ראש השנה

ב”ה

סיכום

ראש השנה

ראש השנה הוא היום הראשון בלוח השנה היהודי, בו נשפטים כל באי עולם לפני האלוקים ונידון כל אדם על כל מה שעשה במשך השנה ולפי זה נחתם גורלו.

חז”ל קראו לו בשם “ראש השנה” כדי להסביר שכמו הראש שמוביל את כל האיברים בגוף, כך היום הזה משפיע על כל ימי השנה שתבוא.

“אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו (אם עשו תשובה) – נכתבים לחיים;  לא זכו (אם לא עשו תשובה) – נכתבים למיתה.

2 סיבות לכך שראש השנה נקבע ליום הדין:

1. ביום זה הסתיימה בריאת העולם וכולם עמדו למשפט כעבד לפני אדונו, לומדים זאת מהכתוב בתהילים קי”ט:
   “לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד. לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.“
2. ביום זה עמד אדם הראשון בדין (במשפט)  ויצא זכאי בדין, כך יזכו בניו לצאת זכאים בדין .

אומרים חכמינו: ראה את מידתו של האל שהיא לא כמידת בשר ודם, בן אדם שופט את אוהבו בשעה שהוא לא כועס כדי לרחם עליו ואת שונאו בשעת כעסו כדי להענישו.
אבל האל שופט את כולם בשעת רצונו, בחודש תשרי שיש בו הרבה חגים והזדמנויות לעשות מצוות ומעשים טובים ולחזור בתשובה כדי שיוכל למחול ולסלוח.

שמותיו של החג

ראש השנה

נקרא כך מכיוון שביום זה נשפט ונידון העולם לשנה שתגיע ומשפיע על שאר ימות השנה כמו ראש שמשפיע על שאר אברי הגוף.

יום הכסה
לומדים את שמו מהפסוק: “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.“

נקרא כך מלשון כיסוי והסיבות לכך הן:

• לא נזכר בפירוש בתורה כדי שאדם תמיד ידאג על מעשיו ולא יחכה לראש השנה שהוא יום המשפט והדין כדי לחזור בתשובה.
• כדי שהשטן לא ידע את תאריך המשפט ויוכל לקטרג על עם ישראל.
• בכל מועדי ישראל הירח נמצא במילואו או קרוב למילואו ובמועד זה הירח מכוסה.
  מסבירים חז”ל שעם ישראל משול לירח שמאיר בחגים אבל בראש השנה שזהו יום הדין הם מכסים את גדולתם בגלל פחדם מהמשפט וכשהם עושים כך גם האל מכסה את העברות ומוחל להם.

יום תרועה
על שם מצוות היום שהיא תקיעת השופר.
אומר הרמב”ם: אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם את דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה”.

השופר קורא להתעוררות ושיפור המעשים לשוב אל ה’.

מתי חל ראש השנה:

היום הראשון של ראש השנה יכול להיות רק באחד מארבעת הימים האלה: יום שני, שלישי, חמישי או יום שבת.
והסימן לכך הוא הפסוק בעזרא ח’,  “וָאֲצַוֶּ֤ה אוֹתָם֙ עַל־אִדּ֣וֹ הָרֹ֔אשׁ”

לא אדו ראש – זאת אומרת שראש השנה לא יכול לחול בשלושת ימים אלה: אדו – ראשון, רביעי ושישי.

בראש השנה עושים יום טוב במשך שני ימים, באחד בתשרי ובשני בתשרי למרות שהציווי בתורה הוא רק לראשון בחודש לפי הכתוב בספר ויקרא מ”ג:
“בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.“

אז למה עושים יומיים יום טוב?

