בראשית פרק מ”ב
- בראשית
- פרק מ"ב
- מפגש יוסף ואחיו
א וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. טו בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים. יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. יט אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. כ וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן. כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כה וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. כו וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. כז וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כח וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ. כט וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר. ל דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ. לא וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים. לב שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. לד וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ. לה וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ. לו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. לז וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. לח וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.
תקציר הפרק
יעקב נמצא בכנען ושם יש רעב, הוא רואה שיש תבואה במצרים ולכן שולח את בניו למצרים כדי לקנות תבואה שיהיה להם מה לאכול. את בנימין יעקב לא שולח למצרים מכיוון שהוא חושש שיקרה לו אסון בדרך. כשבני יעקב מגיעים למצרים הם רואים את יוסף שאחראי על כל המקום ומנהל את מכירת התבואה. הם משתחווים אליו.
יוסף מזהה את אחיו אך הם לא מכירים אותו. הוא נזכר בחלומותיו שגם שם הם משתחווים לו. הוא פונה אליהם בדברים קשים ומאשים אותם שלא באו לקנות תבואה אלא שהם מרגלים שבודקים את נקודות התורפה של הארץ כדי לכבוש אותה. האחים משיבים לו שהם בני איש אחד ואינם מרגלים. הם שנים עשר אחים לאב אחד. הקטן נשאר עם האב ואילו הנוסף איננו. יוסף מציג את עצמו כאילו שהוא לא מאמין להם ומציע להם הצעה:
אחד מהם ישוב לביתם אל אביהם ויביא את האח הקטן ובזמן שהאח הזה ילך כל שאר האחים ישהו בכלא עד שהוא ישוב.
האחים לא משיבים ויוסף כולא אותם במשך 3 ימים. לאחר שלושה ימים יוסף מוציא אותם מהכלא ומציע להם הצעה חדשה: כולם ישובו אל ביתם ויביאו אוכל לבני ביתם ואח אחד יישאר בכלא עד שישובו ויביאו את אחיהם הקטן איתם.
האחים מסכימים להצעה השנייה ומתוודים ביניהם על כך שאלוקים מעניש אותם על מכירת יוסף וכל מה שקורה להם קורה כעונש על מעשיהם כלפי אחיהם שלא שמעו לתחנוניו. ראובן מוסיף שהוא ביקש מהם לא לחטוא לילד ושהם לא שמעו לו ולכן דמו נדרש מהם. יוסף ששומע את הדברים מסתובב לצד ובוכה.
יוסף מצווה על אנשיו לשים לכל אחד מהאחים בשקו: תבואה, כסף שהביאו כדי לשלם על התבואה וצידה לדרך. האחים יוצאים לדרך חזרה לכנען. באמצע הדרך הם עוצרים במלון ואחד מהם פותח את השק כדי להוציא אוכל לחמור ורואה שהכסף שהביא לצורך תשלום על התבואה נשאר בשק. הוא מספר לאחיו שבודקים כל אחד את שקו וכולם רואים שגם אצלם הכסף נמצא בשק! הם נבהלים מאוד וחוששים ממה שמתכנן להם אלוקים.
כשהאחים שבים לבית הם מגיעים אל יעקב ומספרים לו על אדון המקום שדיבר איתם בצורה קשה ומוסיפים את הדו שיח ביניהם לבין האדון: האדון האשים אותם בכך שהם מרגלים והם השיבו לו שהם כנים (אמיתיים), שהם לא מרגלים אלא בנים של איש אחד. אחד איננו והקטן עם האב בכנען. הצעת האדון הייתה להשאיר אחד מהם אתו ואת כל השאר להשיב כדי שיביאו אוכל לבני ביתם. אבל הם צריכים לחזור למצרים ולהביא איתם את אחיהם הקטן וכשהוא יראה שהם כנים ואמינים, אחיהם (שמעון) ישוחרר והם יוכלו לסחור בארץ.
ואז הם מרוקנים את השקים ורואים את צרורות כספם בשקים ומפחדים.
יעקב אומר לבניו: אתם שיכלתם אותי. יוסף איננו, שמעון איננו וגם את בנימין אתם רוצים לקחת? כל כך הרבה צרות עליו. “עלי היו כלנה” (יש האומרים שרומז פה על הצרות שהיו לו בראשי תיבות: עשו, לבן, יוסף).
ראובן הבכור מנסה לשכנע את אביו בכך שאומר לו שאם לא יחזיר את בנימין, יעקב ימית את שני בניו. יעקב שותק ולא עונה לדברים כי הרי בני ראובן הם גם בניו.
