מלכים א פרק א
- מלכים א
- פרק א
וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃ בוַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ גוַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃ דוְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃ הוַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃ ווְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃ זוַיִּהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַחֲרֵ֖י אֲדֹנִיָּֽה׃ חוְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵ֠ן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם־אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ טוַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת־כׇּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכׇל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יוְֽאֶת־נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְֽאֶת־הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת־שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא׃ יאוַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃ יבוְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃ יגלְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ ידהִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃ טווַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בַע אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ טזוַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃ יזוַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּיהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ יחוְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃ יטוַ֠יִּזְבַּ֠ח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒
וַיִּקְרָא֙ לְכׇל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ כוְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃ כאוְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃ כבוְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא׃ כגוַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל־אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ כדוַיֹּ֘אמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ כהכִּ֣י ׀ יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּ֠ח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכׇל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ כווְלִ֣י אֲנִֽי־עַ֠בְדֶּ֠ךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ כזאִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִֽהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֙עְתָּ֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ עבדיך מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃
כחוַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כטוַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהֹוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכׇּל־צָרָֽה׃ לכִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לאוַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃
לבוַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ לגוַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ אֶת־עַבְדֵ֣י אֲדֹנֵיכֶ֔ם וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן׃ לדוּמָשַׁ֣ח אֹת֣וֹ שָׁ֠ם צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְנָתָ֧ן הַנָּבִ֛יא לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּתְקַעְתֶּם֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ להוַעֲלִיתֶ֣ם אַחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י וְאֹת֤וֹ צִוִּ֙יתִי֙ לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־יְהוּדָֽה׃ לווַיַּ֨עַן בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אָמֵ֑ן כֵּ֚ן יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ לזכַּאֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה יְהֹוָה֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יהי יִהְיֶ֣ה עִם־שְׁלֹמֹ֑ה וִֽיגַדֵּל֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מִ֨כִּסֵּ֔א אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃ לחוַיֵּ֣רֶד צָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵ֠ן וְנָתָ֨ן הַנָּבִ֜יא וּבְנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֗ע וְהַכְּרֵתִי֙ וְהַפְּלֵתִ֔י וַיַּרְכִּ֙בוּ֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֔ה עַל־פִּרְדַּ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיֹּלִ֥כוּ אֹת֖וֹ עַל־גִּחֽוֹן׃ לטוַיִּקַּח֩ צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן אֶת־קֶ֤רֶן הַשֶּׁ֙מֶן֙ מִן־הָאֹ֔הֶל וַיִּמְשַׁ֖ח אֶת־שְׁלֹמֹ֑ה וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּֽאמְרוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ מוַיַּעֲל֤וּ כׇל־הָעָם֙ אַחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּחֲלִלִ֔ים וּשְׂמֵחִ֖ים שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתִּבָּקַ֥ע הָאָ֖רֶץ בְּקוֹלָֽם׃ מאוַיִּשְׁמַ֣ע אֲדֹנִיָּ֗הוּ וְכׇל־הַקְּרֻאִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וְהֵ֖ם כִּלּ֣וּ לֶאֱכֹ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע יוֹאָב֙ אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֥וּעַ קֽוֹל־הַקִּרְיָ֖ה הוֹמָֽה׃ מבעוֹדֶ֣נּוּ מְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֧ה יוֹנָתָ֛ן בֶּן־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן בָּ֑א וַיֹּ֤אמֶר אֲדֹנִיָּ֙הוּ֙ בֹּ֔א כִּ֣י אִ֥ישׁ חַ֛יִל אַ֖תָּה וְט֥וֹב תְּבַשֵּֽׂר׃ מגוַיַּ֙עַן֙ יֽוֹנָתָ֔ן וַיֹּ֖אמֶר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ אֲבָ֕ל אֲדֹנֵ֥ינוּ הַמֶּֽלֶךְ־דָּוִ֖ד הִמְלִ֥יךְ אֶת־שְׁלֹמֹֽה׃ מדוַיִּשְׁלַ֣ח אִתּֽוֹ־הַ֠מֶּ֠לֶךְ אֶת־צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְאֶת־נָתָ֣ן הַנָּבִ֗יא וּבְנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וְהַכְּרֵתִ֖י וְהַפְּלֵתִ֑י וַיַּרְכִּ֣בוּ אֹת֔וֹ עַ֖ל פִּרְדַּ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ מהוַיִּמְשְׁח֣וּ אֹת֡וֹ צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֣ן וְנָתָן֩ הַנָּבִ֨יא ׀ לְמֶ֜לֶךְ בְּגִח֗וֹן וַיַּעֲל֤וּ מִשָּׁם֙ שְׂמֵחִ֔ים וַתֵּהֹ֖ם הַקִּרְיָ֑ה ה֥וּא הַקּ֖וֹל אֲשֶׁ֥ר שְׁמַעְתֶּֽם׃ מווְגַם֙ יָשַׁ֣ב שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל כִּסֵּ֥א הַמְּלוּכָֽה׃ מזוְגַם־בָּ֜אוּ עַבְדֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ לְ֠בָרֵ֠ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֜ינוּ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ יֵיטֵ֨ב אלהיך אֱלֹהִ֜ים אֶת־שֵׁ֤ם שְׁלֹמֹה֙ מִשְּׁמֶ֔ךָ וִיגַדֵּ֥ל אֶת־כִּסְא֖וֹ מִכִּסְאֶ֑ךָ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ הַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַמִּשְׁכָּֽב׃ במחוְגַם־כָּ֖כָה אָמַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ בָּר֨וּךְ יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נָתַ֥ן הַיּ֛וֹם יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י וְעֵינַ֥י רֹאֽוֹת׃ מטוַיֶּֽחֶרְדוּ֙ וַיָּקֻ֔מוּ כׇּ֨ל־הַקְּרֻאִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיֵּלְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּֽוֹ׃ נוַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קׇם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ נאוַיֻּגַּ֤ד לִשְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּה֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וְ֠הִנֵּ֠ה אָחַ֞ז בְּקַרְנ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֵאמֹ֔ר יִשָּׁבַֽע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אִם־יָמִ֥ית אֶת־עַבְדּ֖וֹ בֶּחָֽרֶב׃ נבוַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֔ה אִ֚ם יִהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹא־יִפֹּ֥ל מִשַּׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּֽצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת׃ נגוַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וַיּֽוֹרִדֻ֙הוּ֙ מֵעַ֣ל הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ שְׁלֹמֹ֖ה לֵ֥ךְ לְבֵיתֶֽךָ׃
ב”ה
מלכים א פרק א’
נושא: המלכת שלמה
סיכום
דוד המלך כבר זקן בן 70 ולמרות שמכסים אותו בבגדים הוא לא מצליח להתחמם. עבדיו מציעים לו לחפש אישה בתולה שתעבוד אצלו ותחשב כסוכנת ביתו [מטפלת בכל ענייני הבית] שתשכב בחיקו ותחמם אותו והדבר לא יהיה תמוה מדוע היא נכנסת לחדרו. עבדי המלך מחפשים נערה יפה בכל ארץ ישראל ומצאו את אבישג השונמית. הם מביאים אותה אל המלך והיא יפה מאוד. היא משרתת את המלך ונחשבת כעובדת אצלו אך דוד המלך לא מקיים איתה יחסי מין.
אדוניה, בנו של דוד וחגית מעוניין למלוך בלי שאביו ידע על הדבר. ללא אישור אביו הוא מארגן רכב ופרשים ו50 איש שרצים לפניו כראוי למלך. בפרק מתואר לנו שאביו פינק אותו ולא העמיד אותו במקום או ציער אותו כשעשה דבר שאינו ראוי, בנוסף, הוא יפה תואר מאוד ונולד לאימו לאחר אבשלום. [הבן שניסה גם למלוך במקום דוד, מרד בו וגרשו מביתו].
אדוניה קושר קשר עם אביתר הכהן ויואב בן צוריה שר הצבא כדי לקדם את עניין ההמלכה שלו לאחר דוד והם מסייעים לו בעניין. הוא מארגן אירוע גדול שבו הוא מקריב צאן ובקר ומזמין אליו את כל אחיו בני דוד ואת כל האנשים החשובים בממלכה חוץ מאת שלמה, בת שבע [אם שלמה], נתן הנביא, בניהו בן יהוידע וגיבורי דוד. נתן הנביא שולח שליחים אל בת שבע ושואל אותה האם היא יודעת שאדוניה בן חגית ארגן אירוע המלכה ללא ידיעת דוד אביו ולא הזמין אותם. הוא מציע לה עצה כדי להציל את נפשה ונפש בנה שכפי הנראה יהיו בסכנה לאחר מות דוד אם לא נקראו להמלכה. עצתו היא ללכת אל דוד המלך בעלה ולשאול אותו מדוע אדוניה מולך כשדוד הבטיח ונשבע לה שבנה שלמה ימלוך תחתיו. הוא מבטיח לה שכשהיא תהיה בחדרו של המלך ותספר למלך על האירוע הוא יבוא אל דוד, ישלים ויאשר את דבריה. בת שבע עושה כעצת נתן ומגיעה אל דוד. כשהיא נכנסת אל חדרו היא רואה את אבישג השונמית משרתת את דוד. היא משתחווה לפני דוד וכשהוא שואל אותה לרצונה היא מאשימה אותו בכך שהוא נשבע לה באלוהיו שבנה שלמה ימלוך תחתיו ועכשיו במקום שבנה ימלוך, אדוניה ממליך את עצמו ללא ידיעת דוד, מקריב קורבנות ועושה משתה כראוי לחגיגת מלוכה ומזמין את אביתר הכהן, יואב שר הצבא וכל עבדי דוד רק אותה ואת בנה שלמה לא הזמין. בת שבע אומרת לדוד שעדיין כל העם מחכה לראות מי הוא האדם שדוד ישים על כיסא מלכותו כממשיך אחריו. היא מוסיפה ומסבירה לדוד שחייה וחיי בנה תלויים בהחלטתו. כיוון שאם אדוניה לא קרא להם אז היא ובנה שנואים עליו והוא רואה בהם כאויבים לכן כשדוד ימות הוא יהרוג אותם כך שמדובר פה לא רק על מלוכה ומעמד אלא על הצלת נפשות ממש. היא עוד מדברת עם דוד ונתן הנביא מגיע. עבדי דוד מעדכנים אותו שנתן הנביא מגיע לראות את המלך. נתן מגיע ומשתחווה בפני המלך. הוא שואל את המלך דוד בתמיהה האם הוא אישר וארגן את המלכת אדוניה כיוון שאדוניה מקריב קורבנות וזימן את כל בני ועבדי המלך ואביתר הכהן ויואב בן צוריה לאירוע והם אוכלים ושותים ואומרים “יחי המלך אדוניהו” ורק הוא, עבד דוד, צדוק, בניהו ושלמה עבדו לא נקראו לאירוע ההמלכה.