קביעת החגים היא לפי מולד הירח לכן בית הדין היה מקדש את החודש לפי עדים שראו את מולד הלבנה, אך מכיוון שהחודש לפעמים מלא (=30 יום) ולפעמים חסר (=29 יום) לא ידעו אם העדים יספיקו להגיע בזמן כדי לקדש את יום ראש השנה כי הוא ראשון בחודש, לכן, למען הסרת הספק לגבי איזה יום יחול ראש השנה תיקנו חכמים לעשות שני ימים טובים לראש השנה כדי שלא יקרה שיזלזלו באחד הימים והתקנה הזו ממשיכה עד ימים אלה.

יוצא שיום אחד של ראש השנה הוא מהתורה והיום השני הוא מגזירת חכמים.
ומתנהגים בשני ימים אלה באותה צורה: תפילות, תקיעת שופר, סימני החג וכו’ (חוץ מהקריאה בתורה וההפטרה)

תקיעת שופר

תקיעת שופר היא המצווה העיקרית של ראש השנה ורשומה בתורה בבמדבר כ”ט, א’:

“וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם“.

הסיבה לתקיעת השופר לא מוזכרת בתורה אבל רבי סעדיה גאון (גאון בבלי מהמאה השמינית לספירה) נותן הסברים לכך:
הכתרת המלך – ביום זה אנו מכתירים את האל למלך העולם כמו שכתוב בתהילים צ”ח, ו’:
“בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה’”

זיכרון עקידת יצחק – השופר שעשוי מקרן של איל מזכיר את מסירות נפשו של יצחק ועמידתו בניסיון של אברהם אבינו כשעקד את בנו לעולה, לאחר שראה האל שהוא עמד  זימן לו איל כדי שיעקוד אותו לעולה במקום את יצחק.

פחד וחרדה – קולו של השופר מרעיד את הלב ומעורר לחזור בתשובה, לפי הכתוב בעמוס ג’, ו’: “אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ”

סיבות נוספות לתקיעת שופר ביום זה הן בגלל שהשופר מזכיר לנו את יום הדין, מעמד הר סיני, זיכרון לנביאי ישראל, בית המקדש, ביאת המשיח, תחיית המתים והזהרה שיום המשפט הגיע.

(לפירוט מלא וציטוטים מהתנ”ך לחצו כאן)

תקיעת השופר:

בשופר תוקעים בשני ימי ראש השנה, אך אם ראש השנה יוצא בשבת לא תוקעים מכיוון שאסור בשבת לטלטל חפצים ברחוב במקום שאין בו עירוב (עירוב מאפשר לטלטל בתחום שהוגדר חפצים) ובגלל שחששו שאנשים יעשו זאת, לא תוקעים בראש השנה שיוצא בשבת.

סדר התקיעות:

בראש השנה צריך להריע בשופר שלוש פעמים כשבכל תרועה יש תקיעה אחת לפני ותקיעה אחרי.

לפי תרגום אונקלוס: התרועה צריכה להיות כמו יבבה, סוג של בכי. אך חז”ל לא הגיעו להחלטה איך בדיוק הבכי אמור להישמע (כמו יבבות, יללות מקוטעות או כמו בכי מרוסק) ולכן נוצרו 3 סוגים של תרועות שעושים את כולן.

וסדר התקיעות. כל אות מייצגת סוג שונה  (ת= תקיעה, ש= שברים, ר= תרועה)

תשרת, תשרת, תשרת    (=הרצף הוא תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה שלוש פעמים)

תשת, תשת, תשת   (הרצף הוא תקיעה, שברים, תקיעה X 3)

תרת, תרת, תרת (הרצף הוא תקיעה, תרועה, תקיעה X3)

והתקיעה האחרונה היא תקיעה ארוכה שמסיימת את הרצף.

