מלכים א פרק ח’
- מלכים א
- פרק ח'
- הכניסה הראשונה לבית המקדש ותפילת שלמה המלך
חאאָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת־כׇּל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרוּשָׁלָ֑͏ִם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן׃ בוַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כׇּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ גוַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָאָרֽוֹן׃ דוַֽיַּעֲל֞וּ אֶת־אֲר֤וֹן יְהֹוָה֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־כׇּל־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל וַיַּעֲל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּֽם׃ הוְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכׇל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ הַנּוֹעָדִ֣ים עָלָ֔יו אִתּ֖וֹ לִפְנֵ֣י הָאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב׃ ווַיָּבִ֣אוּ הַ֠כֹּהֲנִ֠ים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֧ה אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים׃ זכִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל־מְק֖וֹם הָאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל־הָאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ חוַֽיַּאֲרִ֘כוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּֽרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טאֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהֹוָה֙ עִם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יוַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהֶעָנָ֥ן מָלֵ֖א אֶת־בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ זיאוְלֹא־יָכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַֽעֲמֹ֥ד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֣י הֶעָנָ֑ן כִּֽי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃
יבאָ֖ז אָמַ֣ר שְׁלֹמֹ֑ה יְהֹוָ֣ה אָמַ֔ר לִשְׁכֹּ֖ן בָּעֲרָפֶֽל׃ יגבָּנֹ֥ה בָנִ֛יתִי בֵּ֥ית זְבֻ֖ל לָ֑ךְ מָכ֥וֹן לְשִׁבְתְּךָ֖ עוֹלָמִֽים׃ ידוַיַּסֵּ֤ב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־פָּנָ֔יו וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כׇּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וְכׇל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵ֖ל עֹמֵֽד׃ טווַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר בְּפִ֔יו אֵ֖ת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וּבְיָד֥וֹ מִלֵּ֖א לֵאמֹֽר׃ טזמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֜אתִי אֶת־עַמִּ֣י אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ מִמִּצְרַ֒יִם֒ לֹֽא־בָחַ֣רְתִּֽי בְעִ֗יר מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לִהְי֥וֹת שְׁמִ֖י שָׁ֑ם וָאֶבְחַ֣ר בְּדָוִ֔ד לִהְי֖וֹת עַל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יזוַיְהִ֕י עִם־לְבַ֖ב דָּוִ֣ד אָבִ֑י לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יחוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־דָּוִ֣ד אָבִ֔י יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר הָיָה֙ עִם־לְבָ֣בְךָ֔ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י הֱֽטִיבֹ֔תָ כִּ֥י הָיָ֖ה עִם־לְבָבֶֽךָ׃ יטרַ֣ק אַתָּ֔ה לֹ֥א תִבְנֶ֖ה הַבָּ֑יִת כִּ֤י אִם־בִּנְךָ֙ הַיֹּצֵ֣א מֵחֲלָצֶ֔יךָ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃ כוַיָּ֣קֶם יְהֹוָ֔ה אֶת־דְּבָר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וָאָקֻ֡ם תַּ֩חַת֩ דָּוִ֨ד אָבִ֜י וָאֵשֵׁ֣ב ׀ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֗ל כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה וָאֶבְנֶ֣ה הַבַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כאוָאָשִׂ֨ם שָׁ֤ם מָקוֹם֙ לָאָר֔וֹן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ עִם־אֲבֹתֵ֔ינוּ בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
