שופטים פרק כ
- שופטים
- פרק כ
- פילגש בגבעה - ב
וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה. ב וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב.
ג וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת. ד וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן. ה וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת. ו וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. ז הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם. ח וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ. ט וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל. י וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל. יא וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים.
יב וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם. יג וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ [בְּנֵי] בִּנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. טו וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר. טז מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.
יז וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה. יח וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה בַתְּחִלָּה. יט וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה.
כ וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה. כא וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה. כב וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. כג וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהוָה עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ אֵלָיו.
כד וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. כה וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב. כו וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה. כז וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. כח וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ. כט וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב.
ל וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם. לא וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל. לב וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת. לג וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע. לד וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה.
לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב. לו וַיִּרְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל הַגִּבְעָה. לז וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב. לח וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן הָעִיר. לט וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה. מ וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה. מא וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה. מב וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ. מג כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ. מד וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל. מה וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ. מו וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל. מז וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. מח וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.
ב”ה
נושא: פילגש בגבעה
מיקום: שופטים פרק כ’
סיכום:
כולם נאספו למצפה באזור שבט בנימין ושאלו מה קרה? על מה הדבר הזה?
האיש משבט לוי שעשה את המעשה וביתר את גופת האישה סיפר את סיפורו אך עם שינויים:
הוא סיפר שהוא הגיע לגבעה ששייכת לשבט בנימין יחד עם פילגשו כשהגיעו למקום אנשי המקום סבבו את הבית ורצו להרוג אותו ועינו והמיתו את פילגשו. לאחר מכן הוא ביתר אותה ושלח לכל חלקי ישראל כדי שכולם יראו איזה דבר רע נעשה בישראל.
בני שבט בנימין ששמעו את הסיפור כעסו מאוד והחליטו שמכל שבט יעשרו אנשים ליציאה למלחמה. לפני היציאה למלחמה הם פנו לבני בנימין בבקשה למסור אליהם את האנשים שעשו את המעשה החמור הזה כך שימיתו אותם ואז יוציאו את הרע מעם ישראל. כשראו שבני שבט בנימין לא מוכנים למסור אליהם את אותם אנשים התכוונו בני ישראל למלחמה מול בני שבט בנימין.
בני שבט בנימין היו ידועים בחוזקם ובכוחם הרב. גם הם התכוונו למלחמה מול שאר שבטי ישראל.
וכך כששני הצדדים מוכנים למלחמה שבטי ישראל שואלים את ה’: מי יצא ראשון למלחמה? ובאורים ובתומים ה’ עונה להם: שבט יהודה.
שבטי ישראל יוצאים להילחם ובמערכה הראשונה נופלים מהם 22 אלף איש.
שבטי ישראל מתחזקים לקראת המערכה השנייה ולפני כן עולים ושואלים את ה’: האם יוסיפו להילחם עם בני בנימין אחינו?
ה’ עונה להם כן.
הם יוצאים שוב להילחם ובמערכה השנייה מתים 18 אלף לוחמים.
לאחר המערכה השנייה שנכשלו בה עולים אנשי הצבא וכל ישראל לבית אל בוכים וצמים ושואלים את ה’: האם לשוב להילחם עם בני שבט בנימין אחיהם? וה’ עונה להם כן ועתה הוא ייתן אותם בידיהם.
לפני המערכה השלישית בני ישראל מחלקים את אנשי הצבא שלהם. חלק הם שמים מול חיילי בנימין וחלק שמים מסביב לגבעה במארב. שבני בנימין בטוחים ששוב הם מתנהלים באותה דרך ולכן נלחמים איתם באותה הדרך וממיתים 30 איש מלוחמי ישראל וכך מקבלים את ההרגשה ששוב הם מנצחים. כשלוחמי ישראל מובילים אותם לאזור המסילות ומורידים אותם מהשטח של הגבעה. בזמן זה החלק האחר של לוחמי ישראל שהיו במארב נכנסים וכובשים את הגבעה ושורפים את הערים באש כשאין עליה שומרים חזקים כי אנשי הצבא עסוקים בלוחמה..