הבעל שם טוב ממשיל את קולו של השופר במשל:

משל למלך גדול שהיה לו בן שאהב מאד, כל מה שרצה הבן קיבל והיה רגיל לעושר וכבוד ומשרתים שיעשו כל שירצה.
יום אחד החליט המלך לשלוח את בנו למסע ארוך כדי שיוכל להכיר את העולם. שלח איתו משרתים, מזון וכסף רב. בן המלך שהיה מפונק מאד בזבז במשך המסע את כל הרכוש שקיבל מאביו ולאחר מכן כדי לספק את תענוגותיו מכר גם את משרתיו.
נשאר הבן בלי כל והחליט לחזור לאביו לארמון, אך בגלל שלא נשאר לו כלום ומכר הכל נהיה רעב וצמא והשתנתה צורתו, פנה לאנשים לעזור לו במסעו חזרה אך אף אחד כבר לא זיהה אותו.
לאחר זמן ארוך בצעדים כושלים ובמראה עני עזוב הגיע לארמונו של המלך וכבר שכח איך מדברים בשפת המדינה. ראו אותו אנשי המדינה ולעגו לו כי חשבו אותו לאדם בזוי.
כשראה שאף אחד לא יעזור לו להגיע אל המלך אביו צעק ובכה בכי גדול מעומק לבו. שמע המלך את קול בנו ומיד ניגש אליו חיבקו, נישקו והכניסו לארמון.

הנמשל:
עם ישראל הם הבן של המלך, כשאדם יורד לעולם, בגלל לחץ החיים, הניסיונות ותענוגות העולם הוא שוכח את לשונו ומבזבז את שנותיו ואת הכלים שנתן לו האל לריק.
בראש השנה (ובחודש אלול עד יום הכיפורים) תוקעים בשופר כדי להביע חרטה ורצון להתקרב למלך (=לאל) וכשאנו מתחרטים מעומק הלב הוא סולח ומוחל לנו.

הכוונה בתקיעת השופר היא לא תוכן הצעקה אלא מכך שהצעקה נובעת ממקום פנימי ומקום להתקרב באמת לאל.

מנהגי  חג ראש השנה:

הדלקת נרות – בהדלקת נרות מברכים “להדליק נר של יום טוב” ו”שהחיינו”

“בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּֽנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל (שַׁבָּת וְשֶׁל) יוֹם טוֹב.“

“בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.“

מברכים איש את חברו בברכת “לשנה טובה תכתב/תכתבי ותחתם/תחתמי לאלתר לחיים טובים” (וכך אנו מראים שאנו מחשיבים את חברינו כצדיקים שיחתמו מייד לחיים טובים וגם אם ברור לנו שהוא רשע אנו צריכים לברך בברכה זו כי יכול להיות שהאדם הזה עשה תשובה והוא כבר מוגדר כצדיק).

פרי / בגד חדש – נוהגים לאכול פרי חדש או ללבוש בגד חדש כדי לברך שהחיינו

סימני החג – עושים סימנים בסעודת החג שמראים שנזכה לשנה טובה ומתוקה ומזכירים בשמותיהם דברים מבורכים(הספרדים נוהגים בשני הימים)

טובלים חלה בדבש / בסוכר במקום במלח

תפוח בדבש – לוקחים תפוח מתוק וטובלים בדבש, מברכים “בורא פרי העץ” אוכלים ממנו ואומרים
“יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה” – שתהיה השנה גם טובה אך גם מתוקה כי לא מספיק שיהיה רק טוב כי לפעמים הטוב לא מתוק ואנו רוצים שנרגיש גם את המתיקות שבטוב.

גרגירי רימון – אוכלים גרגירי רימון ומברכים “יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון”

הבחירה בפרי הרימון היא מהפסוק בשיר השירים  “כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ” שמסביר שאפילו הרשעים בעם ישראל מלאים במצוות כרימון.

ראש איל / ראש דג

ומברכים “יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב”, האיל מזכיר גם את עקדת יצחק ואת זכויותינו כילדיו של אברהם ויצחק.
והדג שמסמל פריון בילודה ובפרנסה.