כבוַיַּעֲמֹ֣ד שְׁלֹמֹ֗ה לִפְנֵי֙ מִזְבַּ֣ח יְהֹוָ֔ה נֶ֖גֶד כׇּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו הַשָּׁמָֽיִם׃ כגוַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֵין־כָּמ֣וֹךָ אֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לַעֲבָדֶ֕יךָ הַהֹלְכִ֥ים לְפָנֶ֖יךָ בְּכׇל־לִבָּֽם׃ כדאֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֗רְתָּ לְעַבְדְּךָ֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ ל֑וֹ וַתְּדַבֵּ֥ר בְּפִ֛יךָ וּבְיָדְךָ֥ מִלֵּ֖אתָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כהוְעַתָּ֞ה יְהֹוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁ֠מֹ֠ר לְעַבְדְּךָ֨ דָוִ֤ד אָבִי֙ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֤רְתָּ לּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר לֹא־יִכָּרֵ֨ת לְךָ֥ אִישׁ֙ מִלְּפָנַ֔י יֹשֵׁ֖ב עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל רַ֠ק אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֤יךָ אֶת־דַּרְכָּם֙ לָלֶ֣כֶת לְפָנַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖כְתָּ לְפָנָֽי׃ כווְעַתָּ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל יֵאָ֤מֶן נָא֙ דבריך דְּבָ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ לְעַבְדְּךָ֖ דָּוִ֥ד אָבִֽי׃ כזכִּ֚י הַֽאֻמְנָ֔ם יֵשֵׁ֥ב אֱלֹהִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ הִ֠נֵּ֠ה הַשָּׁמַ֜יִם וּשְׁמֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ לֹ֣א יְכַלְכְּל֔וּךָ אַ֕ף כִּֽי־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי׃ כחוּפָנִ֜יתָ אֶל־תְּפִלַּ֧ת עַבְדְּךָ֛ וְאֶל־תְּחִנָּת֖וֹ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לִשְׁמֹ֤עַ אֶל־הָֽרִנָּה֙ וְאֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֧ר עַבְדְּךָ֛ מִתְפַּלֵּ֥ל לְפָנֶ֖יךָ הַיּֽוֹם׃ כטלִהְיוֹת֩ עֵינֶ֨ךָ פְתֻחֹ֜ת אֶל־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ יִֽהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָׁ֑ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר יִתְפַּלֵּ֣ל עַבְדְּךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ לוְשָׁ֨מַעְתָּ֜ אֶל־תְּחִנַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יִֽתְפַּלְל֖וּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְ֠אַתָּ֠ה תִּשְׁמַ֞ע אֶל־מְק֤וֹם שִׁבְתְּךָ֙ אֶל־הַשָּׁמַ֔יִם וְשָׁמַעְתָּ֖ וְסָלָֽחְתָּ׃ לאאֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יֶחֱטָ֥א אִישׁ֙ לְרֵעֵ֔הוּ וְנָשָׁא־ב֥וֹ אָלָ֖ה לְהַאֲלֹת֑וֹ וּבָ֗א אָלָ֛ה לִפְנֵ֥י מִֽזְבַּחֲךָ֖ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ לבוְאַתָּ֣ה ׀ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֗יִם וְעָשִׂ֙יתָ֙ וְשָֽׁפַטְתָּ֣ אֶת־עֲבָדֶ֔יךָ לְהַרְשִׁ֣יעַ רָשָׁ֔ע לָתֵ֥ת דַּרְכּ֖וֹ בְּרֹאשׁ֑וֹ וּלְהַצְדִּ֣יק צַדִּ֔יק לָ֥תֶת ל֖וֹ כְּצִדְקָתֽוֹ׃ לגבְּֽהִנָּגֵ֞ף עַמְּךָ֧ יִשְׂרָאֵ֛ל לִפְנֵ֥י אוֹיֵ֖ב אֲשֶׁ֣ר יֶחֶטְאוּ־לָ֑ךְ וְשָׁ֤בוּ אֵלֶ֙יךָ֙ וְהוֹד֣וּ אֶת־שְׁמֶ֔ךָ וְהִתְפַּלְל֧וּ וְהִֽתְחַנְּנ֛וּ אֵלֶ֖יךָ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ לדוְאַתָּה֙ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֔יִם וְסָ֣לַחְתָּ֔ לְחַטַּ֖את עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וַהֲשֵֽׁבֹתָם֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּ לַאֲבוֹתָֽם׃
להבְּהֵעָצֵ֥ר שָׁמַ֛יִם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֥ה מָטָ֖ר כִּ֣י יֶחֶטְאוּ־לָ֑ךְ וְהִֽתְפַּלְﬞל֞וּ אֶל־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וְהוֹד֣וּ אֶת־שְׁמֶ֔ךָ וּמֵחַטָּאתָ֥ם יְשׁוּב֖וּן כִּ֥י תַעֲנֵֽם׃ לווְאַתָּ֣ה ׀ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֗יִם וְסָ֨לַחְתָּ֜ לְחַטַּ֤את עֲבָדֶ֙יךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תוֹרֵ֛ם אֶת־הַדֶּ֥רֶךְ הַטּוֹבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר יֵֽלְכוּ־בָ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה מָטָר֙ עַֽל־אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לְעַמְּךָ֖ לְנַחֲלָֽה׃
לזרָעָ֞ב כִּֽי־יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֗רֶץ דֶּ֣בֶר כִּֽי־יִֽ֠הְיֶ֠ה שִׁדָּפ֨וֹן יֵרָק֜וֹן אַרְבֶּ֤ה חָסִיל֙ כִּ֣י יִֽהְיֶ֔ה כִּ֧י יָֽצַר־ל֛וֹ אֹיְב֖וֹ בְּאֶ֣רֶץ שְׁעָרָ֑יו כׇּל־נֶ֖גַע כׇּֽל־מַחֲלָֽה׃ לחכׇּל־תְּפִלָּ֣ה כׇל־תְּחִנָּ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּֽהְיֶה֙ לְכׇל־הָ֣אָדָ֔ם לְכֹ֖ל עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֣ר יֵדְע֗וּן אִ֚ישׁ נֶ֣גַע לְבָב֔וֹ וּפָרַ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ לטוְ֠אַתָּ֠ה תִּשְׁמַ֨ע הַשָּׁמַ֜יִם מְכ֤וֹן שִׁבְתֶּ֙ךָ֙ וְסָלַחְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ וְנָתַתָּ֤ לָאִישׁ֙ כְּכׇל־דְּרָכָ֔יו אֲשֶׁ֥ר תֵּדַ֖ע אֶת־לְבָב֑וֹ כִּֽי־אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ לְבַדְּךָ֔ אֶת־לְבַ֖ב כׇּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ מלְמַ֙עַן֙ יִרָא֔וּךָ כׇּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־הֵ֥ם חַיִּ֖ים עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ מאוְגַם֙ אֶל־הַנׇּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ׃ מבכִּ֤י יִשְׁמְעוּן֙ אֶת־שִׁמְךָ֣ הַגָּד֔וֹל וְאֶת־יָֽדְךָ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ מגאַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנׇּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כׇּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי׃ מדכִּֽי־יֵצֵ֨א עַמְּךָ֤ לַמִּלְחָמָה֙ עַל־אֹ֣יְב֔וֹ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁלָחֵ֑ם וְהִתְפַּלְﬞל֣וּ אֶל־יְהֹוָ֗ה דֶּ֤רֶךְ הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֣רְתָּ בָּ֔הּ וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁר־בָּנִ֥תִי לִשְׁמֶֽךָ׃ מהוְשָֽׁמַעְתָּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם אֶת־תְּפִלָּתָ֖ם וְאֶת־תְּחִנָּתָ֑ם וְעָשִׂ֖יתָ מִשְׁפָּטָֽם׃ מוכִּ֣י יֶחֶטְאוּ־לָ֗ךְ כִּ֣י אֵ֤ין אָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יֶחֱטָ֔א וְאָנַפְתָּ֣ בָ֔ם וּנְתַתָּ֖ם לִפְנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וְשָׁב֤וּם שֹֽׁבֵיהֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הָאוֹיֵ֔ב רְחוֹקָ֖ה א֥וֹ קְרוֹבָֽה׃ מזוְהֵשִׁ֙יבוּ֙ אֶל־לִבָּ֔ם בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבּוּ־שָׁ֑ם וְשָׁ֣בוּ ׀ וְהִֽתְחַנְּנ֣וּ אֵלֶ֗יךָ בְּאֶ֤רֶץ שֹֽׁבֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר חָטָ֥אנוּ וְהֶעֱוִ֖ינוּ רָשָֽׁעְנוּ׃ מחוְשָׁ֣בוּ אֵלֶ֗יךָ בְּכׇל־לְבָבָם֙ וּבְכׇל־נַפְשָׁ֔ם בְּאֶ֥רֶץ אֹיְבֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־שָׁב֣וּ אֹתָ֑ם וְהִתְפַּלְﬞל֣וּ אֵלֶ֗יךָ דֶּ֤רֶךְ אַרְצָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה לַאֲבוֹתָ֔ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֔רְתָּ וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁר־בָּנִ֥יתִי בנית לִשְׁמֶֽךָ׃ מטוְשָׁמַעְתָּ֤ הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתְּךָ֔ אֶת־תְּפִלָּתָ֖ם וְאֶת־תְּחִנָּתָ֑ם וְעָשִׂ֖יתָ מִשְׁפָּטָֽם׃ נוְסָלַחְתָּ֤ לְעַמְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְאוּ־לָ֔ךְ וּלְכׇל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר פָּשְׁעוּ־בָ֑ךְ וּנְתַתָּ֧ם לְרַחֲמִ֛ים לִפְנֵ֥י שֹׁבֵיהֶ֖ם וְרִחֲמֽוּם׃ נאכִּֽי־עַמְּךָ֥ וְנַחֲלָתְךָ֖ הֵ֑ם אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם מִתּ֖וֹךְ כּ֥וּר הַבַּרְזֶֽל׃ נבלִהְי֨וֹת עֵינֶ֤יךָ פְתֻחֹת֙ אֶל־תְּחִנַּ֣ת עַבְדְּךָ֔ וְאֶל־תְּחִנַּ֖ת עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל לִשְׁמֹ֣עַ אֲלֵיהֶ֔ם בְּכֹ֖ל קׇרְאָ֥ם אֵלֶֽיךָ׃ נגכִּֽי־אַתָּ֞ה הִבְדַּלְתָּ֤ם לְךָ֙ לְֽנַחֲלָ֔ה מִכֹּ֖ל עַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֜רְתָּ בְּיַ֣ד ׀ מֹשֶׁ֣ה עַבְדֶּ֗ךָ בְּהוֹצִיאֲךָ֧ אֶת־אֲבֹתֵ֛ינוּ מִמִּצְרַ֖יִם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
נדוַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת שְׁלֹמֹ֗ה לְהִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת כׇּל־הַתְּפִלָּ֥ה וְהַתְּחִנָּ֖ה הַזֹּ֑את קָ֞ם מִלִּפְנֵ֨י מִזְבַּ֤ח יְהֹוָה֙ מִכְּרֹ֣עַ עַל־בִּרְכָּ֔יו וְכַפָּ֖יו פְּרֻשׂ֥וֹת הַשָּׁמָֽיִם׃ נהוַיַּעֲמֹ֕ד וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כׇּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל לֵאמֹֽר׃ נובָּר֣וּךְ יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן מְנוּחָה֙ לְעַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר לֹֽא־נָפַ֞ל דָּבָ֣ר אֶחָ֗ד מִכֹּל֙ דְּבָר֣וֹ הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֥ה עַבְדּֽוֹ׃ נזיְהִ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ עִמָּ֔נוּ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־אֲבֹתֵ֑ינוּ אַל־יַעַזְבֵ֖נוּ וְאַֽל־יִטְּשֵֽׁנוּ׃ חנחלְהַטּ֥וֹת לְבָבֵ֖נוּ אֵלָ֑יו לָלֶ֣כֶת בְּכׇל־דְּרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֤יו וְחֻקָּיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֔יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אֶת־אֲבֹתֵֽינוּ׃ נטוְיִֽהְי֨וּ דְבָרַ֜י אֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר הִתְחַנַּ֙נְתִּי֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה קְרֹבִ֛ים אֶל־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה לַעֲשׂ֣וֹת ׀ מִשְׁפַּ֣ט עַבְדּ֗וֹ וּמִשְׁפַּ֛ט עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵ֖ל דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ סלְמַ֗עַן דַּ֚עַת כׇּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֖ין