כשבני בנימין מסתובבים הם רואים את הערים שלהם כבר שרופות ומבינים שהפסידו במלחמה. מתים 26 אלף מלוחמי בנימין במערכה הזו וה600 שנשארו בורחים למקום הנקרא פלח הרימון שם הם יושבים 4 חודשים.
חקירת הפרק:
מילים לביאור:
פינות כל העם= מכל קצוות העם הגיעו
איכה= איך
השחיתו= המיתו
כאיש אחד חברים= מאודים בדעה
ויתפקדו= ספרו אותם
ננוסה= נברח
המלחמה כבדה= מלחמה קשה
משאת= שרפה
פערי מידע: פעמים רבות ניתן לקרוא על אירוע שקרה ומתואר בספר אך כשאותו אירוע מדווח על ידי אדם מסוים שנכח באירוע נראה שיש השמטות או תוספות שלא היו או נוספו לדיווח. ההשמטות והתוספות הללו לא הגיעו ללא מטרה. אדם שמספר על אירוע שקרה יש לו הרבה פעמים אינטרס להעביר את המידע ולכן הוא משתמש במידע לצרכיו. דרך השינויים ניתן לזהות מהי החשיבה שעמדה מאחורי השינויים.
באירוע:
1. באירוע היו הלוי, הפלגש, הנער, הזקן, בתו הבתולה.
2. אנשי בני בנימין סבבו את הבית ודרשו את הגבר [האיש הלוי] כדי להתעלל בו מינית.
3. הזקן סרב והציע כתחלופה את בתו הבתולה ואת פילגש האיש כדי שיתעללו בהם.
4. כשאנשי בני בנימין סרבו הוציא האיש הלוי בכוח את פילגשו אליהם לצורך התעללות במקום שיפגעו בו.
5. לאחר שהתעללו בה כל הלילה היא הגיעה בכוחות עצמה לבית הזקן.
6. רק לאחר שתכנן לצאת לביתו בבוקר ראה הלוי את פילגשו מחוץ לדלת [זאת אומרת לא טרח לחפש אותה או לדאוג לה להצלה].
7. קרא לה כשהייתה על הרצפה שוכבת ואמר לה קומי ונלך לבית [כאילו לא התעללו בה כל הלילה]
8. כשלא ענתה הרים אותה על חמורו.
9. כשהגיע לביתו ביתר אותה [ אולי היא הייתה חיה והוא הרג אותה]
בדיווח האירוע:
הלוי מספר שהוא ופילגשו הגיעו לגבעה של שבט בנימין ללון שם וכשהגיעו אנשי בליעל סבבו את הבית ורצו אותו להרוג ואת פילגשו עינו עד שמתה.
1. הלוי משמיט שהיה איתם נער.
2. הלוי משמיט שהאנשים הרעים מבני בנימין רצו לקחת אותו בלבד.
3. הלוי שינה מה הייתה המטרה שבסיבה רצו לקחת אותו ולא סיפר שמטרתם הייתה התעללות מינית ולא מוות.
4. הלוי לא מזכיר את הזקן בסיפור.
5. הלוי לא סיפר שהזקן הציע לאנשי בנימין את בתו הבתולה ואת הפילגש שלו כתחלופה נוחה.
6. הלוי לא סיפר שהוא בעצמו הוציא את הפילגש שלו לבחוץ כדי להגן על עצמו.
7. הלוי לא סיפר שבזמן שהתעללו בה הוא הלך לישון.
8. הלוי לא סיפר שתכנן ללכת לביתו כאילו הכל בסדר.
9. הלוי לא סיפר שהיא הגיעה חיה לבית הזקן אלא טען שהיא מתה לאחר ההתעללות של האנשים.
כשמסתכלים לעומקו של הסיפור ניתן לראות שהלוי משמיט הרבה פרטים חשובים מאוד שגרמו לאי הבנה אמיתית של הסיפור:
1. הוא מעלים את העובדה שיש עדים שאפשר לשאול אותם על האירוע [הנער, הזקן, בת הזקן]
2. הוא מעלים את האחריות שלו למה שקרה לפילגשו. הוא כדי להציל את עצמו הפקיר את פילגשו ואף לא סייע לה ולא עזר לה ואולי הוא בעצמו הרג אותה.
