בראשית פרק א’
- בראשית
- פרק א'
- בריאת העולם
א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יט וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
מתוך ויקיטקסט רשיון CC BY – SA 3.0
ב”ה
מיקום בספר– בראשית פרק א’
תקציר הפרק
הספר והפרק מתחיל בכך שאלוקים בורא את העולם ממצב של תוהו ובוהו (=ריקנות)
העולם מתחיל להיווצר על ידי אלוהים בדרך של אמירה. אלוהים אומר ומצווה והדבר מיד נעשה. בסיום כל בריאה, אלוהים מעריך את בריאתו בביטוי: “כי טוב”.
העולם נברא במשך 6 ימים וביום השביעי אלוהים נח ממעשיו ומברך ומקדש את יום השבת.
סדר הבריאה לפי ימים:
לדעת רש”י, כל הבריאה נבראה ביום הראשון, אך בכל יום דבר אחר סודר ונתלה במקומו בעולם.
ביום הראשון- נברא האור והופרד מהחושך, כך נברא מימד הזמן (חלוקת היממה לערב ובוקר)
ביום השני– אלוקים בורא את הרקיע ומפריד בין המים שמעל הרקיע למים שמתחת לרקיע
ביום השלישי– הסתיימו שתי פעולות:
פעולת המים שהתחילה ביום הקודם מסתיימת – המים שמתחת לרקיע מתקבצים למקום אחד ונחשפת היבשה.
פעולת הצמחייה- מהאדמה צומחים עצים, פירות, צמחים, דשא ועשב ובתוכם זרעים (=היכולת להתרבות)
ביום הרביעי– נבראים המאורות שהם השמש, הירח והכוכבים. בנוסף, מופיעים התפקידים שלהם בעולם: להבדיל בין יום ללילה, לאותות (=לסמן מיקום) ,לסמן מתי זמני המועדים, להבהיר מתי היממה מתחילה ומסתיימת ומתי השנה מתחילה ומסתיימת.
ביום החמישי– מתוך המים נבראים דגים, עופות, שרצים ויצורי המים השונים. הם מקבלים את ברכת “פרו ורבו”
ביום השישי– נבראים בהמות, חיות האדמה ונברא האדם (זכר+ נקבה) גופו מהאדמה ונשמתו מהאל והוא מקבל את ברכת הפריון, את השליטה בבריאה והאישור לאכול מכל הצומח.
ביום שבת– אלוקים נח ממעשיו ומברך ומקדש את השבת
בסיום כל פעולה שאלוהים עושה הוא מעריך אותה וחותם ב”כי טוב”. בסיום הבריאה ויש אומרים בסיום בריאת האדם נאמר : “טוב מאוד”.
חקירת הפרק:
מילים לביאור:
תוהו ובוהו– ריקנות
יבשה– אדמה
מקוה המים– המקום שלשם התאגדו כל המים
מילה מנחה– מילה החוזרת בפרק ומטרתה להעביר מסר
ויאמר– המילה חוזרת שוב ושוב ומדגישה את כוחן של המילים ומשמעותן בבניית העולם. בנוסף, המילה מדגישה את כוחו של האל שאומר בלבד והדבר נעשה.
אלוהים– המילה חוזרת שוב ושוב ומטרתה להדגיש מי ברא את העולם ולצאת נגד מיתוסים שונים שהעולם נברא על ידי גורמי השמים או כל יצירה אחרת של האל שקיבלה דרך מיתוס כוח על טבעי. הפרק יוצא נגד המיתוסים הנ”ל.
ביטוי מנחה– צירוף של שתי מילים או יותר החוזר בפרק
ויהי ערב ויהי בקר– ביטוי שחוזר ומגיע בסיום כל יממה
כי טוב– ביטוי שמגיע בסיום של משימה ומדגיש את העובדה שבסיום כל עשיה יש הערכה על העשייה.
הביטוי מדגיש שהעולם נברא לטוב ולא לרע.