דוד ששומע את דברי נתן הנביא קורא לבת שבע וכשהיא עומדת לפניו הוא נשבע לה שבנה ימלוך אחריו היום כמו שנשבע לה. הוא קורא לצדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן יהוידע ומצווה עליהם לקחת את עבדיו, את פרדתו המלכותית ולשים עליה את שלמה ולרדת לגיחון [ברכת מי השילוח] שם צדוק הכהן ונתן הנביא ימשחו את שלמה בשמן כמלך ויתקעו בשופר ויכריזו “יחי המלך שלמה”. לאחר מכן, יעלו אליו ושלמה ישב על כיסאו וימלוך במקומו. בניהו בן יהוידע שומע את דברי המלך ומתחייב לעשותם. הוא מברך את דוד ואת שלמה בכך שכמו שה’ היה עם דוד כך יהיה עם שלמה ואף יחזק את מלכות שלמה ממלכות דוד.
צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי הולכים עם שלמה, מרכיבים אותו על פירדת המלך, יורדים לגיחון ושם מושחים אותו בשמן ותוקעים בשופר. כל העם שהתאסף למקום מכריזים: “יחי המלך שלמה”, חוגגים, מנגנים ושמחים שמחה גדולה מאוד.
קולות השירה, הנגינה והשמחה מגיעים עד מקום חגיגת אדוניה הוא קורא ליונתן בן אביתר הכהן שנחשב בעיניו כבחור חרוץ וזריז ולכן הוא חושב שאם הגיע במהירות בוודאי בשורות טובות בפיו ושואל אותו מה קול הרעש שהם שומעים? יונתן מספר לאדוניה על משיחת והמלכת שלמה בגיחון, על רכבתו על פירדת המלך ע”י צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי [חיילי דוד המובחרים] בציווי דוד ועל כך שכל העם חוגגים ושמחים וזה הקול שהם שומעים. ובנוסף, שלמה כבר יושב על כיסא המלוכה וגם באו עבדי דוד לברך את דוד שכסאו של שלמה יגדל מכיסאו של דוד. והמלך דוד שמח ומודה להם ומברך את ה’ אלוהי ישראל שזיכה אותו לראות את בנו מולך תחתיו.
כל האנשים שהיו באירוע של אדוניהו שומעים את דברי יונתן ונבהלים מאוד. הם מבינים שאם כך הם נחשבים כמורדים במלכות בכך שהם יושבים בהמלכת אדוניהו ולכן כולם בורחים מהר מהאזור והולכים כל אחד לדרכו. אדוניהו שמבין ששלמה מולך, חושש לחייו וכדי להציל נפשו הוא בורח אל המזבח ואוחז בקרניו. [פעולה זו של אחיזת קרנות המזבח הייתה מצילה את האדם שעונשו מוות]. מספרים לשלמה המלך על מעשיו של אדוניהו ועל כך שאינו מוכן לזוז מהמזבח עד ששלמה ישבע לו שלא יהרגו והוא מעביר אליו מסר שבמידה ויתנהג כראוי מעתה ולא יחטא לו הוא לא ימות. אדוניהו מקבל את תשובת שלמה ובא אל שלמה ומשתחווה לפניו. שלמה מאשר לו לשוב לביתו.
מבנה הפרק:
פסוקים א’-ד’: פתיחה המתארת את זקנת דוד המלך והיחלשותו.