עֽוֹד׃ סאוְהָיָ֤ה לְבַבְכֶם֙ שָׁלֵ֔ם עִ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לָלֶ֧כֶת בְּחֻקָּ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖יו כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ סבוְֽהַמֶּ֔לֶךְ וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ זֹבְחִ֥ים זֶ֖בַח לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ סגוַיִּזְבַּ֣ח שְׁלֹמֹ֗ה אֵ֣ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אֲשֶׁ֣ר זָבַ֣ח לַיהֹוָה֒ בָּקָ֗ר עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וְצֹ֕אן מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָ֑לֶף וַֽיַּחְנְכוּ֙ אֶת־בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה הַמֶּ֖לֶךְ וְכׇל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ סדבַּיּ֣וֹם הַה֗וּא קִדַּ֨שׁ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־תּ֣וֹךְ הֶחָצֵ֗ר אֲשֶׁר֙ לִפְנֵ֣י בֵית־יְהֹוָ֔ה כִּי־עָ֣שָׂה שָׁ֗ם אֶת־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה וְאֵ֖ת חֶלְבֵ֣י הַשְּׁלָמִ֑ים כִּֽי־מִזְבַּ֤ח הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה קָטֹ֗ן מֵֽהָכִיל֙ אֶת־הָעֹלָ֣ה וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה וְאֵ֖ת חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃ סהוַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֣ה בָעֵת־הַהִ֣יא ׀ אֶת־הֶחָ֡ג וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּוֹ֩ קָהָ֨ל גָּד֜וֹל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֣ת ׀ עַד־נַ֣חַל מִצְרַ֗יִם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר יֽוֹם׃ סובַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְבָרְﬞכ֖וּ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאׇהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כׇּל־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ׃
ב”ה
מיקום: מלכים א’ פרק ח’
נושא: חנוכת בית המקדש
סיכום:
שלמה המלך מסיים את בניית המקדש בחודש תשרי הנקרא ירח האיתנים ומזמין את כל ראשי העם הנשיאים להגיע לירושלים, להיות באירוע העלאת ארון ה’ מעיר דוד בירושלים לבית המקדש. ראשי העם מגיעים והכוהנים נושאים את ארון ה’ .
ארון ה’, אוהל מועד וכלי הקודש נישאים על ידי הלווים כשבמקביל באותו זמן שלמה המלך וייתר העם מקריבים קורבנות רבים מאוד לכבוד האל.
הכוהנים מכניסים את ארון ה’ לבית המקדש לקודש הקודשים מתחת לכרובים שבנה שלמה. מעל הארון תהיה פרוכת שהבדים שלה יהיו ארוכים מאוד כך שלא יראו דפנות הארון. מי שיסתכל על האזור יוכל לראות רק את תחילת הבדים שבראש הארון.
בארון ה’ נמצאים רק לוחות הברית שנחקקו על ידי האל בהר סיני.
לאחר שהכוהנים יוצאים מהמקום הקדוש הם לא מצליחים לעבוד ולשרת במקדש מכיוון שירד ענן על האזור שכיסה את כל המקום בערפל. שלמה המלך אומר: ה’ בחר לשכון בערפל.
שלמה מתפלל לה’ כשפניו אל המקדש לפני כל הקהל הרב שהתאסף מכל קצווי הארץ להגיע ליום המיוחד ואומר לאל: בניתי לך בית שתשכין את שכינתך בו לעולמים. [מעכשיו בני ישראל כבר לא יכולים להקריב קורבנות היכן שירצו אלא רק בבית המקדש].
הוא מסתובב ופניו כעת אל העם ומברך אותם כשכולם עומדים. שלמה מברך ומודה לאל על שבחר בדוד אביו ובו, בנו להיות מלכים על ישראל ולמרות שמאז שה’ הוציא את עם ישראל ממצרים הוא לא בחר בשום מקום כמקום מיוחד לשכון שם. עכשיו הוא בחר בבית דוד ובירושלים ובחר בו כבנו של דוד להיות זה שיבנה את בית האל.
הוא פורש ידיו כלפי השמים, מהלל את ה’ שאין כמוהו בשמים ובארץ ובעשייה ובשמירה שלו על חסידיו שהולכים אחריו. הוא מזכיר את העובדה שה’ שמר וקיים את הבטחתו לדוד שבנו ישב על כיסא מלכותו ויבנה את בית האל ועכשיו הוא מבקש ממנו שישמור את ההבטחה השנייה שנתן לדוד שכיסא מלכותו של דוד יישאר לנצח כל עוד בניו ילכו בדרכי האל.
שלמה מדגיש שברור לו שכל העולם כולו לא יכול להכיל את גדולת האל קל וחומר שהבית שבנה לא יוכל להכיל את גדולתו אבל הוא מבקש שה’ ישים את שכינתו בבית זה ויהיו עיניו תמיד אל הבית ואל כל מי שיבוא אליו להתפלל שם.
שלמה המלך מבקש מה’ שיקשיב לתפילותיו ולתפילות עם ישראל כשהם מגיעים אל בית המקדש ומתפללים לפניו מסיבות שונות ומצבים שונים. שיסלח להם ויענה לתפילתם.
- במידה ויהיה סכסוך בין שני אנשים והם יבואו לפניך כדי שתפתור את העניין. תצדיק את הצדיק ואת הרשע תרשיע.
- במידה ועם ישראל יחטאו ותביא עליהם אויבים שילחמו איתם והם יבקשו ממך סליחה, ישובו אליך, יתוודו ויתחננו שתושיע אותם. תסלח להם.
- במקרה שיהיה מצב שעם ישראל יחטאו וכעונש לא ירד גשם ותהיה בצורת כשעם ישראל יבין את טעותו, יתנהגו כראוי ויבקשו את סליחתך. תשמע ותסלח להם ותוריד מטר על הארץ שנתת להם לנחלה.
