הפטרת פרשת מטות

אאחֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑͏ִם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ בשִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ גיָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ דה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהֹוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ העַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כׇּל־רֹ֣אשׁ לׇֽחֳלִ֔י וְכׇל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ ומִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ זאַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ חוְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ טלוּלֵי֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃
　　
ישִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהֹוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ יאלָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ יבכִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵֽרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִֽי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ יגלֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ ידחׇדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ טווּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ טזרַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ יזלִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃
　　　יחלְכוּ־נָ֛א וְנִוָּכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה אִם־יִהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִֽהְיֽוּ׃ יטאִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ כוְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃
　　
כאאֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ כבכַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סׇבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ כגשָׂרַ֣יִךְ סוֹרְﬞרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃
　　　כדלָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָאָדוֹן֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃ כהוְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כׇּל־בְּדִילָֽיִךְ׃ כווְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃ כזצִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃ כחוְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהֹוָ֖ה יִכְלֽוּ׃ כטכִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃ לכִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְﬞגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃ לאוְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃

בס”ד

הפטרת פרשת מטות [או בלק תלוי אם השנה מעוברת או לא].

ישעיה פרק א’

פרק זה עוסק בהקדשת ירמיה הנביא לנבואה. ירמיה, נביא צעיר מהכוהנים חושש מאוד להיות נביא לה’. לירמיה הכהן יש סיבות טובות למה לחשוש להיות נביא לאל… באותה תקופה גורלם של הנביאים היה רע ומר. חייהם היו בסכנה מתמדת מהעם ומאנשי המלוכה והשרים שלא אהבו את נבואות הזעם שלהם ורצו להמשיך במעשיהם.

ה’ מעדכן את ירמיה שעוד לפני שהיה בבטן אימו הוקדש לנבואה ולכן אין לו איך לברוח משליחותו. הוא יהיה נביא לגויים [לא רק לעם ישראל] וסוג נבואותיו יהיו נבואות זעם ומעט נבואות נחמה.

ה’ מספר לירמיהו על ידי חזון נבואי שבו הוא רואה סיר רותח ומבעבע שיוצא ממנו עשן לכיוון צפון שמצפון תפתח הרעה. הבעיות יגיעו מאזור צפון לעם ישראל.

 על פחדיו וחששותיו[המוצדקים] האל מרגיע אותו שהוא יהיה לו לחומת נחושת ולעמוד ברזל שכמו שהם לא נפגעים כי מעצם מהותם הם חזקים כך לא יצליחו להפיל אותו ולפגוע בו.

לאחר פרק כזה קשה שבו אנו מבינים שמצב העם לא טוב ואין הרבה תקווה מיד ממשיכים עם הנבואה לפרק הבא ורק שם ההפטרה מסתיימת.

פרק ב’ פותח בכך שה’ אומר לירמיהו לפנות ליושבי ירושלים ולומר להם שהוא זוכר להם את החסד שעשו איתו בכך שהלכו אחריו בתקופת המדבר ללא הכרות מעמיקה ובביטחון מלא כמו שכלה הולכת אחרי בעלה לביתו בביטחון מלא בלי שייתן לה עדיין הוכחות על כך שיהיה להם טוב רק מעצם העובדה שהיא אוהבת אותן. “… כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.”

ובהמשך אף ה’ קורא לעם ישראל בכינויים המדגישים את חביבותם לפניו:  קדושים= מובדלים מאחרים, ראשית תבואה= התבואה הראשונה שיוצאת לאדם לאחר שהשקיע בהצמחתה. 

והוא מזהיר את הגויים שיפגעו בעם ישראל שיענשו קשות ו”יאכלו” על כך שפגעו בעמו החביב והקדוש. 

כך שנכון, על פי הנבואה עם ישראל יענש על חטאיו אך אין הדבר אומר שה’ הסיר השגחתו מאיתנו אלא הוא עדיין זוכר לנו את מעשינו הטובים בעבר ואת הטוב שלנו ועדיין אנחנו חביבים לפניו ומתחייב שמי שיפגע בנו ייענש קשות על כך שפגע בעם ה’. 

שבת שלום.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.