פסוקים : הפלת מחשבת אדוניה ע”י נתן הנביא ובת שבע
פסוקים : הסמכת והמלכת שלמה למלוכה ע”י דוד המלך
פסוקים: אדוניה ושלמה
מילים לביאור:
ויבקשו- ויחפשו
שונמית- ממקום שנקרא שונם
מתנשא- מתפאר ומתגאה
ולא עצבו- לא העציב/ לא הכעיס אותו
אמתך- שפחתך
לא ידעה- לא קיים איתה יחסי מין
מלטי נפשך- הצילי את נפשך
גיחון- ברכת מי השילוח
פרדה- סוסה מלכותית
נגיד- מלך
הכרתי והפלתי- חייליו המובחרים של דוד
בן חיל- חרוץ וזריז
טוב תבשר- תאמר דברים טובים
מילה/שורש מנחה- מילה או שורש מנחה החוזרת בקטע ומטרתה להעביר מסר
מ.ל.כ– השורש חוזר פעמים רבות בפרק ומטרתו להדגיש את נושא הפרק. מי ימלוך לאחר דוד.
הוא מתייחס לשאיפות אדוניהו, לחשש קרובי דוד ובת שבע, להמלכת שלמה ולפעולתו הראשונה כמלך.
ביטוי מנחה- צירוף של שתי מילים או יותר החוזר בפרק ומטרתו להעביר רעיון או מסר.
ישב על כסא- הביטוי חוזר כמה פעמים בצורות שונות בפרק ומדגיש את המתח בין אדוניה ואלה המעוניינים שאדוניה ימלוך לבין המעוניינים ששלמה ימלוך ומי בסופו של דבר נבחר לשבת על כסאו של דוד. [פסוקים . י”ג, כ”ד, כ”ז, ל’, ל”ה, ל”ז, מ”ו, מ”ז, מ”ח.]
פרק א’ בספר מלכים מתאר את זקנת דוד בשני דרכים ובשורש דומה: י.ד.ע:
- פיזית- דוד המלך אינו מצליח להתחמם מבגדים ולכן עבדיו מציעים לו להתחמם מגוף אישה דבר המראה את היחלשות גופו וזקנתו. אך הוא אינו יודע אותה. [לא מקיים איתה בפועל יחסים אינטימים].
- נפשית- אדוניה בנו מתנהג בארץ כאילו הוא מלך ועושה כרצונו ודוד לא יודע מהדבר. אנשיו ואשתו מעדכנים אותו על מה קורה בממלכתו.
תארים- תארים הבאים לצייר ולבאר את הדמות באים בתנ”ך כדי להדגיש פרטים שיש להם צורך בסיפור ולא כדי להנעים את דמיון הקוראים.
אבישג השונמית ואדוניה בן חגית מתוארים כיפי תואר מאוד [פסוק ד’.ו’]
יופיה של אבישג נועד כדי לשמח ולחמם את דוד המלך וגם יהיה הדבר שיגרום לאדוניה לחשוק בה.
יופיו של אדוניה בא להדגיש בפסוקים הנ”ל את האישיות המפונקת שלו ואת העובדה שהוא חושב שיוכל לעשות כרצונו ללא דין וחשבון.
הפסוק משווה ביניהם בעניין יופיים אולי כדי לרמוז על העתיד לבוא בהמשך הפרק שאדוניה ירצה בה כאישה דבר שיוביל למותו. [מלכים א’ פרק ב’]
“והנערה יפה עד מאוד…” [פסוק ד’] “…וגם הוא טוב תואר מאד” [פסוק ו’]
המאבק למלוכה:
אדוניה
מתואר כאדם פעיל, יפה תואר, חצוף, מפונק על ידי אביו, מושווה לאחיו אבשלום [למרות שאינו אח מאם] שמרד באביו ומת על ידי שר צבא דוד.
האנשים שפועלים ומסייעים לאדוניה: אביתר הכהן, יואב בן צוריה שר צבא דוד.
שלמה
בפרק זה שלמה מתואר כאדם פסיבי שהמלוכה מגיעה אליו כתוצאה מפעולות אימו ונתן הנביא. לקראת סוף הפרק ניתן לראות את שלמה כאדם שראוי למלוכה בכך שמעמיד את אדוניה במקומו. מצד אחד סולח ומצד שני שם לו גבולות.
האנשים שפועלים ומסייעים למען שלמה: אימו בת שבע, נתן הנביא,
דוד
דוד המלך החזק, האנרגטי מתואר בתחילת הפרק כמלך שמזדקן, פסיבי, ואינו יודע מה קורה בממלכתו.
האנשים שפועלים ומסייעים לדוד המלך: נתן הנביא, צדוק הכהן, בניהו בן יהוידע, גיבורי דוד.
תוכנית נתן ובת שבע:
נתן הנביא פונה אל בת שבע ומספר לה שאדוניה מלך [המליך את עצמו] לכן, שתשמע לעצתו כדי שתציל את נפשה ונפש בנה.
- לכי אל דוד ותזכירי לו את שבועתו שנשבע לך שבנך ימלוך.
- תוך כדי שאת מדברת אני אבוא ואשלים את דבריך.
הביצוע בפועל:
בת שבע:
בת שבע מגיעה אל דוד ורואה את אבישג השונמית משרתת את דוד – הסיטואציה הזו כבר מראה לבת שבע שהמקום שלה כאשת המלך נלקח. ולכן היא אינה יכולה להשתמש ביופייה או בזכותה כאישה של דוד. היא צריכה למצוא דרכים אחרות לשכנע את דוד לבצע את רצונה.