יעקב מסרב לשלוח את בנימין כי חושש שיקרה גם לו אסון בדרך ולא יישאר לו שום ילד מאשתו האהובה רחל שנפטרה והוא ימות מתוך יגון וצער.
חקירת הפרק:
פערי מידע- בסיפורים רבים בתנ”ך יש פערי מידע במסירת הדברים. מטרת הפערים להדגיש את הסיבות שעומדות מאחורי הדמויות בהשמטת הפרטים או להרכיב מהם את האופי של הדמויות.
הפרטים שהאחים משמיטים כשהם פונים אל אביהם ומתארים את קורותיהם:
- ההצעה הראשונה של יוסף שהיא לשים את כולם בכלא ואחד ילך להביא את האח הקטן
- אדון המקום כלא אותם ל3 ימים לפני ששחרר אותם.
- שמעון בכלא. (הם אומרים ששמעון עם השליט אבל לא אומרים שהוא בכלא)
- שהם כינו את עצמם עבדים בשיחה מול שליט מצרים.
הסיבות להשמטה יכולות להיות מגוונות: אחי יוסף לא רוצים לספר לאביהם את חומרת מצבם מול אדון מצרים כדי שלא יחלש ולא ידאג או כדי שהוא יאשר להם לקחת את בנימין איתם כי לא יחשוש מהסכנה בעניין.
שימו לב, למרות ניסיונות האחים יעקב לא מאמין להם ועדין חש שהמצב מסוכן ומסרב לשלוח את בנימין איתם.
כינויים
דרך הכינויים ניתן להבין מה היחס של הדמויות אחת לשנייה.
יוסף – המשביר, אדוני הארץ, האיש, השליט, יוסף, אדוני.
אחי יוסף – בני ישראל, בני יעקב, עבדים. מרגלים.
אירועים מהעבר שמוזכרים פה/ נבואה והתגשמותה:
יוסף נזכר בחלומותיו כשהוא נפגש עם אחיו והם משתחווים לו. בפרק זה אנו רואים שהחלום היה בעצם נבואה והפרק הזה הוא הפרק שבו הנבואה הוגשמה.
יוסף חלם שאלומות אחיו משתחווים לאלומה שלו. בפרק זה אפשר לראות שאחי יוסף משתחווים לו והם מגיעים בעקבות צורך בתבואה. להם יש מחסור בתבואה והוא זה שמספק להם תבואה לכן הם מתחתיו.
מילה מנחה- מילה שחוזרת בקטע ומטרתה להעביר מסר מסוים
ויכר – המילה מודגשת ומזכירה סיפורים אחרים מהעבר. יעקב מכיר את כתונת הפסים של בנו.
ניגודים
ויכר, התנכר
המילה הנוספת מאותו שרש: נ.כ.ר
יוסף מכיר את אחיו אך מתנכר אליהם (מראה כאילו אינו מכיר אותם)
תהליך התפתחות של הדמויות
אחי יוסף יורדים למצרים בתחילה ללא שום הרהור על יוסף אחיהם. בהמשך בעקבות האירועים הם מבינים שהאירועים שפוקדים אותם הם כעונש מאלוקים על כך שלא התייחסו לתחנוני אחיהם והם מקבלים את הדין.
יוסף- בתחילה מדבר אל אחיו בצורה קשה ומאשים אותם בריגול ואף כולא אותם ומאיים עליהם. בהמשך הוא מקל בהצעה הוגנת יותר ובסופו של דבר מתעוררים רחמיו כשהוא שומע את חרטתם, בוכה ונותן להם תבואה וצידה לדרך. (עדיין לא מזדהה כיוסף אחיהם)
מוסר השכל בפרק:
- לכל מעשה יש השלכות ואדם לא יודע היכן ומתי יצטרך את האחר לכן כדאי תמיד לכבד כל אדם ולהתנהג כראוי.
- העולם הוא כמו גלגל. ה’ משפיל ומרים. פעם אדם למעלה ופעם למטה. יוסף שהיה נתון תחת האחים וזקוק לחסדיהם עכשיו נמצא בעמדה בכירה שהם זקוקים לרחמיו.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
בראשית מ”ב
-
- מהי הסיבה ששולח יעקב את בניו למצרים?
- במה מאשים יוסף את אחיו כשרואה אותם ומדוע הם לא מזהים אותו?
- מהם הפרטים שמשמיטים בני יעקב מדיווחם ליקב ומדוע הם משמיטים פרטים אלה לדעתך?
