ישעיה מ

א נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.     ג קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. ד כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. ה וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.     ו קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. ח יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.     ט עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ͏ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. י הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל.     יב מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. יג מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. יד אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ. טו הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל. טז וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה.     יז כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. יח וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ. יט הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף. כ הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט. כא הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ. כב הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת. כג הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה. כד אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.     כה וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. כו שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.     כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. כט נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

ב”ה

נושא: נבואת נחמה

מיקום: ישעיה פרק מ’ פסוקים : א’- י”א

סיכום

נבואת ישעיה זו עוסקת בנבואת נחמה לעם ישראל.

הנביא מספר לעם על הציווי שקיבלו מהאל הוא ונביאים אחרים. 

הציווי הוא ללכת ולנחם את עם ישראל, עם האל ולעודד אותם, להדגיש בפניהם שה’ הוא האלוהים שלהם ולא עזב אותם למרות החטאים ולמרות הקשיים שהם עברו. [בגלל מה שעברו אולי יחשבו שה’ לא איתם והוא מרגיע שהוא אלוהים שלהם]. 

הוא מצווה עליהם לדבר על ליבם של ישראל [לב ירושלים] מכיוון שהם בכאב לב גדול, בצער ובייאוש ויש צורך לנחמם ולעודד אותם ולספר להם שהינה, באה הגאולה. 

 ירושלים [עם ישראל] סיימה את תקופת ריצוי העונש שלה על כל החטאים שחטאו העם מול ה’. 

התיאורים של סיום תקופת העונש באים לידי ביטוי פה במטאפורות של: חייל שסיים את תקופת ימי הצבא שלו ועכשיו משוחרר. ושל אסיר משוחרר, אדם שהיה בכלא וסיים את תקופת ימי ריצוי עוונו. 

כעת, לאחר תקופת סיום העונש, שירושלים נענשה פעמים גם בגלות ראשונה [אשור ובבל] וגם בגלות שניה [רומא], לאחר שהעם התנקה מחטאיו הגיעה תקופת ימי הגאולה. 

העם העצוב והמיואש קשה לו להאמין בשינוי שיתרחש.

הנביא מוכיח את העובדה שהגיע זמן הגאולה בכך שמדמה את המצב לאדם שהולך במדבר וקורא בקול והדרך המסובכת לפניו הופכת להיות קלה. הדרכים שהיו בעבר קשות להגעה לארץ הן קלות ביותר. המקומות הגבוהים ירדו [הרים], המקומות הנמוכים יעלו [גיא], המקומות שהיו עם קשיים ללכת עליהם כי היו בהם חריצים או דרכים לא נוחות להליכה יהפכו להיות דרך חלקה וישרה [עקוב, רכסים] וכל זה כדי להקל על ההגעה של העם לשוב לארץ ישראל. כך כל בני העולם יראו בעיניהם שהדברים הם פעולות של האל ולא פעולות טבעיות. 

ה’ אומר לנביא שוב להשמיע קול. והנביא משיב ואומר: מה אקרא? האדם שמשמיע קול ומבטיח הבטחות הוא בסופו של דבר אדם. ולכן מדומה לחציר שיכול להישבר ולא נשאר לנצח. לעומתו כשה’ מדבר כשה’ קורא הדברים שלו קיימים לנצח כי הוא נצחי ולכן אפשר לסמוך עליו שיעמוד בהבטחותיו וכך לדברי האל יש ערך יותר מדברי בני אדם ולא משנה מה מעמדם. ומכיוון שהאל התחייב לגאולה אפשר לסמוך עליו שדברים אלה יקרו. 

פירוש נוסף: ה’ אומר לנביא לקרוא והנביא שואל אותו מה אני צריך לקרוא? וה’ אומר לו לקרוא ולומר בעולם שכל הבשר חציר שלא קיים לנצח ואילו דבר ה’ יתקיים לעד והכוונה היא שהגויים שהציקו ועשו רע לישראל יאבדו כמו חציר שמתכלה ואילו דברי ה’ שעם ישראל יהיה שמור ומוגן יתקיימו.

הנביא מצווה למבשרת ציון לעלות על הר גבוה[מקום שממנו כולם יכולים לשמוע את דבריה] ולהרים קולה ולא לפחד מכך שהדבר לא יקרה והיא סתם מבשרת גאולה. לומר בקול: הגיע זמן הגאולה.