- בת שבע מזכירה לדוד המלך את שבועתו לה’ שבנה שלמה ימלוך – בת שבע מזכירה לדוד שהשבועה לא ניתנה לה אלא לאל ולכן אם דוד לא יעמוד בשבועה הוא מפר שבועתו לאל. כך שגם אם אין לו שום עניין או אינטרס לסייע לה הוא מחויב לסייע לה כי התחייב לאלוהים.
- בת שבע מחזקת את השבועה של דוד שבנה שלמה ימלוך – כיוון שלבת שבע ודוד היה בן נוסף שמת ואם הייתה מזכירה לו שנשבע לה שבנה ימלוך יוכל דוד לומר לה שהשבועה הייתה מכוונת לבן הראשון ולא לשני.
- בת שבע מחזקת את דוד ואומרת לו שלמרות שאדוניהו ממליך את עצמו דעת העם לא ניתנה לאדוניהו וכולם מחכים לדבר דוד – הוא זה שמחליט. בכך היא מחזקת את כוחו ומזכירה לו שיש לו כוח לפעול ולשנות את המצב כי העם לא לקח חלק בהמלכה אלא הם בצד של דוד.
- בת שבע מבהירה שהבעיה לא מתמקדת רק במי ימלוך אלא ישנה בעיה חמורה יותר והיא שאדוניה לא הזמין אותה ואת בנה לטקס המלוכה דבר המראה שהם נחשבים בעיניו כאויבים כך שכשימות דוד לא יהיה מי שיגן עליהם והוא ימית אותם ולכן, מדובר בהצלת נפשות ולא ברצון למעמד.
דוד לא אומר דבר לבת שבע כך שלא ניתן להבין האם הוא השתכנע מדבריה או לא. היא יוצאת ונתן הנביא נכנס אל דוד.
- לאחר המפגש של נתן הנביא עם דוד ושבועת דוד שבנה ימלוך היא משתחווה לפניו וקוראת “יחי אדוני המלך דוד לעולם”. שוב, בת שבע מראה את חוכמתה בכך שמחזקת את דוד ומדגישה בפניו שהוא שולט והוא האדם המחליט בממלכה.
נתן הנביא:
- נתן הנביא מגיע אל דוד עוד כשבת שבע מדברת כדי לחזק את דבריה ולדחוף לעשייה.
- נתן הנביא שואל את דוד האם הוא זה שהודיע על עניין המלוכה של אדוניה ולא הודיע לו.- בכך הוא מראה כמה הדבר לא ראוי שאדוניה לא קיבל את הסכמת אביו וכבר ארגן לעצמו טקס מלוכה.
- נתן הנביא משתמש בכינויים עבדך ביחס אליו ואל שלמה כדי להדגיש מי האנשים שמתנהגים כראוי ונאמנים לדוד.
- נתן הנביא מוסיף עוד שמות של אנשים שאדוניהו לא הזמין כדי להדגיש שמדובר פה בשתי מחנות. מחנה דוד ועבדיו ומחנה אדוניהו ועבדיו.
- נתן הנביא מבהיר שלא מדובר בחגיגה או במסיבה רגילה אלא במסיבת מלוכה ההוכחות שלו: א. אדוניהו זובח שור ומריא וצאן לרוב. ב. כל החוגגים קוראים לפני אדוניהו “יחי אדוניהו המלך”. דברים אלו יכולים להתסיס את דוד שנערכת חגיגת מלוכה מאחורי גבו. כך שהדבר הוא מרד.
- נתן הנביא מסיים שוב בשאלה האם החלטת על כל הדבר הזה ולא אמרת לעבדך מי ימלוך אחריך? בכך הוא נותן שוב כוח לדוד לקבוע החלטות כמלך.
דוד:
תוכנית נתן ובת שבע מצליחה.
- דוד המלך קורא לבת שבע ונשבע לה בה’ אלוהי ישראל שהדברים שנשבע לה בעבר שבנה שלמה ישב על כיסא המלכות אחריו הדבר יתקיים וזה מה שיקרה היום.-בת שבע משתחווה לפני דוד ואומרת “יחי המלך דוד לעולם”. [שוב, מחזקת את דוד לפעול בכך שמכבדת אותו כמלך ולא כאדם שתש כוחו].
- דוד מבקש שיקראו לצדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן יהוידע והם מגיעים לפניו.
- דוד מצווה עליהם לקחת איתם את עבדיו ואת הפרדה שלו [סוסה מלכותית] ולהרכיב את שלמה בנו עליה ולהוריד אותו אל הגיחון [מעיין השילוח].
- דוד מצווה על צדוק הכהן ונתן הנביא למשוח את שלמה בנו תחתיו בגיחון ותקוע בשופר ולהכריז “יחי המלך שלמה”.
- לאחר מכן הוא מצווה אותם שיעלו אליו ושלמה ישב על כסאו וימלוך תחתיו.
- צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע וחיללי דוד עושים כדברי דוד ומלוכת שלמה מתבצעת.