ויהי כן- מדגיש את כוחו של האל שאמר והדבר מייד התבצע
ביטויים
פרו ורבו– ברכה המבטאת פריון והתרבות .
ברכה זו, ניתנה רק לדגים, לעופות ולבני האדם. הברכה ניתנה במיוחד ליצורים אלה מכיוון שיש בהם צורך להחזיק את העולם.
תהו ובוהו– ביטוי שכוונתו בימינו אי סדר ובלגן
סיפור אטיולוגי– סיפור שדרכו ניתן לקבל תשובות על שאלות שקיימות גם היום.
בפרק יש כמה רעיונות אטיולוגיים שבאים לידי ביטוי:
- מי ברא את העולם
- השלבים לבריאת העולם (מה נברא לפני מה)
- מה נברא בכל יום
- הסיבה לציווי של שמירת השבת
- מצב העולם לפני הבריאה
4 מקורות יסוד
לפי בחינה לעומק של הפרק אנו רואים שבבראשית פרק א’ לא מסופר מה היה לפני בריאת העולם. אבל ברור לנו שהיו דברים שנבראו לפני כן כמו יבשה, מים, רוח, אש. שהם 4 מקורות יסוד.
מפה ניתן להבין שאלוהים שולט בעולם ובורא אותו. אבל, פרק א’ הוא לא תחילתו של הסיפור, אלוהים היה בעולם לפני כן רק שהוא לא היה מסודר בדרך שהכרנו היום.
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים” [א. א]
“ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים”- המים היו קיימים, אבל נברא רקיע שהפריד ביניהם.
“ותראה היבשה” – אלוהים מצווה על המים שיתקבצו למקום אחד ונחשפת היבשה. היא לא נבראה בפרק א’ אלא רק נחשפת בפרק א’.
חז”ל- מסבירים שאלוהים בורא את ארבעת יסודות העולם ומהם יוצר את העולם. יש שיאמרו שפרק א’ בבראשית מתאר בריאה של עולם לאחר תהליך שהיה כבר בעולם (עולמות אחרים שנבראו ונחרבו) וכך פרק א’ מתחיל מבריאה של יש מיש. אבל, תחילת תהליך הבריאה הייתה של יש מאין.
הדרגה
הבריאה– “כי טוב”
העופות והדגים– “כי טוב”+ “פרו ורבו”
האדם– “טוב מאוד”+ “פרו ורבו”+ כבשה ורדו…” (כיבוש ושליטה)
קשיים ופרשנויות
יום ראשון
בסיום היום נאמר: “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד“
מדוע לא נאמר יום ראשון?
יום אחד לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים: שני, שלישי, רביעי. ולמה כתב אחד? על שם שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני. כך מפורש בבראשית רבה (ג, י”א – י”ב)
לפי רש”י, נכתב יום אחד ולא ראשון כדי להדגיש שכמו שהאל היה יחיד בעולמו ביום הראשון כך היום הזה היה יחיד.
ראב”ע:
והנה יום אחד. והמשיב: למה לא אמר ‘ראשון’? – בעבור השם שהוא אחד; גם הוא “ראשון” (יש’ מד , ו)! והאמת , כי לא יקרא ‘ראשון’ רק כנגד אחר, והכתוב החל לספור ימי השבוע על כן להיותו אחד יותר נכון.
לפי ראב”ע לא נאמר ראשון אלא אחר כי רק אחרי שהגיע יום שני אפשר לקרוא ליום אחד יום ראשון.
יום שני
יום שני, הוא היום היחיד שבסיומו לא נאמר “כי טוב”. הפרשנים חוקרים ושואלים מדוע דווקא ביום השני לא נאמר בסיומו “כי טוב”
רד”ק – “כי לא נאמר ‘כי טוב‘ בפרשת “יהי רקיע (“לעיל, ו, לפי שהרקיע ומה שעליו, הנקרא בשם מים הוא דבר נסתר מרוב בני אדם, ואיך יאמר ‘כי טוב’ על דבר שלא נגלה טובו?