 ה’ יביא את הגאולה בחוזק יד ובגבורה. זה הזמן שבו האל ישלם שכר לכל מי שפעל והלך בדרכיו . הדרך שבה האל יגאל תהיה בצורה פרטנית, מדויקת  ורכה בדיוק כמו רועה צאן שמקבץ את הצאן שלו מכל מיני קצוות שהם התפזרו אליהם ונושא את אלה שקשה להם לצעוד בחיקו. 

מילים לביאור:

ציץ=צמח בראשית פריחתו

מלאה צבאה= סיימה את תקופת ימי הצבא שלה

נרצה עוונה= כמו אסיר בכלא שממלא את זמן תקופת שהותו בכלא לאחר שחטא

עקוב=משהו עקום

מישור= דרך ישרה וקלה להליכה

תקופת הנבואה: ישעיה הנביא מנבא לעם ישראל. הוא מנבא בתקופה שבית המקדש הראשון עדיין בנוי. הרבה מנבואותיו מכוונות לתקופות מאוחרות יותר ולא לתקופה שחי בה.

סוג הנבואה:

נבואת נחמה המילים המדגישות את סוג הנבואה: “נחמו נחמו עמי”.

מתי קוראים את הפרק?

פרק זה נקרא כהפטרה בשבת שלאחר תשעה באב היום שאנחנו צמים ומתענים בו וזוכרים את בית המקדש שחרב ועדיין לא נבנה. מכיוון שהיינו בצער והצטערנו מאוד מגיעה הנבואה הזו כדי לנחם את עם ישראל ולהזכיר להם שלמרות שהבית לא נבנה הוא ישוב להבנות והמצב לא יישאר רע. 

מילה מנחה– מילה שחוזרת בקטע ומטרתה להעביר מסר.

נחמו- המילה נכפלת ומטרתה להדגיש את המסר של הנחמה שתבוא.

קול- המילה קול נכפלת ומבטאת את המסר החזק שעובר פה. הדבר יקרה. 

קול– קול שדורש מהאדמה לסלול דרך קלה לעולים לארץ. ” קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ…” [פסוק ג’]

קול- קול שבא לומר לנביא לומר לעם שהבטחות האל אינם כמו הבטחות בני אדם ולכן יתגשמו. ” קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה…” [פסוק ו’]

קול- קול שמבקש ממבשרת הגאולה להכריז בקול על הגאולה.. “עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ…”[פסוק ט’]

כינויים:

האל= אלוהיכם

הכינוי מדגיש שייכות [אלוהים שלכם]. למרות שחטאתם ואתם חושבים שה’ עזב אותכם הנביא מבשר להם ומרגיע אותם שה’ לא עזב אותם הם עדיין שייכים לו.

בני ישראל= ירושלים, ערי יהודה, עמי [שוב כינוי שמדגיש שייכות].

ביטויים:

והיה העקוב למישור– 

משמעות הביטוי בפרק: הדרך הקשה, המסובכת והעקומה תהפוך להיות דרך שקל ללכת בה.

בימינו: דבר עקום שיתיישר. 

דבר על לב ירושלים

משמעות הביטוי בפרק- דבר לבני ירושלים, תרגיע אותם ותחזק אותם.

 משמעות הביטוי כיום: שכנע אותו, תרגיע אותו.

מטאפורה- ציור לשוני, דימוי שדרכו מועבר מסר.

ציורים לשוניים המעבירים את המסר שהעם נענש על חטאיו שחטא וכעת מוכן לגאולה: [הזדכך]

מלאה צבאה– הנביא מתאר את מצבם של עם ישראל, בני ירושלים. הם אומנם חטאו אך נענשו מאוד. סיום ימי העונש מתואר כמו תקופה שאדם צריך לשרת בצבא והוא מסיים את תקופת שירותו בצבא.

נרצה עוונה– סיום תקופת עונשם של בני ירושלים מתואר כמו אסיר שהיה בכלא וסיים את תקופת הזמן שהיה צריך להיות בכלא כדי לרצות את עונשו.

לקחה כפלים בכל חטאותיה– בני ירושלים נענשו בעונשים כבדים על כל החטאים שלהם

ציורים לשונים המבטאים את תהליך הגאולה:

1. “קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.”