- דוד מקבל את ברכות שריו שכיסא בנו יגדל מכיסאו ומברך את אלוהי ישראל על כך שבנו מולך ועיניו רואות את המלוכה.
נקודת מפנה בסיפור:
תחילת הפרק פותח בהיחלשות דוד גופנית ונפשית אך בהמשך הפרק אנו רואים נקודת מפנה כתוצאה מפעולות נתן הנביא ובת שבע דוד מתחזק ופועל כך שהוא לוקח שוב פיקוד על ממלכתו ומנהל אותה כרצונו.
אחיזה בקרנות המזבח:
כשאדם היה חוטא ועונשו מוות היה יכול ללכת למזבח ה’ ולאחוז בקרניו. כל עוד הוא אוחז בקרנות המזבח היה אסור להרוג אותו. [ יש מקרים בודדים שהתורה מבדילה ואומרת שגם אחיזה בקרנות הזבח לא תציל את האדם]
אדוניהו שמבין ששלמה מולך בהוראת דוד והעם והשרים קיבלו את ההמלכה מבין שהוא נחשב כמורד במלכות ולכן עונשו מוות. כדי להציל את חייו הוא בורח למזבח ה’ ואוחז בקרנות המזבח ומכריז שלא יצא משם אלא אם כן שלמה ישבע לו שלא יהרגו. שלמה ששומע את דבריו מאשר לו לצאת ללא עונש כל עוד מעתה לא ימרוד. [פסוקים נ’-נ”ג]
השוואה-
בפרק ניתן לראות שאדוניה מושווה לאבשלום. לדוד יש בנים רבים ולמרות שאבשלום ואדוניהו לא בנים מאותה אמא. אבשלום בנה של מעכה ואילו אדוניהו בנה של חגית ניתן לראות שהכותב משלב בין שתי הדמויות ומראה לנו דמיון ביניהם.
” וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.”
[פסוק ו’]
הפרט הזה ייתן לנו רמז מקדים להמשך ולסוף הסיפור.
נקודות דמיון בין אבשלום לאדוניהו:
- שניהם בני המלך דוד
- שניהם יפי תואר
- שניהם באותו הגיל [חגית יולדת אותו לאחר שמעכה יולדת את אבשלום באותו תקופת זמן]
- שניהם ממליכים את עצמם ללא אישור אביהם
- שניהם ימותו על ידי שר צבא דוד ומטרתם לא תושג.
נקודות שוני:
- אבשלום מורד בדוד כשהוא עוד בשיא כוחותיו ואילו אדוניהו מורד בדוד כשדוד בסוף ימיו.
- אבשלום בנה של מעכה [גויה שהתגיירה] ואילו אדוניה בנה של חגית [יהודייה מבטן]
- אבשלום מקבל את המלוכה לזמן קצר ומצליח לגרום לדוד לצאת מירושלים ואילו אדוניהו לא מצליח להתקדם לכיוון מלוכה.
מילה מנחה בקטע: מילה החוזרת בקטע ומטרתה להעביר מסר.
וגם-חוזרת כמה פעמים בדברי יונתן אל אדוניהו. [3 פעמים מ”ו, מ”ז, מ”ח].
מטר חזרת המילה להדגיש את התרגשותו של יונתן בן אביתר הכהן מהאירוע שראה.
ריבוי פעלים במשפט- מדגיש זריזות כתוצאה מהתרגשות של שמחה או פחד.
ריבוי הפעלים בקטע מופנה אל אדוניהו ואורחיו ומטרתו להגיש עד כמה הם ואדוניהו חשש ולחייהם ולכן מיהרו בפעולותיהם.
” וַיֶּחֶרְדוּ, וַיָּקֻמוּ, כָּל-הַקְּרֻאִים, אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ; וַיֵּלְכוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ. ” [פסוק מ”ט]
וַאֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.” [פסוק נ”].
קשיים ופירושים:
קושי:
כיצד קרה שדוד מגיע למצב שקר לו ובגדיו לא מחממים אותו?
פירוש:
רד”ק: “והמלך דוד זקן – בן שבעים שנה היה , שהרי בן שלשים שנה היה במלכו , וארבעים שנה מלך (ש”ב ה , ד). בא בימים – בימי הזקנה , וחלש ונפל למטה; ואע”פ שלא היה אלא בן שבעים , מפני המלחמות אשר נלחם תשש כחו וקפצה עליו זקנה. והזקן , כל זמן שהולך ומזקין , החמימות הטבעי הולך וחסר , לפיכך ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.
הסבר פירוש:
דוד בן 70 שנה ולמרות שאדם בן 70 לא אמור ממש להרגיש מצבי זקנה אצל דוד זה הורגש בגלל המלחמות שיצא אליהם תש כוחו וקפצה עליו זקנה. ומכיוון שכוחו ירד החמימות הטבעית של גוף האדם ירדה ממנו.
קושי:
מהי הסיבה שדווקא שכרו אותה כסוכנת של דוד? ומה הכוונה סוכנת? למה שימשה?