רלב”ג – “…למה אין כתוב בשני ‘כי טוב’? ואמרו קצתם: לפי שנברא בו גהינם; ואמנם היה זה כן, לפי שהכח וההכנה אשר לחומר השפל הוא סבה, באופן מה, אל ההפסד וההעדר. וקצתם אמרו: מפני המחלוקת – רוצה לומר , כי בזה הכח אשר נתן לחומר השפל קבל הצורות היסודיות ההפכיות , אשר הם סבות ההפסד, כמו שהתבאר ב’חכמה הטבעית’. וקצתם אמרו: לפי שלא נגמרה מלאכת המים…”
הסבר רד”ק- מפרש שהסיבה לכך היא כי הרקיע נסתר מבני אדם ולא רואים אותו ממש
הסבר רלב”ג – מביא כמה פירושים שפירשו לפניו:
- מכיוון שנברא בו גיהנום (משהו רע ושפל) ולכן לא נאמר עליו “כי טוב”.
- מפני שנבראה בו המחלוקת
- מפני שלא הסתיימה פעולת המים ביום השני אלא המשיכה ולא אומרים “כי טוב” על דבר שלא הסתיימה פעולתו.
חשוב, לאיזה פירוש הכי התחברת?
יום שלישי
יציאה נגד מיתוסים
“ויברא אלהים את התנינים הגדולים”
לאורך הפרק ניתן לראות שהבריאה נאמרת בצורה של הכללה.
נבראו: דגים, עופות, עצים, זרעים, בהמות וחיות הארץ וכו’ היצירה היחידה שנאמרת בשמה היא הדגים הגדולים.
השאלה שעולה: מדוע דווקא היצורים האלה נאמרים בצורה מפורטת ולא בהכללה?
נראה שהסיבה שהדבר נאמר היא כדי לצאת נגד המיתוס שהיה בתקופת העבר שהתנינים היו בעלי כוחות אלוהים. בא הכתוב ומדגיש: “ויברא אלהים את התנינים הגדולים”. האל ברא אותם ולא הם בראו את העולם.
רמב”ן בפירושו גם מביא את ההסבר לשינוי בעניין התנינים.
רמב”ן:
“ויברא אלהים את התנינים הגדולים” – בעבור גדל הנבראים האלה, שיש מהם ארכם פרסאות רבות – הגידו היוונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, ורבותינו (ב”ב עג, ב) גם כן הפליגו בהם – בעבור זה ייחס בהם הבריאה ללאלהים, כי הוא שהמציאם מֵאַיִן מבראשית,
חשוב,
לפי המסופר בפרק מה נברא לפני מה? הביצה או התרנגולת?
בבריאת היום השלישי מופיעה התשובה לשאלה זו. כיון שרשום שהבריאה נבראה עם היכולת להתרבות.
פסוק י”ב “ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו…”
גם האדם נברא כבן 20 שנה מבחינת מבנה גוף אבל גילו האמיתי היה 0 שנים.
פערים בין הציווי לביצוע
לאורך כל הימים ניתן לראות שהציווי שאלוהים דורש מתבצע בדיוק כמו שציווה. ביום אחד אנו רואים שהדבר לא התבצע כראוי.
ביום השלישי נאמר בציווי: “ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ …”
בביצוע נאמר: ” ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו…”
יש פער בין הציווי לבין מה שנעשה. מפה ניתן לראות שהציווי היה שגם העץ יהיה ראוי כפרי למאכל ולא רק פירותיו אבל האדמה הוציאה רק עצים שמביאים פירות.
רש”י בעקבות הפער בין הציווי לדיווח מפרש ומסביר שזו הסיבה שהאדמה התקללה בהמשך ולא רק האדם. כיון שלא עשתה מה שצוותה בזמן הבריאה.
עץ פרי – שיהא העץ כטעם פרי; והיא לא עשתה כן, אלא: “ותוצא הארץ עץ עושה פרי” להלן; ראה ב”ב ה, ט, (ולא ‘העץ פרי, ‘לפיכך כשתנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה”.
