שמואל א’ פרק ט”ו
- שמואל א'
- פרק ט"ו
- שאול והכחדת עמלק
א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה. ה וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל. ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.
י וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְהוָה כָּל הַלָּיְלָה. יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר. יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. יט וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה. לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת. לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל. לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל. לה וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיהוָה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.
ב”ה
מיקום בספר: שמואל א’ פרק ט”ו
נושא: שאול והכחדת עמלק
תקציר הפרק
שמואל פונה אל שאול בדרישת ה’: שמכיוון שעמלק פגעו והפריעו לעם ישראל בזמן יציאת מצרים ורצו לפגוע בהם ולהשמידם. הוא רוצה להשמידם ולא להשאיר את רכושם וצאנם ולכן, שאול צריך להשמיד אותם ואת כל אשר להם . איש, אישה, ילדים ותינוקות, שה, גמל או חמור את כולם להשמיד בלי יוצא מן הכלל ולא לרחם עליהם.
שאול משמיע לעם את הדברים ואוסף את אנשי ישראל למלחמה. הוא סופר אותם בטלאים ומספרם יוצא: 200 אלף אנשים ועשרת אלפים מאנשי שבט יהודה.
שאול מגיע אל אזור עמלק ונלחם עימם ליד הנחל. הוא פונה אל הקיני ואומר להם שיצאו מהאזור של העמלקים כדי שלא ייפגעו וימותו תוך כדי המלחמה עם עמלק.
הסיבה לכך שהוא מזהיר אותם היא מכיוון שהקיני התנהגו יפה לעם ישראל בדרכם למצרים.
שאול פוגע בעמלק מחוילה בואך שור שנמצאת ליד מצרים. הוא תופס את מלכם אגג והורג את כל העם. את הצאן והבקר האיכותיים והשמנים ואת המלך שלהם הוא משאיר בגלל שהוא מרחם עליהם.
האל פונה אל שמואל ומספר לו שהוא מתחרט ששם את שאול כמלך על ישראל מכיוון שאינו מקשיב לדברי האל. שמואל מנסה לשכנע את האל שישנה את דעתו במשך כל הלילה אך ללא הועיל.
שמואל קם מוקדם בבוקר כדי לבשר לשאול את דברי האל והוא שומע ששאול היה בכרמל והציב לו שם מקום לצבא שלו ומשם הסתובב והמשיך לגלגל לזבוח לה’. כשרואה שאול את שמואל הוא מברך אותו ומבשר לו שקיים את דבר האל. שמואל משיב לו שאם הוא קיים את דבר האל איך יתכן שהוא שומע קול צאן ובקר במחנה והרי חלק מהציווי היה להרוג גם את הצאן והבקר של עמלק.
שאול מסביר לשמואל שהצאן והבקר הם של העמלקים והם השאירו אותם בחיים מכיוון שהעם ריחמו על הצאן והבקר שהיו נראים טוב ולכן אמרו לעצמם שיקריבו מהם קורבנות לה’ אלוהי שמואל.
שמואל ששומע את דברי ההצטדקות של שאול אומר לו שימתין וישמע את דברי ה’ שנאמרו לו בלילה הזה (לאחר סיום המלחמה).
שמואל מוכיח את שאול ואומר לו: הרי אם בעיניך אתה לא בעל ערך ביחס לבני ישראל ואתה לא מחשיב את עצמך הרי בעיני האל היית חשוב מאוד ועובדה שהוא שם אותך כראש שבטי ישראל ועוד שסמך עליך ונתן לך משימה חשובה מאוד שהיא להשמיד את עמלק. המשימה הייתה מדויקת וברורה. להשמיד את כולם. למה לא שמעת בקול ה’ והשארת את השלל ועשית הרע בעיני ה’?
שאול ממשיך לנסות להצדיק את מעשיו ואומר לשמואל שהוא כן שמע בקול ה’ והלך בדרך שה’ אמר לו, שהוא לקח את אגג מלך עמלק אתו ולא שיחרר אותו לחופשי והרג את כל אנשי עמלק ואילו העם לקחו מהשלל מהצאן והבקר המובחרים כדי לזבוח לה’.