פירוש:
רלב”ג: “ותהי לו סוכנת – רוצה לומר: שומרת האוצרות; וזה יהיה סבה שתוכל לבא לשכב בחיקו ואיש לא ירגיש.”
הסבר פירוש:
סוכנת= אישה ששומרת על אוצרות המלך וכך יכלה לצאת ולבוא מחדרו בלי שיתמהו איך היא יכולה להיכנס לחדר המלך.
קושי:
מהי הסיבה שעבדי המלך מציעים לו שייקח סוכנת לביתו [עובדת] ולא הציעו לו להינשא לאבישג?
פירוש:
רש”י: “… ורבותינו אמרו (ראה סנה’ כב , א): משום “לא ירבה לו נשים” (דב’ יז , יז) – וכבר היו לו שמונה עשרה.
הסבר פירוש:
מכיוון שדוד כבר נישא לכמות נשים רבה לא רצה להינשא ולכן הציעו לו שכדי שהעניין יראה בסדר אבישג תעבוד כסוכנת אצלו וכסוכנת היא יכולה לבוא ולהיכנס לחדרו האישי וכך גם תשכב בחיקו ותחמם אותו.
קושי:
- למי מתייחסים כשאומרים וגם הוא? מי עוד היה יפה תואר שאליו מתייחסים בפסוק?
- הרי חגית אינה אימו של אבשלום אז מדוע נכתב שאותו ילדה אימו אחרי אבשלום?
פירוש:
רש”י: “וגם הוא טוב תואר – כאבשלום , שנאמר בו “וכאבשלום לא היה איש יפה” (ש”ב יד , כה) – היא גרמה להם שנתגאו. ואותו ילדה אמו אחרי אבשלום – כלומר: גידלתו אחר תרבות שגדלה אמו של אבשלום את אבשלום (ראה שמ”ר א , א).”
הסבר פירוש:
- אדוניה היה יפה כמו אבשלום ששניהם מרדו בדוד וחשבו שבגלל יופיים יוכלו לעשות כרצונם והם ראויים בגלל המראה החיצוני שלהם למלכות.
- אימו ילדה אותו אחרי שמעכה בת תלמי ילדה את אבשלום וחינכה אותו באותה דרך שחינכה תלמה את אבשלום לחזק את היופי החיצוני ולהתנשא.
קושי:
מהי הסיבה שמזכיר נתן הנביא דווקא אנשים אלה כשמעדכן את דוד על המלכת אדוניה? והרי לפי המשך הפרק ניתן להבין שעוד הרבה אנשים חשובים לא השתתפו במשתה ההמלכה.
פירוש:
ר’ יוסף קרא: “ויזבח שם שור ומריא וצאן וגו’ ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא – כלומר: מעצמו מלך , כלומר: שלא על פי כהן ולא על פי נביא ולא על פי סנהדרין; ואין מעמידין מלך בישראל , כי אם על פי שלשתן.”
הסבר פירוש:
נתן הנביא מעדכן את דוד דווקא לגבי אנשים אלה כדי להדגיש בפני דוד שההמלכה לא נעשתה באישור האל. כי נתן הנביא הוא שליח האל, צדוק הכהן הוא כהן שאמור למשוח את המלך על פי האל ובניהו בן יהוידע היה ראש הסנהדרין ולכן אם נביא, כהן וראש הסנהדרין לא נמצאים בהמלכה ההמלכה היא לא על פי האל ולכן אין לה תוקף.
קושי:
מיהם הכרתי והפלתי שהולכים עם צדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן יהוידע להמליך את שלמה?
פירוש:
ר’ יוסף קרא: והכרתי והפלתי – אילו גיבורים שבאו עמו מארץ כרתים ,
רלב”ג: וירד צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי – הם היו סנהדרין , כמו שקדם (ראה פירושו לש”ב ח , יח); וזה כי אלו שזכר הם אשר על פיהם ראוי שתהיה בחירת המלך
הסבר פירוש:
על פי ר’ יוסף קרא הכרתי והפלתי הם גיבורי דוד שבאו עימו מארץ כרתים.
על פי רלב”ג הם אנשי הסנהדרין [חכמי התורה בישראל] שהגיעו עימם כדי להמליך את שלמה.
מוסר השכל:
- חשיבות חינוך הילדים– ניתן לראות שאדוניהו שכתוב עליו שאביו לא ציער אותו מימיו ולא אמר לו למה עשה דבר זה או אחר הגיע למצב של חוצפה ומרידה באביו. דבר שבסופו של דבר לא רק הזיק מאוד לאביו אלא גם הזיק לעצמו כיוון שבסופו של דבר אדוניהו ימות כי לא יבין את גבולותיו. הורים צריכים לתת גבולות לילדים שלהם לא בשביל ההורה אלא בשביל הילד כדי שידע מה נכון ומה לא נכון. מתי לעשות דברים מסוימים והיכן פריצת הגבולות מסכנת אותם ומזיקה להם.
- חוכמת אישה- מבת שבע אשת דוד ניתן ללמוד עד כוחה העצום של האישה וכיצד היא יכולה בדרך חכמה לגרום לבעלה לעשות רצונה.