   הנביא מדמה את הדרך לארץ ישראל בתקופת הגאולה. יצא קול המכריז על יישור האדמה בציווי האל. שהאדמה, הדרך תהיה קלה להגעה לארץ ישראל כמו כביש סלול. כל המקומות הנמוכים [גיא= מקום נמוך ] יורם ואילו ההרים והגבעות יונמכו כך שהדרך העקומה ובעלת העליות והירידות, השקעים והבליטות תהפוך להיות מישור ויהיה קל לצעוד בה.

2. “כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.  ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם.  ח יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם-“

הנביא מדמה את בני האדם לחציר ולציץ שיכולים להתייבש או לנבול בכל רגע על פי רצון האל. הבטחות בני האדם לא שוות הרבה כיוון שהם בני אדם ומעצם היותם בני אדם לא יכולים להתחייב לשום דבר כי יכולים למות בכל רגע נתון וחייהם ומהלך חייהם לא מסור בידם אלא בידי האל. לעומתם האל כשאומר דבר ומתחייב אליו יכול למלא את הבטחותיו ודבריו קיימים לנצח.

הדימוי מדגיש את אפסות האדם מול חוזקו של האל ומדגיש את העובדה שדברי האל לגבי הגאולה יתגשמו גם אם הוא נראה לנו כתיאור לא הגיוני ולא מחובר למציאות.

3. “כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא …[י”א]”

   הנביא מדמה את האל לרועה צאן שדואג לצאן שלו ומטפל בכל אחד מהם על פי צרכו. מקבץ אותם ומרים את אלה שיש להם קושי ושם אותם בחיקו.

   כך האל בזמן הגאולה יקבץ את עם ישראל מכל קצווי העולם ויטפל בהם במסירות ובאהבה ובהשגחה מיוחדת על כל אחד ואחת.

מוסר השכל:

• תחושת שייכות- אחת התחושות הכי קשות שיש במערכת יחסים כשאחד במערכת היחסים מתנהג לא כראוי זה החשש מחוסר תחושת שייכות. שיותר הוא לא יהיה אהוב, לא יהיה שייך, שירחיקו אותו לנצח. ישעיה הנביא מחזק את העם ומנחם אותם למרות שהם חטאו וה’ העניש אותם והם נמצאים בגולה העונש לא יהיה לנצח. הם עדיין שייכים לו. הם ישובו לארצם.

• מהמילה המוכפלת נחמו ומציווי האל על נביאיו לנחם את ישראל ניתן ללמוד שבן אדם בצער ובכאב צריך למהר ולנחם אותו. לחזק אותו מכאבו כדי שלא ייפול חלילה לייאוש ולחוסר תקווה.

• מהפרק ניתן ללמוד שבני ישראל גם אם חטאו עדיין הם הבנים של ה’ ואהובים עליו. נכון שכתוצאה ממעשיהם הרעים נענשו אך הוא לא עוזב אותם ולא מוחק אותם כעמו למרות החטאים הכבדים מאוד שלהם אלא כמו אב רחום מתנהג איתם.

• מהפרק ניתן ללמוד את מעלת וכוח התיקון. בני ישראל היו בגלות. שם שבו לאל וכך תיקנו מעשיהם והבינו את הטעויות שלהם. לכן, לאחר שתיקנו את מעשיהם משיב אותם האל אליו באהבה וברחמים.  

• מהפסוק “כל הבשר חציר…ודבר אלוהינו יקום לעד”- על בני אדם לא ניתן לסמוך בדבריהם מכיוון שגם אם הם מתכוונים לדבריהם אינם חיים לנצח ומוגבלים ולכן לא יכולים באמת לדעת האם יוכלו לעמוד בהבטחותיהם לעומתם האל נשאר וקיים לנצח ולכן על דבריו ניתן לסמוך שיקיימם.

• ניתן לראות מכך שהדרכים מתיישרות ונהיות קלות להגעה לעולים מחו”ל שברגע שדבר צריך לקרות והאל נותן לו ברכה כל הדברים מסתדרים כדי שהדבר יקרה והכל זורם. גם דברים שבעבר היו קשים פתאום מסתדרים.

קשיים ופירושים:

קושי:

מהי הסיבה שהמילה “נחמו” הוכפלה?

פירוש:

ר’ אליעזר מבלגנצי: “נחמו נחמו – רק נחמו; לשון זירוז וחיזוק , כמו “בדרך בדרך” (דב’ ב , כז); “סובב סובב” (קה’ א , ו). 

הסבר פירוש: מטרת ההכפלה היא לשון זירוז. כדי שנביאי ישראל ימהרו לנחם את ישראל ולומר להם מילים מרגיעות ומחזקות. 