שמואל עונה לשאול: עדיף לה’ שישמעו ויקשיבו לדבריו מאשר שיביאו לו קורבנות. ה’ מסתכל על אדם שיודע את ציווי האל במדויק ועושה מה שנראה לו כאדם שהולך לקוסם או שעובד עבודה זרה. שניהם אינם סומכים ובוטחים באל. למרות הפצרותיו של שאול שמואל אומר לשאול שה’ מאס בו מלמלוך על ישראל מכיוון שמאס בדברי האל ונכנע לעם. שאול ששומע את דברי שמואל מבין את טעותו ומודה שחטא לה’ כי חשש מהעם. הוא מבקש משמואל שיבוא עימו להשתחוות לה’. שמואל מסרב ואומר לו שאינו מעוניין לבוא אתו כי לא הקשיב לדברי האל וכתוצאה מכך ה’ כבר לא מעוניין בו כמלך. שאול מפציר בשמואל שמסתובב לדרכו ותופס במעילו של שמואל והמעיל נקרע. שמואל אומר לשאול שה’ שקיים לנצח החליט שמישהו אחר צריך לקבל את המלוכה והוא לא ישנה את דבריו וגם לא יתחרט עליהם. שאול פונה לשמואל ומבקש ממנו: חטאתי לה’ אבל בוא איתי להשתחוות לה’ ותכבד אותי שלא אתבייש מול האנשים החשובים של העם. שמואל שרואה ששאול מתבייש לא רוצה לפגוע בו והולך אחריו לגלגל. הוא מבקש שיביאו לפניו את אגג ואגג מגיע קשור בכבלים. אגג, שרואה את שמואל שנראה כנביא ולא כאיש מלחמה חושב שהוא ירחם עליו ולא יהרוג אותו אבל שמואל אינו מרחם על אגג ואומר לו שכמו שאגג בחרבו הפך נשים לשכולות כך אימו תהפוך להיות אם שכולה והורג אותו. שמואל שב לביתו ברמה ושאול עולה לביתו בגבעת שאול ומאותו הזמן הם מפסיקים להיפגש. שמואל מפסיק להגיע אל שאול כיון שמתאבל על כך ששאול כבר אינו ראוי למלוכה בעיני ה’.
מילים מנחות:
מכין לו יד– מארגן שם מקום שיהיה שייך לו
לחמול– לרחם
הרף– המתן [רש”י]
שלל– הרכוש שנותר לאחר כיבוש של מקום
יען– בגלל
רע– חבר
נצח ישראל– כינוי לאל שקיים לנצח
ינחם– יתחרט
שכולה– אישה שמתו ילדיה במלחמה
מידה כנגד מידה– הלימה (= התאמה) בין המעשה לגמול הניתן לו.
“יען מאסת את דברי ה’ וימאסך ממלך” [ט”ו, כ”ג] ה’מואס בשאול כמלך מכיוון שמאס בדברי האל. ה’ אינו מעוניין יותר בשאול כמלך על ישראל מכיוון ששאול לא היה מעוניין בביצוע דברי האל במדויק.
“כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך” [ ט”ו, ל”ג] כמו שאגג הפך נשים לשכולות בחרבו כך עכשיו אמו תהפוך להיות שכולה.
מעשה סמלי– מעשה שנועד להעביר מסר
מעילו של שמואל נקרע והמסר הוא שכך מלכות שאול תקרע ממנו ותעבור לרעהו שטוב ממנו
משפט עם דו משמעות– משפט שניתן להבין אותו בשתי דרכים.
” וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: ס (שמואל א פרק טו פסוק כז)
אפשרות 1: שמואל מסתובב ללכת והוא קורע את מעילו וכך מעביר לשאול מסר שמלכות שאול תקרע ממנו ותעבור לאחר טוב יותר ממנו
אפשרות 2: שאול מחזיק במעילו של שמואל ותוך כדי תפיסה מעילו של שמואל נקרע ושמואל אומר לשאול שמלכותו תיקרע ותעבור לאחר טוב יותר
מוסר השכל:
- מהפרק ניתן ללמוד את המעלה של הקשבה וציות בצורה מדויקת בלי לחשוב שאתה יודע יותר טוב מהשני מה הוא צריך- יש פעמים שאדם מבקש משהו ממישהו והשני חושב שהוא יודע יותר טוב מימנו מה הוא צריך ומגדיל ראש במקום שאין בו צורך ומזיק במקום להועיל. שאול חושב שאם יביא את הצאן והבקר כקורבנות לאל אז ה’ ישמח אבל הציות לציווי כמו שהוא, יותר חשוב לאל והוא גם יודע למה הציווי ניתן בצורה זו.
על פי הפרשנים העמלקים היו מכשפים והם בחרו להחליף את עצמם לזמן קצוב לצאן ובקר וכך להימלט מחרב שאול. כששאול לא הורג את הבקר הוא בעצם משאיר את בני עמלק בחיים. - יש ענווה שאינה במקומה- אדם צריך שידע את הערך שלו ואת מקומו כיוון שאם לא ידע כמה הוא טוב, חשוב ובעל ערך כל אדם יוכל להשפיע על דעתו ולשנות אותה ולכן גם לא יחשוב שמגיע שדבריו יישמעו או ישפיעו.
אם לאדם ניתן תפקיד של הנהגה או פיקוד הוא חייב להבין את ערכו ולא לחשוש מאלה שמתחתיו. הוא צריך לכבד אותם ולא לזלזל או להתגאות עליהם אבל במקביל הוא צריך לדעת את מקומו וערכו ולהתנהל על פי מה שהוא חושב ויודע שנכון להתנהג ולא לנסות לרצות את מי שהוא ממונה עליו. - לכל מעשה שאדם עושה יש השלכות- שאול לא הקשיב לדברי האל אלא לעם ובכך הראה שאינו ראוי למלוכה כיון שמלך צריך לשלוט על העם ולא לחשוש מהם או לחשוב שהם מנהלים אותו. היחיד שמנהל את המלך זה האל ואם הוא לא יודע את הדבר הזה הוא לא יכול למלוך.
- אדם שמנסה לרצות אחרים בלי להתחשב במה שנכון לעשות בסופו של דבר מפסיד את מעמדו וכבודו- שאול מנסה להיות טוב לעם ולגרום להם להיות מרוצים ושמחים מכך שהוא מלכם ובסופו של דבר ה’ מודיע לו שתפקידו יעבור לאחר שיודע להתנהל בצורה נכונה כמלך ולא חושש מהעם.
- נבואה שמגשימה את עצמה- אם אדם חושב שהוא לא טוב ולא מחשיב את עצמו או מאמין בעצמו בסופו של דבר הוא יכשל. שאול חושב שהוא קטן ופחות מאחרים וכך מתנהג ולכן למרות שניתנה לו ההזדמנות להתנהל כמלך ולהנהיג את העם בסופו של דבר באמת תפקידו יועבר למישהו שיהיה טוב ממנו ויעשה את התפקיד של המלוכה בצורה טובה יותר. אם היה מאמין בעצמו ולא חושש מהעם ומדעותיו אלא נצמד לדברי האל ולרצונות שלו לא היה נופל וכך גם לא היה נענש.
- ניתן ללמוד מהפרק כמה חשוב שאדם לא יבייש את חברו ברבים גם אם הוא חוטא. שמואל לאחר שאמר את דברי האל לשאול רואה ששאול מתבייש בכך ששמואל לא בא אתו להשתחוות לה’ וכל העם והשרים רואים ולכן הולך אתו ומעמיד פנים כאילו שיש לו יחסים טובים עם שאול.
פרשנות
קושי:
מהי הסיבה שה’ מצווה את שאול להרוג גם את בעלי החיים של עמלק?