- במקרה שיהיה רעב בארץ ויהיה מחלות שונות של תבואה תשמע לתפילתם
- כל סיבה שאדם מישראל יפנה אליך וכל סוג של תפילה ותחינה שאדם מישראל ירצה לבקש כשיבוא לבית הזה לפרוש את בקשתו ותחינתו, תענה לו.
- אדם נוכרי [=גוי] שיבוא מארץ רחוקה לכבודך לאחר ששמע על הניסים והנפלאות שעשית לעם ישראל ועל כוחך העצום ויתפלל בבית הזה, תקשיב ותענה לו כדי שכל בני העולם יכבדו ויפחדו מימך כמו עם ישראל וידעו ששמת את שכינתך בבית זה.
- כשעם ישראל יצא למלחמה עם האויבים ויתפללו בדרך העיר ובדרך בית המקדש תשמע לתפילתם.
- במקרה ועם ישראל יחטאו וכתוצאה מהחטאים שלהם יגלו מארצם לארץ אויב ומתוך מצוקתם יתפללו ויפנו אליך ויכוונו ליבם כאילו הם עומדים בבית המקדש ויבקשו סליחה על מעשיהם, תשמע, תקשיב ותענה לתפילתם.
כי הם עמך, שבחרת בהם מכל העמים והוצאת אותם ביד חזקה ובניסים ונפלאות ממצרים מתוך מקום שלא ניתן ליציאה והבדלת אותם מכל העמים ונתת להם נחלה ביד משה עבדך.
לאחר ששלמה מסיים את תפילתו הוא קם [בתפילה הוא כרע על ברכיו ופרש כפיו לשמים], מברך את ישראל ואומר להם: יהי ה’ אלוהינו איתנו, לא יעזוב אותנו ולא ינטוש אותנו. כדי שנהיה קרובים אליו לקיים מצוותיו, לשמור ולעשות חוקיו. שלמה המלך מזהיר את העם ללכת אחרי חוקי האל ולשמור מצוותיו. הוא מבקש שכל דבריו שהתחנן לאל יהיו רצויים בפני האל והוא יקיים את בקשותיו ואת בקשות עם ישראל מידי יום ביומו כך שכל העמים בעולם ידעו ויראו שה’ הוא האל היחיד ואין עוד מלבדו.
הוא מזהיר שוב את העם ללכת בחוקי האל גם בעתיד בדיוק כמו ביום זה.
לאחר סיום ברכת ותפילת שלמה, שלמה והעם חוגגים ומקריבים קורבנות לאל לכבוד חנוכת בית המקדש. שלמה מקדש גם אזור נוסף [רצפת הכוהנים] לצורך הקרבת קורבנות כיוון שאזור המזבח היה קטן להכיל את כמות הקורבנות שהוקרבו. כמות הקורבנות שהוקרבו: עשרים ושנים אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן בחג חנוכת המקדש. במשך שבעה ימים הם חוגגים את חנוכת המקדש. לאחר מכן הם חוגגים את חג סוכות עוד שבעה ימים כשבסיומו ביום השמיני עצרת העם שבים לביתם שמחים ומאושרים מהחגיגות ומהאירוע הגדול.
מבנה הפרק:
פסוקים א’-י”א: הקהלת שלמה את ראשי העם והכוהנים בחודש תשרי להעלאת ארון ה’ אל המקדש.
פסוקים י”ב-נ”ד: תפילת שלמה לאל
נ”ה-ס”ב: ברכת והכוונת שלמה המלך לעם
ס”ג-ס”ד: שלמה המלך והעם מקריבים לאל
ס”ה- ס”ו: חגיגות העם בירושלים.
מילים לביאור:
יקהל– אסף, קיבץ
זקני ישראל– מנהיגי וראשי העם.
חורב– הר סיני
ירח האיתנים– חודש תשרי
חודש השביעי– חודש תשרי [נספר מניסן. החודש שבו התקיימה היציאה ממצרים]
בית זבל– בית לשים בו שכינתך
ויסב המלך– שלמה המלך הסתובב.
כינויים:
הכינויים המופיעים בפרק באים להדגיש את ההכנעה של שלמה כלפי האל [עבדך], את הרצון שלו לעורר את רחמי האל עליו ועל עם ישראל בכך שמדגיש את הקשר בינו לבין עם ישראל [עמך] ואת יחסו המכבד לאביו דוד.
ה’– ה’ אלוהינו, השמים , אלוהי ישראל, [ל”ד,כ”ג, כ”ה, כ”ו]
שלמה– עבדך, עבדו [כ”ח, כ”ט, ל’, נ”ט]
עם ישראל– עמך, עמו , בניך [כ”ה, נ’, נ”א, מ”א, מ”ד, ל”, ל”ג, ל”ד, ל”ח, נ”ב, נ”ט]
משה רבנו– משה עבדך , משה עבדו [נ”ג, נ”ו
דוד המלך– דוד אבי- י”ז, י”ח, כ’, כ”ד, כ”ו,
מילה מנחה: מילה החוזרת בפרק ומטרתה להעביר מסר.
שמים [ל”ב, ל”ד, ל”ה, ל”ו, ל”ט, מ”ג, מ”ה, מ”ט]
המילה חוזרת בפרק כמקום מושבו של האל ולכן שלמה פונה לאל במילה זו המדגישה את העובדה שהאל הוא מופשט ונמצא בכל מקום ולא רק במקום מסוים.
