מטרה בסיסית אבל בסופו של דבר מצא משהו גדול הרבה מעבר למה שתכנן.

בפרק– שאול נשלח על ידי אביו לחפש את האתונות שאבדו להם ובמהלך החיפוש בסופו של דבר נמשך למלך על ישראל דבר שלא ציפה לו ולא שיער שיקבל.

מוסר השכל:

אין דבר שחוסם את האדם מלהתקדם חוץ מעצמו– מהסיפור ניתן ללמוד שגם אדם שלא הגיע ממקום או מעמד גבוה יכול להתקדם ולהיות במעמד גבוה מאוד. העבר או הייחוס של האדם לא משפיעים על התקדמותו של האדם. שמואל רומז לשאול שהוא יהיה מלך על ישראל ושאול עונה לו שהרי הוא מהשבט הקטן ביותר ומהמשפחה הקטנה בשבט. הדברים שאומר שאול הם הפרשנות שלו לכך שאדם מהשבט הצעיר ביותר ומהמשפחה הקטנה ביותר אינו יכול למלוך כי עובדה שדברים אלה לא נאמרו לא על ידי ה’ ולא על ידי שמואל כך שההגבלה נמצאת רק במוחו של שאול ולא בבחירותיו של ה’. הבחירה של האל בשאול כמלך היא בגלל דברים שאינם קשורים בכלל לייחוס של שאול אלא לתכונותיו.

הכול יכול להשתנות ברגע- בסיפור ניתן לראות שברגע אחד חייו של האדם יכולים להשתנות אם האל יבחר בכך. שאול מקבל בשורה שהוא יהיה מלך על ישראל ללא הכנה מוקדמת. ממצב ששאול יוצא בשליחות אביו לחפש את האתונות שאבדו ולא נשאר לו אוכל או כסף כדי להביא לנביא הוא עובר למצב מכובד ומקבל מעמד של כבוד גדול.

סדרי עדיפויות וניהול זמן נכון- הרבה פעמים אדם משקיע את זמנו ומבזבז את ימיו על דברים חסרי תועלת או דברים שאין בהם חשיבות ואין להם ערך רב. במקום להבין שבזמן הזה יכול היה להתמקד בדברים אחרים שהיו נותנים לו ולחייו תועלת רבה יותר. שמואל אומר לשאול לעזוב את חיפוש האתונות ולהפסיק לדאוג להם אלא להשקיע בכך שהוא ינהיג את ישראל.

קשיים ופירושים:

קושי:

אל מי מיוחס התאור “גיבור חיל”?

פירוש:

ר’ יוסף כספי: “גבור חיל – תֹאַר לקיש , האב הקרוב לשאול , כי עליו עיקר הכונה; וכן “זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא” (זכ’ א , א).”

הסבר פירוש:

התיאור מיוחס לקיש כי עליו הפסוק מדבר והוא נותן דוגמה מזכריה הנביא.

קושי:

מהי הסיבה שתיאורים אלה הוזכרו בעניין שאול?

פירוש:

רבי יוסף קרא: “ושמו שאול בחור – שיוכל להלחם ולשפוט. וטוב – שלא יהא לוקח שוחד במשפט. ואין איש מבני ישראל טוב – כלומר: שאין מבני ישראל הגון וראוי ממנו למלכות.”

הסבר פירוש:

התיאורים האלה הגיעו כדי להודיע שהוא מתאים וראוי למלוך כיוון שהוא יכול להלחם, לשפוט, הוא הגון והכי מתאים מכל ישראל למלוכה.

קושי:

מהי הסיבה שהנערות לא ענו בתשובה קצרה אלא פירטו והסבירו גם על מה שלא נשאלו?

פירוש:

רש”י: “כבאכם העיר וגו’ – מאריכות היו בדברים בשביל להסתכל ביופיו של שאול.”

הסבר פירוש:

הנערות האריכו בדבריהן כיוון ששאול היה נאה ורצו להתבונן בו.

קושי:

למה התכוונות הנערות שאמרו ששמואל מברך הזבח? מהי הפעולה שנעשתה ומדוע ההקרבה נמצאת בבמה ברמה ולא היכן שארון ה’ נמצא?

פירוש:

רש”י: “הבמתה – “לבית אסחרותא” (ת”י). משחרבה שילה הותרו הבמות , והיו מקריבין שלמים בבמה ואוכלין יחד. כי הוא יברך הזבח – “ארי הוא פריס על מזונא” (ת”י) – בוצע על המזון. על השלמים מברכין באכילתן: ברוך… אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול הזבח (ראה ברכות מח , ב). כהיום – כאשר היום קיים.”

הסבר פירוש:

הסיבה לכך שההקרבה הייתה ברמה היא כי מאז שנחרבה שילה הותר לבנות במות בכל מקום שרצו ולהקריב שם קורבנות וזבחים לה’ [כשיבנה המקדש שוב יאסרו הבמות והעם יצטרך להקריב רק בבית האל].

הברכה שהתכוונו הנערות זו הברכה על המזון ועל הזבח שהוקרב ורק לאחר שהוא ברך יכלו לאכול מהזבח כל העם.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

חקירת הפרק

שאלות בגרות

קרא פסוק ב’ ופסוקים ג-ה’. מהו הקושי העולה מקריאת הפסוקים?

ב. קרא את פירושו של כיצד הפרשן מיישב את הקושי שעלה מקריאת פסוקים אלה?

קרא שמואל א’ פרק ז’. בפרק זה מופיעים מקומות רבים. בחר 3 מקומות המוזכרים בפרק וכתוב מה האירוע המוזכר ביחס למקום שבחרת.
קרא שמואל א’ פרק ז’ פסוק י”ב. מהו מדרש שם? הסבר את המושג והדגם מפרק זה.
קרא שמואל א’ פרק ז’.

במה שמואל מאשים את העם? מהי תגובת העם לתוכחת שמואל?
האם תוכחת שמואל השפיעה על העם? בסס תשובתך על הכתוב.

קרא שמואל א’ פרק ז’ פסוקים: ג’, ו’, ח’-י”ד.

בספר שופטים יש תבנית שחוזרת על עצמה בצורה מעגלית: עם ישראל חוטא, ה’ שולח אויבים שיפגעו בישראל, העם שב בתשובה ומתפלל לה’ שיושיע אותם, ה’ שולח שופט שיושיע אותם, העם נושע, תקופת שקט ושלווה ושוב חוזר המצב לקדמותו.

הראה כיצד התבנית הזו מופיעה בספר שמואל בפרק זה.

קשיים ופרשנויות בפרק

מוסר השכל ורלוונטיות בפרק

מונחים בפרק

מילים לביאור

דוגמאות לשאלות בגרות מתוך הפרק

שאלות:

קרא שמואל א’ פרק ט’. דרך הסיפור אנחנו לומדים בדרך ישירה ועקיפה להכיר את שאול . כתוב שני פרטים שניתן ללמוד על שאול באופן ישיר ושני פרטים שניתן ללמוד עליו בצורה עקיפה. בסס תשובתך על הכתוב.