פרשת פנחס – בנות צלפחד

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.

וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.

כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.

וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.

וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.

וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ.

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.

בס”ד

פרשת השבוע: פרשת מטות.

פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים.

מהו נדר?

נדר הוא דבר שמותר על פי חוקי התורה והאדם אסר על עצמו.

חז”ל מתייחסים בשתי גישות לנודר. מצד אחד משבחים אותו ומצד שני כועסים עליו ואומרים לו: לא מספיק מה שהתורה אסרה שאתה מוסיף על עצמך איסורים נוספים?

וצריך להבין שהציווי “לא תוסיף ולא תגרע” הוא מהתורה. כיוון שלפעמים מספיק שאדם יוסיף על עצמו עוד משהו קטן והנפש שלו לא תוכל לשאת את הדבר וכך יבעט בהכל. לכן גם אדם שנודר צריך לשים לב מה הוא נותר, מתי והאם הנדר נכון לו.

הרבי מליבוביץ’ מסביר בספרו שכאשר אדם נודר נדר לצורך כך שיצליח לעמוד באיסורי תורה אז הנדר הוא משובח אך לאחר שהוא התחזק כראוי והציווי הוא חלק ממנו ולא חושש עוד שיפול אז מצווה עליו להיות בין אנשים ולהפיץ את אור ה’. “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”.

ניתן דוגמא: אם אדם יודע שאלכוהול זה דבר שקשה לו לעמוד מולו כי הוא לא מסוגל להגביל את עצמו לכוס אחת וכך הוא עושה מעשים שכשמתפוגג האלכוהול הוא מתבייש בהם ובעצמו אז עדיף שימנע מעצמו ללכת למקומות ששם האלכוהול נשפך כמים. אבל, לאחר שכבר חיזק את עצמו אין שום בעיה שיסתובב עם אנשים ובמקומות ששותים אלכוהול כי אז הוא האדם שיוכל לתת את האור ולסייע לאלה ששם בדוגמא אישית ובשמירה. 

כך התורה אומרת לאדם. אם אתה נודר כדי להימנע מסביבת אנשים שידרדרו אותך כי אתה לא מרגיש מספיק חזק להחזיק במצוות התורה אז הדבר נכון להימנע גם ממה שמותר. אך לאחר שתרגיש שאתה חזק מספיק תשוב ותתקרב ותוכל עם חוכמתך ובענווה ללמד אותם ולתת להם דוגמא אישית כיצד ראוי לנהוג. 

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

בס”ד

פרשת השבוע:

 פרשת פנחס.

בפרשה זו מסופר על צלפחד שלאחר קבלת התורה יצא וקושש עצים בשבת בפרהסיה. עונשו היה מוות בסקילה. 

כשחולקו הנחלות על ידי משה רבנו לשבטים על פי גורל באו בנות צלפחד, מחלה, נעה, חגלה, מלכה,  תרצה ופנו למשה רבנו, אל אהרון הכהן ונשיאי העם והעם בבקשה: למה שלא נקבל את נחלת אבינו? הרי אין לו בן שיהיה ממשיך דרכו אבל יש לו בנות. ואנחנו רוצות נחלה בישראל שתהיה על שם אבינו שמת. 

משה רבנו לא ידע מה לענות לבקשה זו . [נסתלקה הלכה ממנו]

הסיבה לבעיה שעמדה בפני משה רבנו: בנים יורשים את נחלת האב כיוון שבנות נישאות ונחלתם עוברת אל ילדיהם שמחזיקים בשם אביהם. אם בן הזוג של הבת יהיה משבט אחר יצא מצב שהנחלה תעבור משבט אחד לשבט אחר והמטרה היא שלכל שבט יהיה את האזור שלו שיעבור מדור לדור. מצד שני מגיע לצלפחד נחלה כיוון שאמנם מת אבל בעוון פרטי ולא בעוון של מרידה באל או במנהיג ולכן אין שום סיבה לקחת את נחלתו. 

אם כך מה קורה בהמשך הסיפור??

משה רבנו פונה לה’ בשאלת בנות צלפחד וה’ משיב לו: “כן בנות צלפחד דוברות”. זאת אומרת ה’ בכבודו ובעצמו מצדיק את דרישת בנות צלפחד . 

וכך התקבע ציווי מהתורה: אדם שמת ללא בנים, בתו יורשת אותו ורק אם אין לו בנות אחיו יורשים אותו. 

בנות צלפחד שעומדות על שלהן לפני מנהיגי העם וכל העם ולא חוששות מדבר אלא עומדות על שלהן ועל האמת שלהן מראות את כוחן של נשים ועוצמתן. בעצם הבקשה הן הראו עד כמה חביבה עליהן ארץ ישראל ועד כמה הן רוצות חלק ממשי בה ולכן גם זכו ששמם יכתב במפורש בפרשה ואף ה’ מעיד שהן צודקות. 

דרך הסיפור ניתן ללמוד כמה חשוב לעמוד על דעתך, לא להתבייש אלא לדרוש את מה שבעיניך צודק גם אם הדבר גובל בחוסר נעימות או בצחוק של אחרים. 

בנות צלפחד זכו בירושת הארץ!

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.