מקום / בית [י”ח, י”ט, כ”ו, כ”ט,ל”א, ל”ג, ל”ח, מ”ב, מ”ג, מ”ד, מ”ח ועוד…]
המילה חוזרת כדי להדגיש את הנושא העיקרי של הפרק שהוא בית המקדש.
בתפילתו שלמה המלך משלב דברים שיגרמו לאל להיענות לתחנוניו:
- שלמה מכנה את עצמו עבד. הוא אינו מתנשא מול האל אל מתרפס לפניו. [כ”ח, כ”ט, ל’, נ”ט]
- שלמה מזכיר את הקשר בינו לבין אביו. [י”ז, י”ח, כ’, כ”ד, כ”ו]
- שלמה מזכיר את הבטחות האל לאביו דוד שהיה אהוב ונבחר על ידי האל. [כ”ד-כ”ה]
- שלמה מרבה להשתמש בכינויים המראים שייכות, חיבה וקשר בין האל לעם ישראל- עמך, ה’ אלוהינו, אלוהי ישראל. [נ”א, מ”א, מ”ד, ל’, ל”ג ועוד]
- שלמה מדגיש את הבטחות ה’ למשה רבנו בעבר. [נ”ג]
- שלמה מדגיש את ההשקעה של ה’ בעם ישראל בעבר.[נ”א]
- שלמה מבהיר שעם ישראל עלולים לחטא כיוון שהם בני אדם ויכולים למעוד כמו כל אחד מה שחשוב הוא שהם ישובו בתשובה. [מ”ו]
- שלמה מזכיר שכל העולם מסתכל ומתבונן לראות האם תפילות ישראל מתקבלות וזו דרך מצוינת בשביל האל להגדיל את שמו בעולם ולהראות שהוא, אלוהי ישראל האל היחיד בעולם.[ס’]
הבטחות האל אל דוד: [כ”ד-כ”ז]
- בנו של דוד ישב על כיסא מלכותו ויבנה את בית האל
- לנצח צאצאיו של דוד המלך יהיו בשלטון בתנאי שילכו בחוקי האל.
מילים נרדפות: מילים הדומות במשמעות אך שונות בצורתן.
חודש תשרי: חודש השביעי= ירח האיתנים
בתפילת שלמה ניתן לראות ששלמה משלב חלק מעיקרי האמונה של ישראל.
13 עיקרי אמונה:
1. שהאל נמצא ומשגיח– כט “לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם”
2. אל אחד– כג “וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין-כָּמוֹךָ אֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת”
3. אינו גוף ואין לו דמות הגוף– כז “כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ–אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”.
4. האל קדמון לכל קדומים
5. אין עבודה לזולתו– ס ” לְמַעַן, דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי יְהוָה, הוּא הָאֱלֹהִים: אין. עוד.”
6. יודע מחשבות בני אדם– ל”ט “… כִּי-אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ, אֶת-לְבַב כָּל-בְּנֵי הָאָדָם.“
7. נבואת משה רבנו עליו השלום אמת– נו “בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל, אֲשֶׁר דִּבֵּר: לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד, מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.“
8. משה רבנו אדון לכל הנביאים
9. התורה כולה נכתבה מהשמים– נ”ג “כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם–אֲדֹנָי יְהוִה”.
10. לא תשתנה בשום זמן– סא “וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם, עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו, כַּיּוֹם הַזֶּה. “
11. הקב”ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים– לב “וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ–לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.“
12. שיבוא מלך המשיח
13. המתים עתידים לחיות
לצורך מה נבנה בית המקדש?
כדי לענות על השאלה נסביר כמה מושגים:
בעולם יש כל מיני תפישות ודעות על מיהו אלוהים?
אלוהות אוניברסאלית– אל שנמצא בכל מקום ושולט בכל מקום.
אל מקומי– אל שנמצא במקום מסוים ושולט בו אבל במקום אחר אינו שולט.
מונותאיזם- אל אחד
סינקרטיזם– אלים רבים
אלוהות מופשטת– אל שלא ניתן לחוש אותו.
אלוהות מוחשית– אל שניתן לחוש אותו.
מכיוון שעם ישראל מאמין באל אחד שאין לו גוף ודמות הגוף ונמצא בכל מקום בעולם שלמה המלך בתפילתו מסביר ואומר שברור לו שה’ שכבודו מלא כל העולם לא יוכל להיכנס ולהצטמצם רק בבית המקדש אבל בכל אופן שלמה מבקש שעיני ה’ יהיו ממוקדות למקום שבנה ולקדש ולהבדיל אותו משאר המקומות.
” כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ–אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.” [פסוק כ”ז]
גם בפרק עצמו יש התייחסות לכך שהאל לא באמת יושב או גר בבית המקדש/בארון:
“אֵין, בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב” [פסוק ט’]
מטרת בניית בית המקדש היא בנייה לכבודו של ה’ ולא כמקום מגוריו של האל.
“וָאֶבְנֶה הַבַּיִת, לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל “[פסוק כ’]
לדוגמא: מוזיאון “יד ושם” נבנה כדי לזכור את נרצחי השואה ולא כדי שיקברו או יגורו שם. אלא לכבודם ולזכרם.
מטרות בניית המקדש:
- לכבודו של האל [פסוק כ’]
- שיהיה מקום לארון ה’ מכובד [הארון בו לוחות האבנים] ולא אוהל.[פסוק כ”א].