יום רביעי
ביום הרביעי נכתב בתחילה, נבראו שני מאורות גדולים ובהמשך מסופר על בריאת שלושה מאורות: גדול, קטן וכוכבים.
השינוי הזה מעורר שאלה שנחפש עליה תשובה דרך פרשנים או בעצמנו.
רש”י
המאורות הגדולים – שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שם שקטרגה ואמרה, איפה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד. ואת הכוכבים – על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאה להפיס דעתה.
רש”י מסביר את הקושי הלשוני שעולה בכך שמספר את האגדה על השמש והירח. בתחילה, שתיהן נבראו שוות בגודלן אבל הלבנה שראתה ששתיהן באותו גודל ומקבלות אותו מעמד, פנתה לאל בטענה ששני מלכים לא יכולים לשמש ביחד, אלא, אחד צריך להיות גדול מחברו. לכן, האל אמר לה: אם כך, הקטיני את עצמך. ראה שנהייתה עצובה וכדי לפייס אותה הביא לה את הכוכבים.
המדרש הזה בא ללמד אותנו מוסר השכל גדול: אדם שהעלו אותו לגדולה שלא ינסה להוריד אחרים במעמדו כדי להרגיש גדולה. כי אם יעשה זאת בסופו של דבר הוא זה שיינזק ולא חברו.
יום חמישי
ביום החמישי נבראים חיות המים וניתנת להם הברכה “פרו ורבו”.
מדוע הן מקבלות את ברכת פרו ורבו ואילו שאר הבריאה, חוץ מהאדם לא מקבלת ברכה זו?
רש”י:
“ויברך אותם – לפי שמחסרין אותן וצדין מהן ואוכלין , הוצרכו לברכה (ראה ב”ר יא , ב). ואף החיות היו צריכין לברכה , אלא מפני הנחש העתיד לקללה לכך לא ברכן , שלא יהא הוא בכלל”
רש”י מסביר שמכיוון שצדים ואוכלים אותם הם צריכים את ברכת ההתרבות. והשאלה הנשאלת מכך אז למה חיות האדמה לא קיבלו ברכה זו והרי גם אותם צדים ואוכלים…
והתשובה: כי אם היו מברכים אותם גם את הנחש היה צריך לברך בהתרבות ולא רצה האל לברך את הנחש.
יום שישי
בריאת האדם
האדם נברא זכר ונקבה ביום השישי. זאת אומרת הוא נברא כתאומים סיאמים המחוברים זה לזה ובהמשך האל הפריד ביניהם. גופו של האדם נברא מהאדמה ומכאן שמו: אדם= מהאדמה וכדי לתת בו חיים, אלוהים נופח בו נשמת חיים מתוכו (=מתוך האל) כמו שהאדם נופח בבלון את רוחו כך האל נופח באדם מעצמו. כך שהאדם ביצירתו משולב מהאדמה וחלק מאלוהים. זו הסיבה שיש ערך וחשיבות לחיי האדם ויש לו את הכח להמריא למקומות גבוהים מעבר למה שחשב שהוא יכול להגיע אליהם, אם רק יאמין בכוחותיו.
בבריאת האדם יש קשיים שונים:
קושי תיאולוגי – (קושי דתי מגיע מהמילים: תיאו=דת, לוגי= הגיון)
קושי תיאולוגי- קושי העולה מהפרק בעקבות אי התאמה בין ההיגיון הדתי לכתוב (כשהכתוב סותר את 13 עקרים של התורה: לדוגמא שהאל אחד, יודע הכול, אין לו גוף ודמות הגוף, קדמון לכל נברא וכו’)
בראשית א’ פסוק כ”ו עולים שני קשיים תיאולוגיים:
“נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”
- מדוע נכתב נעשה ברבים ולא ביחיד?