תשובה:
רש”י– “משור ועד שה – שהיו בעלי כשפים, ומשנים עצמם ודומים לבהמה.”
רש”י טוען שהסיבה להריגה שלהם היא כיון שבעמלק היו הרבה מכשפים שידעו לעשות כישופים ולהפוך את עצמם לבעלי חיים לפרק זמן קצר וכך יכלו להינצל מהמוות.
רד”ק-“משור ועד שה מגמל ועד חמור – כדי שלא יאמרו: שור זה היה של עמלק , שה זה היה של עמלק , וכן גמל וכן חמור; שאם לא כן , אין זה מחיית זכר עמלק.”
רד”ק טוען שההריגה של בעלי החיים היא כדי שלא יזכר השם של עמלק אלא שישכח. אם משאירים את בעלי החיים שלהם אז יאמרו תמיד זה בעל חיים שהיה של עמלק.
קושי:
מהי הסיבה ששאול סופר את חייליו בטלאים ולא סופר אותם באופן ישיר?
תשובה:
רש”י– ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד שיקח טלה בצאנו של מלך , ואחר כך מנה את הטלאים; לפי שאסור למנות את ישראל , שנאמר “לא יספר” (בר’ לב , יב).
מכיוון שאסור לספור את ישראל באופן ישיר והמקור לכך הוא בספר בראשית ל”ב
קושי:
מהי הסיבה שנזכרים החיילים של שבט יהודה בפני עצמם?
תשובה:
ר’ ישעיה מטראני– ” ועשרת אלפים את איש יהודה – מודיע לך: אע”פ שהיו מרובים באוכלוסין , לא באו כי אם עשרת אלפים; שהיו מתקנאים שלא היתה המלוכה מהם , ולא היו נשמעים לו כל כך”
רשמו את הפרט הזה כדי להדגיש שלמרות ששבט יהודה היה גדול לא באו הרבה מהם כי קנאו שהמלך לא מהשבט שלהם.
קושי:
מי אלו הקיני ומה החסד שעשו עם ישראל?
רש”י– ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים – הנה זה החסד היה כשבא יתרו למשה המדבר , והראה עצמו שמח בהצלחת ישראל, ונתן עצה אל משה לשים אל העם שופטים באופן שנזכר בפרשת יתרו (שמ’ יח]
הקיני אלו בני יתרו. ויתרו עשה חסד עם משה שבא אל משה במדבר ונתן לו עצות טובות ושמח בהצלחת ישראל.
קושי:
מי מכונה נצח ישראל ולמה הכינוי ניתן לו?
תשובה:
רש”י: “וגם נצח ישראל לא ישקר – ואם תאמר: אשוב מעוני לפניו , לא יועיל עוד ליטול המלוכה ממי שנתנה לו , כי הקדוש ברוך הוא , שהוא נצחונן של ישראל , לא ישקר מליתן טובה למי שהוא אומר ליתן.”
האל מכונה נצח ישראל מכיוון שהוא אחראי על הניצחונות של עם ישראל
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
- מהי הדילמה המוסרית בפרק? כיצד היא נפתרה? האם אתה מכיר אירוע מהעבר שבו האדם היה צריך להחליט בין שתי אפשרויות קשות? מהי הדילמה? מהן ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות? כיצד היא נפתרה? האם היית פועל באותה דרך או בוחר בדרך אחרת? נמק את בחירתך.
- קרא שמואל א’ פרק י”א. מהי נקודת התפנית בסיפור שהובילה לשינוי בכל האירוע? כיצד מסתיים הסיפור? האם אתה מכיר אירוע שהתחיל בצורה מסוימת והסתיים בצורה אחרת לגמרי? מה גרם לשינוי?
- קרא שמואל א’ פרק י’ פסוקים כ”ב- כ”ז ושמואל א’ פרק י”א. יש שיאמרו שכל מלחמת שאול עם העמונים למען אנשי יבש גלעד נועדה לחזק את שלטונו של שאול. הוכח טענה זו.