עשרת ימי תשובה
- תשרי
- פרק עשרת ימי תשובה
- העשרה בתנ"ך / תרבות ישראל
סיכום
עשרת ימי תשובה
עשרת ימי תשובה הם הימים שמתחילים בראש השנה עד ליום הכיפורים ונקראים כך מכיוון שמסוגלים לתשובה, לחשבון נפש ולסליחה בין אדם למקום (=בורא עולם) ובין אדם לחברו.
הרמב”ם כותב על ימים אלה: “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת.” [הלכות תשובה]
חז”ל לומדים זאת מהפסוק בישעיה נ”ה, ו : “דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב“.
מתי הוא מצוי? כשעם ישראל עושה תשובה ודורשים את ה’ בכל לבבם ונפשם הם מוצאים את ה’.
“וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ” [דברים ד’, כ”ט]
מתי הוא קרוב? הוא קרוב לכל מי שיקרא לו באמת.
“קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת” [תהילים קמ”ה, י”ח]
לכן בימים אלה מרבים לעשות חשבון נפש, צדקה, מצוות ומעשים טובים ונוהגים לקום לפנות בוקר לסליחות.
מוסיפים קטעים שמיוחדים לעשרת ימי תשובה בתפילה.
התשובה מכפרת על כל העברות אפילו אם כל ימיו עשה עברות ורק בסוף ימיו חזר בתשובה, אם חזר בתשובה באמת ומעומק הלב ויכול היה לחטוא שוב ולא חטא לא מזכירים לו שוב את חטאיו אבל אם אומר אני אחטא ואעשה מה שאני רוצה ואז בסוף ימיי, בזקנתי, אחזור בתשובה והכל יתכפר לי, לא נותנים לו הזדמנות לחזור בתשובה.
הרמב”ם :
“ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
]משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, ז’, הלכה ד‘]
ארבעת חלקי התשובה:
חרטה – להתחרט על המעשה מעומק הלב
וידוי – להתוודות בפה ולהגיד את החטא שעשה בקול בפני עצמו כדי שיהיה מודע לחטאו
עזיבת החטא – לעזוב את החטא לגמרי
קבלה לעתיד– לקבל על עצמו לא לעשות את החטא שוב אם יזדמן לידו
גישת היהדות לרשע היא אופטימית ומראה שתמיד ניתן לפתוח דף חדש עם האל ובניגוד לתרבויות או דעות שונות בהן החשיבה שלאדם החוטא אין מחילה היהדות דווקא מחזקת את הרשע שתמיד עד יום מיתתו הוא יכול לחזור בתשובה והאל רק מחכה שהוא יעשה את התשובה השלימה (אך שלא יחכה עם התשובה כיון שהוא לא יודע מתי תהיה שעת מיתתו).
וכדי שלא יתייאש אם יראה שהחברה מוקיעה אותו או שהוא כבר נמצא כל כך עמוק בחטא שהוא לא חושב שיש לו אפשרות להתנקות ממנו מחזקים אותו כמה הוא אהוב וכמה רצויה תשובתו.
“וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָו [חַטֹּאתָיו] אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע? נְאֻם אֲדֹנָי ה’, הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה.” [יחזקאל י”ח, כ”-כ”ג]
הנביא יחזקאל אומר בשם האל, מהי התשובה שהאל מבקש מהאדם – לשמור את חוקי ומשפטיו ולעשות משפט וצדקה.
ואם הוא יעשה זאת כל פשעיו לא יזכרו לו והוא יחיה.
והוא מסביר: האם ארצה במות הרשע? מה שאני רוצה זה שישוב מדרכיו הרעים ויחיה!
“וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי, הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן.” [יחזקאל י”ח, כ”ז-כ”ט]
הנביא מסביר את דבר ה’ שאם הרשע יעשה משפט וצדקה הוא יחיה בהמשך הפסוקים יש מעין דו שיח עם האל, שבית ישראל (=עם ישראל) אומר לא יכול להיות שזה יקרה ושיסלח לו, והאל משיב להם:
האם דרכי לא יכולות להיות? להיפך דרכיכם לא יכולות להיות!.
מקור נוסף בישעיה שהאל מחזק את החוזר בתשובה ומבהיר לבני האדם שהמחשבות שלו הם לא כמו שלהם ודרכיהם לא כמו דרכיו אלא להיפך הוא רק מחכה שהרשע יעזוב את דרכו הרעה והוא מדגיש בפסוק שהוא לא רק ירחם עליו אלא גם “כי ירבה לסלוח”
“יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל ה’ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה’.” [ישעיהו נ”ה, ז’]
התשובה על פי החסידות:
על פי החסידות התשובה לא צריכה להיעשות מתוך מקום של אשמה אלא שהיא המהות האלוהית שבכל אדם. התשובה היא לא רק עזיבת החטא וחזרה לעשיית המצוות אלא חזרה לנקודה האלוהית הטמונה בתוך האדם והסרת המחסומים המפריעים בדרך להגשמת הייעוד שלו בעולם.
ולכן לתשובה על פי החסידות אין סוף מכיוון שכל הסרה של מחסום / קליפה או מסך בעצם מקרבת את האדם לאלוהות.