- מדוע נאמר בצלמנו כדמותנו והרי לאל אין צלם ודמות?!
רש”י:
נעשה אדם – אע”פ של סייעוהו בצירתו ויש מקום למינין לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן (ראה ב”ב ח, ח)
כדמותנו – להבין ולהשכיל
ר’ יוסף בכור שור: “בצלם של דיין ושופט ברא אותו”.
ראב”ע:
כי פירוש בצלמנו כדמותנו – בממשלה… ואמר במלת נעשה, ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר
כפי שניתן לראות מהפירושים של הפרשנים יש הסברים שונים לשאלות שהעלינו.
בעניין הדיבור ברבים ולא ביחיד ראב”ע טוען שכך מנהג המלכים לדבר בלשון רבים ואילו רש”י טוען שבאמת התכוון לדבר ברבים כי כביכול התייעץ עם המלאכים בבריאת האדם כדי לתת להם הרגשה טובה לאחר שקינאו בבריאתו.
לפי רש”י הכוונה בעניין בריאת האדם בדמות האל, שאנו דומים לאל במחשבה וביכולת להבין.
בכור שור מפרש, אנו דומים לאל, שכמו האל גם אנחנו דנים ושופטים בעולם.
ראב”ע טוען שאנו דומים לאל, שכמו שהוא מושל בעולם כך גם בני האדם יכולים למשול בבריאה.
קושי נוסף שעולה מבריאת האדם ומההשוואה עם פרק ב’
לאור הקריאה בפרק א’ ובפרק ב’, מדוע נכתב זכר ונקבה בראם? האם נברא האדם לבדו או עם האישה?
רש”י: זכר ונקיבה ברא אותם” – ולהלן הוא אומר “ויקח אחת מצלעותיו” וגו (בר’ ב’, כא?!) מדרש אגדה (ב”ר ח, א:) שנבראו שתי פרצופות בריאה ראשונה, ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר.
שרה יפת: “כי מאיש לקחה זאת” (בראשית פרק ב’ פסוק כ”ד)
…על פי מהלך דברים זה, האשה אפילו לא “עלתה במחשבה להיבראות”. כל בריאתה לא באה אלא כמעין “מחשבה שנייה”, כמעט בלית ברירה. אפילו כאשר סבר האלוהים שראוי למצוא לאדם “עזר כנגדו”, גם אז לא היתה מחשבתו מכוונת לאשה אלא אל “עזר” כלשהו, שיוציא את האדם מבדידותו. רק משנכשל הניסיון למצוא עזר הולם לאדם בין בעלי החיים, רק אז נבראה האשה
בעניין בריאת זכר ונקבה בראם– על פי רש”י ברא אותם כתאומים סיאמים ולאחר מכן הפריד בינהם ונבראו שניהם ביום שישי ביחד. בפרק א’ מסופר שנבראו שניהם ובפרק ב’ מסופר כיצד נבראו.
שרה יפת– שרה יפת טוענת שעל פי התנ”ך האשה נוצרה לאחר בריאת האיש ולאחר בריאת החיות ומכיוון שלא נמצא פתרון להפגת בדידותו.
חשוב,
האם האישה נבראה שווה לגבר? מעליו או מתחתיו? מהו הפירוש שאתה מעדיף? מה נראה לך הגיוני לאור מציאות חיינו? על פי אילו פסוקים תבסס דעתך?
מוסר השכל-
דרך הפרק, אנו לומדים את כוח המילים ומשמעותם בבניית העולם– מילים יכולות לבנות או להרוס. היה ניתן להשתמש בבחירת מילים אחרות כדי לתאר את פעולת הבריאה אך הבחירה במילה “ויאמר” מדגישה עד כמה חשוב הדיבור. כמה כוח ועוצמה יש במילים שיכולות לבנות או להרוס.
דרך הפרק אנו רואים את חשיבות הסדר והארגון- העולם נברא בצורה מסודרת והגיונית הדבר מראה על תכנון ומחשבה. גם אנחנו בחיינו צריכים לפני כל פעולה לתכנן אותה בסדר הגיוני כדי שתצא בזמן ובצורה טובה.
