לבדי – חיים נחמן ביאליק

https://drive.google.com/file/d/1kjhTI13GrYjlE0FIDTnvonBLrNReEtcq

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
“כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…”

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

תמוז, תרס”ב.

ב”ה

שם היצירה: לבדי

יוצר: חיים נחמן ביאליק

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִילַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

“כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…”

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

תמוז, תרס”ב.

מרקור – מילה מנחה- מילה החוזרת על עצמה בשיר ומטרתה להעביר מסר. החזרה באה להדגיש שכולם במצב אחד והוא, הדובר בשיר במצב אחר. מדגישה את בדידותו של הדובר.

מרקור –  מטאפורה לתנועת ההשכלה. המילים: הרוח, האור, שירה חדשה, חלון מבטאות את ההרגשה שהייתה לאנשים ביחס לתנועת ההשכלה. ההתרגשות והרצון לצאת ולראות מה קורה מחוץ ליישוב היהודי ולגבולות שהיו לו.

מרקור– כנפי השכינה. השכינה, התורה. תחום היהדות והלימוד. [ניתן לראות את הביטוי בתפילת “אל מלא רחמים” –”המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה”.]

האנשה- מופיעים פה תיאורים המבטאים רגשות עצב וכאב. ניתן לראות רגשות של כאב ועצב של השכינה על ההתרחקות ממנה. כאילו היא אישה שמרגישה כאב על ריחוק בניה. 

מרקור- “כשכלה לבבי”, כשצר לי המקום” ביטויים המבטאים השתוקקות למשהו אחר שונה מהמצב הקיים. 

מרקור– שורש מנחה שחוזר בשיר ובא להדגיש את המסר של השיר. הדובר בשיר מרגיש שהוא לבד ואילו כולם בצד אחר שגם הוא היה רוצה להיות בו. 

מרקור– אזכור תנכ”י מבראשית פרק כ”ב פסוקים א’- ב’ עקדת יצחק. “קח נא את בנך, יחידך…” בפרק התנכ”י אברהם מצווה לעקוד את בנו היחיד לו משרה. 

אזכור תנכ”י נוסף מספר מלכים א’ פרק י”ט פסוק י’ בו אליהו הנביא פונה לאל בתלונה על כך שהוא נשאר לבדו נאמן לאל. “נשארתי לבדי..”

אזכור תנכ”י מספר תהילים פרק צ”א פסוק ט”ו. “עמו אנוכי בצרה” הדובר בתהילים מתאר את האל כמי שנשאר עם האדם גם בימי צרה ומחלץ אותו מהצרה ששרוי בה. פה באופן אירוני המשורר מתאר את המצב שבו הוא נשאר עם השכינה לאחר שכולם עזבו. 

סיכום:

על המחבר:

חיים נחמן ביאליק נולד וחי בתקופה שלפני השואה. בכפר ראדי באוקראיינה. הוא חי חיים לא קלים. התייתם בגיל 9 מאביו וחי עם סבו הלמדן. הוא סבל מהצקות חוזרות מבני משפחתו כנראה כתוצאה מקנאה בכישרונו. למד בחיידר תורה. בתקופת חייו של ביאליק התחילה תנועת ההשכלה לפרוח כתוצאה מאמנציפציה שחלה בעולם [שוויון זכויות לכולם] וכך, כשניתנה האפשרות גם לעם היהודי לצאת ללמוד לימודים גבוהים חשקה נפשו גם לצאת לעולם הגדול וללמוד לימודי חול. הוא יצא לישיבת וולוז’ין כיוון שחשב ששם ישלבו לימודי חול אך התבדה. ולכן יצא משם והתחיל להשתלב בלימודי חול מחוץ לישיבה. כשהישיבה נסגרה חזר לבית סבו שם שידכו לו נערה  בשם מאניה מבית אמיד אך למרות רצונם לא היו להם ילדים כל חייהם. הם עלו לישראל ושם בהמשך חייו תרם לפיתוח התרבות בארץ. הוא הקים את “עונג שבת”, פרויקט שבו היו לומדים בתל אביב בצהרים שירה, פילוסופיה ועוד. 
את יצירתו “לבדי” הוא כותב בשנת 1902 ובשיר זה הוא בוחר לפרט את הקונפליקט שאיתו התמודד בחייו. האם להמשיך ללמוד תורה או ללמוד לימודים אחרים שזימנה תנועת ההשכלה. 

היצירה, המחבר והתקופה:

חיים נחמן ביאליק כותב את השיר “לבדי” בעקבות תקופת ההשכלה שהתחילה בדורו. בני העם היהודי שחוו שנים של רדיפות ואי מתן זכויות שוות נמצאים עכשיו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו התחילה האמנציפציה שהיא מתן שוויון זכויות לכלל בני האדם. וכך, העם היהודי שסבל במשך שנים מרדיפות ומנעו ממנו את האפשרות להתקדם עומד כרגע במצב שיש לו אפשרות ללמוד, להתקדם, להגשים חלומות שבעבר לא יכול היה לחלום כיוון שלא ניתנו לו האפשרויות. 

הדבר גורם לכך שהרבה מבני העם היהודי ובעיקר הצעירים שבהם יוצאים מבתי המדרש והישיבות והולכים ללמוד לימודים כללים. רפואה, פילוסופיה, ספרות, כלכלה ועוד. בתור התחלה הם לא עוזבים את היהדות לגמרי אבל לאט לאט הנוכחות מידלדלת והישיבות ובתי המדרש שבעבר היו מלאים ביהודים למדנים מתרוקנים לטובת לימודים כללים והתקדמויות שבעבר לא היו זמינות להם.