- חיזוקים– השיחות של בת שבע ונתן הנביא אל דוד שבהן הם מחזקים אותו שהוא יכול לפעול והשליטה בידיו היא נקודת המפנה בסיפור שבה ממצב שדוד המלך חלש פיזית ונפשית הוא פועל ושולט בממלכתו. מדכא את השתלטות אדוניהו וממליך את האדם שבחר כמלך אחריו מראה עד כמה אדם צריך חיזוקים שהוא יכול ומסוגל גם ובעיקר כשהוא מבוגר. הזקנה משפיעה גם על המחשבה אבל אם האדם מקבל חיזוקים הוא יוכל להצליח להתמודד ולהוציא את הכוחות שיש בו.
- מה שמגיע לך יגיע עד אליך– בפרק ניתן לראות ששלמה לא פועל בעניין מלכותו לעומתו, אדוניהו פועל במרץ למען המלכתו ואף מורד באביו כדי להמליך את עצמו. ובכל אופן מי שהגיע למלוכה הוא שלמה ולא אדוניהו. דבר המדגיש שאם אדם לא יקבל את ברכת האל לפעולותיו לא יצא מהם דבר. לכן, צריך לפעול אבל בצורה ישרה והגינות ולהבין שבסופו של דבר התוצאה לא תלויה בנו אלא בידי האל.
- כדאי שאדם יהיה מדויק ויבהיר את כוונותיו לפני מותו– בפרק ניתן לראות שרק כשדוד המלך מבהיר את כוונותיו בצורה ברורה ולא בחדרי חדרים אלא באופן ישיר ומוחלט הדברים עושים סדר. עבדי דוד, העם, אדוניהו וכל אנשיו שמבינים בצורה ברורה מהי החלטת דוד המלך מתכופפים לרצונו ומבצעים את הדבר אך לפני כן כל הארץ נראית בבלאגן ובלבול.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות בגרות:
- קרא מלכים א’ פרק א’ פסוקים א’- י’.
- באילו דרכים מעביר כותב הספר את זקנת והיחלשות דוד?
- כיצד ניתן לראות על פי המשך הפרק שדוד המלך למרות זקנתו עדיין חזק בממלכתו?
- על פי המסורת את השיר במשלי ל”א “אשת חיל” כותב שלמה המלך על אימו בת שבע.
קרא מלכים א’ פסוקים י”א-ל”ב.
- כתוב מהן התכונות של בת שבע הבאות ידי ביטוי בפרק ומראות הערכה לחוכמתה ותבונתה.
- בין דברי נתן אל בת שבע לביצוע שלה ישנם פערים. מהם הפערים ומדוע לדעתך בחרה לנהוג כך ולא על פי עצת נתן הנביא.
- האם בת שבע השיגה את מבוקשה מהמלך? בסס תשובתך על הכתוב.
- קרא מלכים א פרק א’ פסוקים: י”ג- מ”ח.
- כתוב מהו הביטוי המנחה בפרק. מה משמעותו וכיצד הוא תורם להעמקת המתח בסיפור.
- כתוב מיהם המתמודדים על המלוכה בפרק והבא שתי תכונות שניתן ללמוד על כל אחד מהם מהפרק.
- קרא מלכים א’ פרק א’ פסוקים נ’-נ”ג.
- מהי הפעולה שעושה אדוניהו כששומע שדוד המליך את שלמה ומהי הסיבה לפעולותיו?
- האם תוכנית אדוניהו בפסוקים אלה הצליחה? בסס דעתך על הכתוב.
- כתוב דעתך על החלטת שלמה ונמק דעתך.
- קרא מלכים א פרק א’ פסוקים: ל”ב- ל”ה ופסוק: ל”ח ואת הפירושים של רלב”ג ור’ יוסף קרא:
ר’ יוסף קרא: ” והכרתי והפלתי – אילו גיבורים שבאו עמו מארץ כרתים , ו’פלתים’ הם יושבי חבל ים פלשתים , דכתיב “הוי יושבי חבל הים גוי כרתים” (צפ’ ב , ה).”
רלב”ג: וירד צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי – הם היו סנהדרין , כמו שקדם (ראה פירושו לש”ב ח , יח); וזה כי אלו שזכר הם אשר על פיהם ראוי שתהיה בחירת המלך
- מיהם האנשים שמגיעים להמלכה בנוסף לציווי דוד?
- קרא את פירושם של ר’ יוסף קרא ורלב”ג. על פי פירושם מי הם קבוצת האנשים שנוספה לטקס ההמלכה? על פי כל פירוש שקראת מהי הסיבה להגעה שלהם לטקס המלוכה?
- מהו הפירוש שהתחברת אליו יותר? נמק בחירתך.
- קרא מלכים א’ פרק א’ פסוק ל”ג. כיצד על פי הפסוק ניתן לראות שהקבוצה הנ”ל כפי הנראה כן הייתה ברשימה של דוד להמלכת שלמה.