דרך הפרק אנו רואים את חשיבות המשוב– אלוקים מעריך את בריאתו ב”כי טוב” או “טוב מאוד” בסיום בריאת כל עשייה ולא בהתחלה או באמצע אלא בסוף העשייה וכך מלמד אותנו שחשוב להעריך את היצירה שעשית וגם להחמיא עליה אבל רק בסיומה.
האדם נברא יחיד בעולמו- כדי להדגיש את ערך החיים שכל ההורג אדם כאילו הרג עולם שלם.
האדם נברא אחרון מבין כל יצורי הבריאה– להדגיש מעלתו, שכל העולם נברא לכבודו במידה ועושה טוב ומיטיב בעולם ומצד שני להדגיש נחיתותו שאם יתגאה ולא יבין את ייעודו בעולם יאמרו לו : “יתוש קדם לך”.
האדם נברא זכר ונקבה– כדי להדגיש את הערך והכוח שיש לבני זוג שכשהם ביחד הם משלימים אחד את השנייה ומחזקים אחד את השנייה
דרך הפרק אנו לומדים על חשיבות העשייה אך גם חשיבות המנוחה– לאורך הפרק אנו רואים שאלוקים במשך שישה ימים עושה וביום השישי נח. מפה ניתן להבין את חשיבות האיזון בחיינו. אדם צריך לעסוק רוב הזמן בעשייה ולפתח את עצמו ואת העולם ולהיטיב איתו ובאותה מידה הוא צריך גם למצוא זמן לנוח ולאגור כוחות לצורך עשייה נוספת.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
מאמר תמידי
סיפור בריאת העולם נפתח ב”בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”.
הרמב”ן מפרש שהמילה ‘בריאה’ מורה על התהוות יש מאין.
כלומר, לפני הבריאה לא הייתה שום מציאות, ומן האין הזה ברא האל את העולם.
ואיך הוא ברא? על ידי המאמר האלוקי.
רבי שניאור זלמן מליאדי מבאר את הפסוק: “לעולם ה’ דברך נמצא בשמים” [תהילים קיט, פט] שהמאמר האלוקי “יהי רקיע” שבאמצעותו נתהווה הרקיע, נמצא באופן תמידי בשמים כדי לקיים אותם. ואם יפסיק האל את המאמר האלוקי מייד השמיים יחזרו להיות אין.
ולכן לפי דעת רבי שניאור זלמן מליאדי מציאותו האמיתי של העולם היא המאמר האלוקי ולעולם עצמו אין שום קיום עצמאי. העולם במהותו האמיתי אינו אלא אין ואפס שהבורא מקיימו כל רגע ורגע באמצעות מאמרו.
שאלות בגרות:
- קרא בראשית א’ פסוקים ו’- י”ג. מהי הסיבה שהביטוי “כי טוב” לא נאמר ביום השני ואילו ביום השלישי הוכפל?
- קרא בראשית פרק א’ פסוקים י”א- י”ט ואת הפירושים השונים.
- רש”י:
המאורות הגדולים- שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שם שקטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד. ואת הכוכבים – על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאה להפיס דעתה.
ר’ יוסף בכור שור:
שני המאורות הגדולים – שמש וירח, הם גדולים מן האחרים והאחד גדול מחבירו ולגביה דידיה קורא לו קטון, כשהוא אומר את המאור הגדול ואת המאור הקטון.
[א]זהה שני קשיים המופיעים בבריאה של היום הרביעי.
[ב] כתוב כיצד הפרשנים מפרשים את הקשיים שזיהית
[ג] לאיזה פירוש אתה מתחבר ומדוע.
- קרא בראשית א’ וכתוב מה נברא בכל יום ומאיזה מקור יסוד הוא נברא. [4 מקורות יסוד: מים, עפר, רוח, אש]
- קרא בראשית א’ פסוקים י”א- י”ג. לפי פסוקים אלה מה נברא לפני מה, הביצה או התרנגולת? בסס דעתך על פי הכתוב.