3. הוא מעצים את האשמה של בני בנימין [שברור שחטאו מאוד] ומוסיף שרצו להרוג אותו וואת פילגשו אנסו והמיתו.
מי אשם בסיפור?
1. האיש הלוי- שזלזל בבת זוג שלו לא נישא לה כדת וכדין, לא הלך לפייסה מייד כששבה לבית אביה, לא שוחח איתה, לא הגן עליה אלא הפקיר אותה כדי לשמור על עצמו, לא ניסה למצוא דרך להציל אותה, לאחר שראה אותה במצב של התמוטטות לא נראה שניסה להחיות אותה או בכה עליה אלא באכזריות עוד בתר את גופה.
בנוסף, העלים פרטים ושינה אותם לצרכו והכניס את כל עם ישראל למלחמה.
2. אב האישה- אב האישה כשבתו הגיעה אליו במקום לשמור עליה ולהגן עליה ולכעוס על בן זוגה [הרי לא סתם היא עזבה אותו ונשארה אצלו 4 חודשים] יצא אל האיש אכל, שתה אתו. לא שאל, לא כעס ולא דרש ממנו כלום. לא נראה שהאיש דיבר עם הפילגש ושכנע אותה לשוב כמו שתכנן אלא פשוט בא ולקח אותה.
3. בני הבליעל משבט בנימין שסובבו סביב הבית ודרשו להתעלל באיש וכשלא ניתן להם מבוקשם התעללו באישה כל הלילה.
4. האיש הזקן שבמקום להגן על בתו הבתולה ועל אשת הלוי הפקיר אותן כדי להגן על כבודו של הגבר שבא לביתו. ובנוסף לא סיפר מה קרה באמת בסיפור.
5. שבט בנימין שהגנו על האנשים הרעים בשבט שלהם ולא הסכימו למסור אותם כדי שיקבלו עונשם אלא יצאו למלחמה עם אחיהם למען אנשים מושחתים.
6. שבטי ישראל שלא חקרו על המקרה לעומק ולא דרשו עדים כדי לדעת בדיוק מה קרה ולטפל באירוע בצורה הנכונה ביותר.
שלבי המלחמה:
מערכה ראשונה:
הכנה למלחמה: שואלים את ה’ “מי יצא ראשון?
תגובת ה’: יהודה
תוצאת מערכה ראשונה: 22 אלף איש מלוחמי ישראל מתים
מערכה שנייה:
הכנה למלחמה: לוחמי ישראל בוכים לה’ ושואלים האם לצאת להילחם?
תגובת ה’: כן
תוצאת מערכה שנייה: מתים 18 אלף גיבורי מלחמה מישראל
מערכה שלישית:
הכנה למלחמה: כל העם ולוחמי ישראל בוכים, צמים וקוראים לה’ ושואלים האם לצאת להילחם עם אחיהם בני בנימן?
תגובת ה’: כן ועתה הם יהיו בידם
תוצאה: שבטי ישראל שמים אורבים בגבעה ומסיתים את לוחמי בנימין לדרכים שונות כמו במערכות הראשונה והשנייה וכך לאחר שהם מפלגים ביניהם בתחילה מתים 30 איש מבני ישראל אבל בהמשך הם מצליחים להכות את שבט בנימין ולכבוש את העיר שלהם ולשרוף אותה מבפנים בלי שידעו כיוון שהיו מפולגים לצורך המלחמה בדרכים שונות.
תוצאות המלחמה:
-
40030 איש משבטי ישראל מתים.
-
משבט בנימין מתים 25 אלף לוחמים לא כולל כל מי שנמצא בערי בנימין. כולם נשרפים באש.
-
משבט בנימין נשארים רק 600 לוחמים שמכיוון שהעיר שלהם נשרפה הם הולכים לשבת בסלע הרימון באזור המדבר 4 חודשים.
מוסר השכל:
-
במלחמה בין אחים אין מנצחים. כולם מפסידים.
-
בן אדם אחד מושחת יכול לעשות נזק לעם שלם.
-
“בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”- כשאין מי שינהיג, ישפוט ויחקור לעומק דברים וישים גבולות כל אחד מתנהג לפי המוסר הפנימי שלו ואז אין סדר, אין מוסר והכל מדרדר.
-
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