- לבנות מקום מרכזי בו עם ישראל יוכלו לפנות אל האל לצרכים שונים כמו משפט, סליחה, חרטה, בקשה, תפילה [פסוק נ”ב].
- לחזק את משפחת בית דוד ולהראות שה’ בחר בהם כבית המלוכה שיבנו את בית האל. [כ”ז, מ”ג, מ”ח]
- לגרום לכל העמים השומעים על נפלאות אלוהי ישראל להאמין ולפחד מאלוהי ישראל.[ פסוקים מ”ב- מ”ג]
אירועים שונים ששלמה המלך מתאר בתפילתו:
- אנשים שרבו ביניהם ובאו לבית המקדש כדי שהאל ישפוט.
- אויבים שמזיקים לעם ישראל כעונש על חטאים והעם יתחרט על מעשיו וישוב בתשובה.
- עצירת גשמים כעונש על חטאים.
- רעב בארץ כתוצאה מדבר או ממחלות תבואה שונות כתוצאה מחטאים.
- נוכרי שיבוא להתפלל בבית המקדש כי שמע על כוחו של אלוהי ישראל ועוצמתו.
- עם ישראל כשהם בזמן מלחמה עם אויביהם והם לא בארצם.
- עם ישראל כשהם בגלות.
שלמה המלך מבקש מה’ שישמע לתפילות עם ישראל כשהם באים אל בית המקדש ושופכים את לבם בבקשת סליחה ובתחנונים כי אין אדם שלא יחטא. כך זה יחזק את מעמד בית המקדש כמקום לקיבול תפילות.
שלמה המלך משלב שתי גישות שונות בהתייחסותו לחוטאים בתפילתו אך הן משתלבות במסר שהוא מעביר:
- אדם שחוטא יקבל עונשו והצדיק יקבל שכרו- מידה כנגד מידה.
- “וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ–לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.” [פסוק ל”ב]
- אדם שחטא יוכל להגיע לבית המקדש ולקבל את סליחת האל. “כי יֶחֶטְאוּ-לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יֶחֱטָא,” [פסוק מ”ו].
מצד אחד שלמה מבקש מהאל שיטפל בחוטא ויפרגן לצדיק אך מצד שני הוא בקטע אחר של תפילתו מבקש מהאל לסלוח לחוטא. כיצד שתי הגישות השונות מתיישבות בתפילת שלמה?
הדרך לפתור את הפער בין הבקשות היא:
כשאדם יחטא וייענש וישוב בתשובה על חטאיו ויתחרט עליהם אז האל יענה לתפילתו ויסלח לו. זאת אומרת הדרך לקבל את מחילת האל היא לא אוטומטית אלא האדם החוטא צריך לפנות אל האל. להבין את טעויותיו, לבקש את סליחתו ולשנות את מעשיו.
” וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם” [פסוק מ”ח]
שאלה רטורית– שאלה שהתשובה עליה ברורה.
כז כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ–אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
שלמה המלך בדבריו אומר: האמנם האל ישב בבית שבניתי? הרי כל השמים והארץ לא יכולים להכיל אותו אז ברור שהבית שבניתי שהוא מוגבל לא יוכל להכיל אותו…
לכן התשובה היא: בניית הבית לכבודו של האל ולא כדי שיגור שם.
ביטוי מנחה– צירוף של שתי מילים או יותר החוזר בקטע ומעביר מסר.
“הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”-כ’, כ”ז, מ”ג, מ”ח,
המשפט חוזר בפרק בנאום שלמה. מטרתו להדגיש את העובדה ששלמה המלך בנה את בית המקדש ובכך גם מתחזקת ממלכת בית דוד כשבט שבו בחר האל למלוך ולעשות רצונו.
קשיים ופרשנויות:
קושי:
מהו החודש והחג שמדובר עליו בפרק?
פירוש:
רלב”ג: בירח האיתנים , והוא חדש תשרי , בחג הסכות
הסבר פירוש: החודש הוא חודש תשרי והחג חג סוכות [בתשרי החג שחוגגים 7 ימים הוא סוכות.
קושי:
מהי הסיבה שנקרא חודש תשרי ירח האיתנים?
פירוש:
בירח האיתנים- שבו אוספים הפירות והתבואות לבית , כמו שנקרא “חג האסיף” (שמ‘ כג , טו) לזה הטעם; וכן איתנים לשון ‘חוזק‘ , שהתבואות והפירות חיי האדם. ומרבותינו ז”ל שאמרו (פס”ר ו , ט) , שנולדו בו אבות שהם איתני עולם , כמו “והאיתנים מוסדי ארץ” (מי‘ ו , ב). ומהם אמרו , שהוא חזק במצות , שיש בזה החדש חגים ומצות. ויונתן תרגם: “בירחא דעתיקייא קרו ליה ירחא קדמאה , בחגא , וכען הוא ירחא שביעאה“; כלומר , כי לפני הזמן שיצאו ישראל ממצרים היה תשרי החודש הראשון , כי בתשרי נברא העולם , ומשיצאו בני ישראל ממצרים בניסן , הוא ראש לחדשים , ותשרי שביעי לו; כי כן אמר להם האל יתעלה “החדש הזה לכם ראש חדשים” (שמ‘ יב , ב[
הסבר פירוש:
- בחג זה אוספים את הפירות [התבואה] והפירות הם מה שמחזקים את האדם. [איתן=חזק]
- בחודש זה נולדו האבות שהם איתני העולם
- החודש הזה יש בו הרבה חגים והרבה מצוות ולכן נחשב כחזק במצוות.