- קרא בראשית א’ פסוקים כ’- כ”ד. מאיזה מקור נבראו היצורים ביום החמישי והשישי? בסס תשובתך על הכתוב!
- קרא פסוק כ”ו – כ”ח זהה שני קשיים בבריאת האדם.
- קרא פסוק א’ ופסוקים י”-י”ח. ואת פירוש רש”י:
“וברביעי צוה עליהן לתלות ברקיע (ראה חגיגה י”ב, א) וכן כל תולדות השמים והארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו; הוא שכתוב (לעיל, א)”: את השמים – “לרבות תולדותיהן”, ואת הארץ – “לרבות תולדותיה (ראה ב”ר א, יד).[א] מהו הקושי שזיהית לאחר קריאתך?
[ב] מה נברא ביום הראשון לדעת רש”י ומה נעשה בשאר הימים?
- קרא בראשית א’ פסוקים כ”ב + כ”ח
חשוב, מי הם היצורים שנבראו וקיבלו ברכה? מהי הברכה שקיבלו? מדוע לדעתך דווקא יצורים אלה קיבלו ברכה זו ואחרים לא?
- קרא בראשית א’ פסוק ב’ ואת פירושי רש”י וראב”ע.
ראב”ע:
“והנה יום אחד. והמשיב: למה לא אמר ‘ראשון – ? ‘בעבור השם שהוא אחד; גם הוא “ראשון (יש’ מד, ו!) והאמת, כי לא יקרא ‘ראשון’ רק כנגד אחר, והכתוב החל לספור ימי השבוע על כן להיותו אחד יותר נכון.
רש”י:
יום אחד – לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר ימים: שני, שלישי, רביעי. ולמה כתב אחד? על שם שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני. כך מפורש בבראשית רבה (ג, יא-יב.)
[א] מהו הקושי שמעלים רש”י וראב”ע מקריאה בפסוק ה’ למילים “יום אחד”?
[ב] מהם שני הפירושים שראב”ע מציע?
[ג] איזה פירוש מפירושיו של ראב”ע תואם לפירושו של רש”י הראשון או השני שהביא?
- קרא בראשית פרק א’ ואת חלק מהמיתוס הבבלי “אנומה אליש”
דרך האדון על ירך תיאמת,
ובאלתו, אשר לא תדע רחם, רוצץ מחה,
בתר ורידי דמה,
וצוה את רוח-צפון כבשורה אותו להוביל.
ראו אבותיו שמחו, צהלו,
מנחות, שלמונים, המה שלחו אליו.
נח האדון, בגויתה התבונן,
שסע את הפגר למען ברוא נפלאות,
ויפלחנה כצדפה לשנים:
חציה כונן וירה שמים,
נטה יריעה, משמר הציב,
-
- מקריאתך את הפרק והקטע מהמיתוס הבבלי באיזה דרך ולאיזו מטרה נברא העולם בתנ”ך ובאיזו דרך ולאיזו מטרה נברא במיתוס?
- אם היית צריך לבחור בין שתי גרסאות לשמיעת סיפור בריאת העולם מהי הגרסה העדיפה עליך בעניין בריאת העולם ומדוע?
- קרא בראשית א’ פסוק כ”ו ואת פירוש רש”י
“זכר ונקיבה ברא אותם – ולהלן הוא אומר “ויקח אחת מלעותיו “וגו (‘בר’ב, כא?!) מדרש אגדה (ב”ר ח, א:) שנבראו שתי פרצופות בריאה ראשונה, ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו ימיהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר”
[א] מהו הקושי שמעלה רש”י?
[ב] כיצד פותר רש”י את הקושי?
[ג] מקריאת פירושו של רש”י האם האיש והאשה שווים במעמדם או לא? נמק דעתך ובסס על הפירוש שקראת.