סלק – לוקחים סלק, מברכים “יהי רצון שיסתלקו כל אויבינו ומבקשי רעתנו” ואוכלים

תמר – לוקחים תמר, מברכים “יהי רצון שיתמו שונאינו

גזר –  “שתגזור עלינו גזירות טובות ומתוקות”

קרא (דלעת) – שקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו

לכל עדה יש מנהגים שונים אך עיקרם שירמזו שנחתם לחיים טובים ולשנה טובה ומתוקה מלאה בברכות.

מכינים מאכלים מתוקים ולא חמוצים או מרים

לא אוכלים אגוזים– בגלל שהגימטרייה שלהם היא גימטרייה של חטא ואנו לא רוצים להזכיר חטאינו.

נוהגים שלא לישון בראש השנה ביום אלא להתעסק בתפילה ומעשים טובים ואם ממש עייפים אפשר לישון אחרי חצות היום (בערך בשעה אחת בצהריים)

נזהרים לא לכעוס בראש השנה

תשליך

לאחר תפילת מנחה של ראש השנה ולפני שקיעת החמה עושים ‘סדר תשליך’ הולכים למקום שיש בו מים (ועדיף שיהיה בו גם דגים) זה יכול להיות ים/בריכת דגים/נחל/בור שיש בו מים ואומרים את הפסוק:

“מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם”

אומרים פסוקי תהילים של רחמים ומנערים את שולי הבגד 3 פעמים לרמוז שהשלכנו את החטאים למים.

ולמדו את מנהג זה מהפסוק בנחמיה ה’ “גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר ה’..”

במעמד זה אנו מבקשים מהאל שישליך למצולות ים את חטאינו ובתפילה זו אנו גם מזכירים את מידות הרחמים של האל כדי שירחם עלינו וישמע תפילתנו.

הסיבה לעשיית התשליך ליד מים:

כדי להזכיר את עקידת יצחק שאירעה בראש השנה.
אך מה הסיבה למים?
מסופר במדרש שכשאברהם אבינו ויצחק הלכו לעשות את מצוות העקידה רצה השטן להפריע להם ולמנוע מהם את המצווה, מה עשה? התחפש לנהר גדול.
ראה זאת אברהם ונכנס יחד עם יצחק בנו ונעריו עד שהגיעו המים בנהר עד צווארו, קרא אברהם אבינו לה’ ואמר “ריבונו של עולם! בחרתני, הורדתני ונגלית לי, ואמרת לי: ‘אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוודע שמי בעולמי והַעַלֵה יצחק בנך לפניי לעולה’. ולא עיכבתי והריני עוסק בציוויך! ועכשיו, באו מים עד נפש – אם אני או יצחק בני טובע, מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך?!”. אמר לו הקדוש ברוך הוא: “חייך, שעל ידך יתייחד שמי בעולם“. מיד ייבש ה’ את הנהר הגדול ונתן להם להמשיך בדרכם.

סיבה נוספת היא כדי להראות שאנו נכנעים לפני ה’ כנהר.

למה עדיף לעשות תשליך במקום של דגים?

שיהיה לנו סימן טוב שנפרה ונרבה כמו דגם ושלא תשלוט בנו עין הרע.

ערוב תבשילין:

אם יום שני של ראש השנה חל בשבת, עושים “עירוב תבשילין” לפני כניסת החג, זאת אומרת ביום רביעי לפני החשיכה כדי שיוכל לבשל ביום ראשון של החג את האוכל ליום השני ואת צרכי השבת.

הסיבה לכך – היא שגזרו חכמים לא לבשל מיום טוב לשבת אבל אם התחיל את הבישול לפני כניסת החג מותר לו להמשיך לבשל עד לפני כניסת שבת

עירוב תבשילין – לוקחים פת (סוג של לחם) ותבשיל (=בדרך כלל ביצה) ומברכים:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב”.
ואחר כך אומרים: “בְּזֶה הָעֵרוּב יִהְיֶה מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וּלְהַדְלִיק וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵּנוּ מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת”.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.