- חודש תשרי היה החודש הראשון לחודשים כיוון שהוא החודש שנברא בו העולם והאדם הראשון רק מאז יציאת מצרים התחילו לספור את ניסן כראשון ולכן תשרי חזק .
קושי:
מהי הסיבה שנאמר ארבע עשר יום ושבעה ימים? כמה ימים באמת חגגו עם ישראל בפרק זה ומהי הסיבה לשתי הגרסאות?
הסבר פירוש:
שלמה ועם ישראל חוגגים במשך שבעה ימים את חגיגות חנוכת המקדש ואילו לאחר מכן הם חוגגים את חג סוכות ולכן לאחר היום השמיני שנקרא עצרת הם שבים לביתם. סה”כ 14 ימי חגיגות.
מוסר השכל:
- לומדים משלמה המלך שאדם תמיד יזכור את הוריו ולא יתגאה במעשיו בלי לתת כבוד לאביו שגרם לו להגיע למקום בו הוא נמצא, אלא יכבד אותו גם לאחר מותו.
- לומדים משלמה המלך שהכיר תודה לאל והודה לו ליד כל העם. לא הרגיש שזו פחיתות כבוד מבחינתו להודות לאל ועל אף העשייה הרבה שלו לא שכח מי סייע לו וגרם לו לבצע את חלום אביו.
- לומדים מתפילת שלמה על עוצמת הכוונה- שלמה המלך מבקש מהאל שגם כשעם ישראל לא נמצאים בארצם אבל מתפללים לאל מעומק לבם ומכוונים לבית המקדש שה’ ישמע לתפילתם כאילו הם בבית המקדש ומשם מתפללים ויענה לתפילתם.
- לומדים מתפילת שלמה על כוחה של החרטה והיכולת לשוב ולהשתנות ולהתקבל על ידי האל. שלמה מדגיש שאין אדם שלא יחטא ושלאורך כל הדרך שהאדם חי בה לא משנה באיזה מקום הוא נמצא [בארץ או בחו”ל] כל עוד הוא מבין את טעותו, מתחרט עליה, מתוודה על מעשיו ושב אל האל הוא מבקש מהאל לשמוע ולענות לתפילתו.
- לומדים מתפילת שלמה על כוחה של התפילה.- שלמה נותן דוגמאות שונות בהם נראה שהאדם נמצא במצב של חוסר אונים ורק בכוח התפילה שלו הוא מבקש שהאל יושיע את האדם וישנה את מצבו.
- לומדים מתפילת שלמה על כך שאדם צריך לדעת איך לבקש ולא רק מה לבקש. שלמה המלך משלב בתפילתו דברים שיגרמו לאל להיענות לתפילותיו. גם אנחנו לפני שאנחנו מבקשים משהו מהאל / מאדם צריכים לחשוב איך נכון לבקש כדי שבקשותינו יתקבלו ברצון.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות בגרות:
- קרא מלכים פרק ח’ פסוקים: ט”ו- י”ז, כ”ד- כ”ו. שלמה המלך מזכיר את הבטחות האל אל דוד. הבטחה אחת מתגשמת והבטחה שניה הוא מבקש שתתגשם. מהן ההבטחות הנזכרות ומהו התנאי לקבלת ההבטחה השנייה? בסס תשובתך על הפסוקים.
- קרא מלכים ב’ פרק ח’ פסוקים ט”ו- י”ז ושמואל ב’ פרק ז’ פסוקים א’- י”ז.
- מהי הסיבה לכך שהאל מתחייב לדוד שבנו יבנה את בית האל?
- מהי הסיבה לכך שהאל לא אישר לדוד המלך לבנות את בית המקדש בעצמו?
- קרא שמואל ב פרק ז’ פסוק ח’ באיזה כינוי מכנה האל את דוד? האם הכינוי חיובי או שלילי?
- מקריאתך בספר שמואל פרק ז’ כיצד אתה מתרשם שהאל מתייחס אל דוד ואל יציאתו למלחמות? האם כמלחמות מצווה [הכרח] או מלחמות רשות [לצורך ביסוס כלכלי וכבוד]. נמק תשובתך.
- קרא מלכים א’ פרק ח’ פסוקים כ”ח- מ’.
- שלמה המלך מתאר מצבים שונים שבעתיד ימצאו בהם בני ישראל. תן שלוש דוגמאות מהדוגמאות ששלמה נותן וכתוב לצורך מה הוא מפרט אותם בתפילתו?
- קרא פסוקים מ”א- מ”ג. פסוקים אלה שונים מהפסוקים הקודמים. במה הם שונים? מה בקשת שלמה בפסוקים אלה ומה הנימוק שהוא נותן לבקשתו? בסס תשובתך על הפסוקים.
- קרא מלכים א’ פרק ח’ פסוקים מ”ד-נ’.
כיום אין בית מקדש ובכל אופן לאורך 2000 שנות גלות עם ישראל התפלל לאלוהיו כשפנינו לאזור ארץ ישראל וירושלים. כיצד תפילת שלמה מתקשרת למנהג זה?
- קרא מלכים א פרק ח’ פסוקים י’-י”א ושמות פרק מ’ פסוקים ל”ד-ל”ה.
כתוב שתי נקודות דמיון ונקודת שוני אחד בין המקרים.
- קרא מלכים א’ פרק ח’ פסוקים י”ב- נ”ד. כתוב, הסבר ובסס על הכתוב מה הם הדברים שמשלב שלמה המלך בתפילתו כדי לגרום לאל להיענות לבקשותיו. [תן לפחות 4 פרטים]