קושי:

מהי הקריאה שמצווה הנביא לקרוא?

פירוש:

ר’ יוסף קרא: “קול אומר קרא – קול יי’ קורא אלי ואומר: קרא נא את הקריאה אשר אני דובר אליך (ע”פ יונה ג , ב). ואמר מה אקרא – וישם דבר בפי והודיעני מה אקרא: זוהי הקריאה אשר תקרא: כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה – כל בשר ודם דומה לחציר , וכל חסדו , שמבטיח לחבירו , דומה לציץ השדה. ומה דרכו של חציר? יבש חציר; ומה דרכו של ציץ? נבל ציץ. ואף בשר ודם , כנוהג שבעולם: אדם עובד גדול ממנו , והגדול קושר עמו אהבה ומבטיחו ואומר לו: מחר אני עושה אותך עשיר , ומחר אני מעלה אותך לגדולה; ישן ולא עמד , היכן הוא והיכן הבטחתו? אבל דבר אלהינו יקום לעולם – מה המלאך אומר לשרה? “שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה” (בר’ יח , י); מה כתיב בתריה? “ותהר ותלד שרה… בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים” (בר’ כא , ב). הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה” (בר’ טו , יג) , כיון שהגיע הקץ , אותה שעה “ויהי מקץ שלשים שנה וארבעה מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו” וגו’ (שמ’ יב , מא). בגלות בבל מהו אומר? ל”מלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם” (יר’ כט , י); כיון ששלמו שבעים , מהו אומר? “בשנת שתים לדריוש… היה דבר יי’ ביד חגי הנביא” וגו’ “עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית הזה” (חגי א , א , ח); הֱוֵי: ודבר אלהינו יקום לעולם. וממה שראיתם שקיימתי אבטחותיי לשעבר על גאולה ראשונה , תדעו ותאמינו לי שאקיים אבטחותיי שהבטחתי לכם לגאול אתכם מגלות אחרון. הדא הוא דכתיב “על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך” (להלן , ט) – שישמעו לקולך , “הרימי אל תיראי” (שם) שלא אקיים אבטחתי ונמצאו דברייך דברי כזב , שהרי דברי יקום לעולם , כי אל אנכי ולא איש , שיאמר ולא יעשה , ודבר ולא יקימנה (ע”פ במ’ כג , יט).

הסבר פירוש: האל דורש מהנביא שיקרא ויאמר את מה שמצווה עליו. והקריאה היא לומר לעם שיהיו רגועים. שכשהאל מבטיח הבטחות הוא גם מקיים. נכון שלעם ישראל קשה להאמין כתוצאה מכל מה שעברו וכל האכזבות שחוו אבל הוא מדייק ומסביר להם שההבדל בין בני אדם לאל הוא שבני אדם הם כמו חציר. לא נשארים לנצח ולכן לא ניתן לסמוך על דבריהם ולעומתם האל קיים לנצח והבטחותיו מתקיימות. הפרשן גם מראה מקורות בתנ”ך המוכיחות שדברי האל מתקיימים כמו בהבטחת האל על הולדת בן לשרה, כמו הבטחת הוצאת עם ישראל ממצרים וכמו ההבטחה בספר ירמיה של הגאולה לאחר 70 שנות גלות שהתגשמה. 

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

שאלות בגרות:

1. כתבו שני מטאפורות בפרק והסבירו אותם.

2. כתבו שני דימויים שמשתמשים בהם בימינו וכיצד הם מתקשרים לפרק זה?

3. קראו פרק מ’ בישעיה וכתבו מתי פרק זה נאמר ומדוע נבחר להיקרא דווקא בזמן זה?

4. קראו פרק מ’ פסוקים ז’-ח’. מהו המסר המועבר בפסוקים אלה ומדוע נאמר פה?

5. קראו ישעיה פסוקים א’-ב. בפסוקים אלה מופיעים כינויים. מהם הכינויים וכיצד דרך הכינויים ניתן להבין מהו הקשר בין האל ועם ישראל בפרק זה?

6. קראו איכה ה’ פסוקים ט”ז- כ”ב. מה ניתן ללמוד מהפרק על התהליך שהעם עברו לאחר החורבן והגלות? מה הובטח להם בפרק זה?  בסס דבריך על הכתוב.

7. קראו ישעיה מ’ וכתבו: על מי מצווה האל לומר דברים? מה סוג הדברים שהוא מצווה לומר ומדוע? באיזה תקופה מדובר?