ביאליק שהיה ממשפחה יהודית שבה שלחו את הילדים ללמוד ולשקוד על התורה והגמרא נמצא גם הוא בחיידר, בבית המדרש ולומד. אך כמו חבריו הצעירים גם נפשו של ביאליק שואפת לפרוח ולפרוץ ולטעום ממה שנאסר עליהם בעבר. הוא נמצא בדילמה קשה. איך לפעול? מצד אחד הוא מבין את ערכה של התורה והגמרא והחשיבות של המסורת והשמירה עליה ומצד שני הוא רוצה גם לטעום ולפרוץ את הגבולות שהיו להם. ללמוד מה שעד אותו יום נאסר עליהם. הוא גם רואה שהוא נשאר לבד במקום שהיה הומה אדם והיו לומדים שם המון צעירים ולכן האחריות שלו כבדה יותר ויותר קשה לו לעזוב. אם הוא היה יודע שעדיין יש הרבה שנשארים ללמוד תורה ויהיה מי שישמור וישמר ויעביר את המסר היה לו קל לעזוב ולהתנסות בחלומות הגדולים שנפשו שואפת אליהם. 

ביאליק מדמה את תנועת ההשכלה והלימודים החדשים כאור, כשירה חדשה. שכולם רצים אליה. רוח ההשכלה סחפה את כל בני הנוער לשם וההתחדשות הזו גורמת לשמחה ולהתרגשות והתלהבות מהחידוש. לעומתם, השכינה [מציאות האל בעולם]  עצובה ובוכה כי כולם עזבו אותה. הוציאו אותה מכל אזור בחיים שלהם והיא נשארה בודדה, בסתר בבית המדרש. היא מנסה לשכנע את המשורר להישאר איתה ולא לעזוב אותה כמו שכולם עזבו. 

השיר מתאר שתי תמונות מטאפוריות מרכזיות:

1. הנער המתמיד שמגיע ללמוד בישיבה ונשאר ללמוד על אף שכולם כבר עזבו למשהו אחר, חדש שגם הוא היה רוצה להתנסות בו.

2. גוזל שנשאר תחת כנפה השבורה של אימו אחרי שכל אחיו עפו ופרחו לעולם הגדול.

השיר מלא רמיזות ומילים מתוך עולם התורה כדי להדגיש את הקושי העצום שנמצא בו המשורר. מצד אחד רוצה להישאר ומצד שני רוצה לצאת למקום חדש כמו כולם. 

מבנה השיר:

6 בתים 

כל בית מורכב מ4 שורות

בית ראשון:

המשורר מתאר מציאות שבה כולם עזבו. הרוח העיפה את כולם. את כולם סחף האור ואילו הוא נשאר לבדו תחת כנפי השכינה.

בבית זה המשורר מדמה את תנועת ההשכלה לאור, רוח. כולם נמשכו ונסחפו אליה ועזבו. העזיבה הזו גרמה להם להתרגשות ולשמחה של משהו חדש שקורה בחייהם. 

ורק הוא נשאר תחת כנפי השכינה. 

ההימצאות תחת כנפי השכינה פה מדומה להרגשה של שייכות וקרבה.

בבית זה ניתן לראות שהמשורר נמצא תחת כנפי השכינה ש הוא מוגן ושמור תחתיה. 

בית שני:

בבית השני כבר ניתן לראות שכנף השכינה שהוא נמצא תחתיה שבורה. עדיין הוא מתאר את הקשר ביניהם כך שליבו ידע את ליבה. שוב, תחושה של הזדהות, של הכרה וחיבור ביניהם. 

בבית זה יש רמז לאירוע היסטורי דתי מהעבר. שהוא עקדת יצחק. בעקדת יצחק [בראשית כ”ב] אברהם אבינו מצווה לעקוד את בנו יחידו וכך לוותר על העתיד שלו. פה השכינה חרדה וחוששת מכך שהדובר. בנה היחיד שנשאר איתה אחרי שכולם הלכו ילך גם הוא והיא מה יהיה עליה?

המשורר מדמה את המצב של היהדות שהרבה עוזבים אותה כי רוצים להתנסות באפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם ולכן היא בודדה. רק הוא נשאר ולכן יש לו תחושת מחוייבות גדולה יותר להישאר איתה. הוא מרגיש את הפחד שלה. אם הוא יעזוב מי ישאר? מי ישמור על היהדות שלא תימחק? מי ישמור על התורה שלא תישכח מהעם שלנו? 

בית שלישי:

בבית זה ניתן לראות שלא רק שכולם עזבו את השכינה אלא שגם גרשו אותה מכל מקום כאילו היא לא חשובה. המקום היחיד שנתנו לה להישאר זה בבית המדרש. וגם שם התיאור הוא של פינה מוסתרת, קטנה, ושוממה. ולמרות שהיא לא נמצאת במרכז אלא מגורשת ובפינה הדובר מדגיש שהוא נשאר איתה בצרתה. 

יש פה אזכור מהתנ”ך לפסוק בתהילים צ”א פסוק ט”ו “עימו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו…” הפסוק מבטא את העובדה שהאל נשאר עם האדם בזמן צרה ומושיע אותו. בשיר לעומת זאת, באופן אירוני הדובר נשאר עם השכינה כשכולם עזבו. כך שהיחס הוא יחס של הדדיות בין האל לאדם. 

בית רביעי:

בבית זה המשורר מפנה מבטו אל החלון, אל האור. החלון משמש כגבול שמפריד בינו לבין העולם החיצוני שהוא שואף להגיע אליו, להיכן שכולם נמצאים. אל כל מי שיצא ועזב את בית המדרש, את כנפי השכינה. הוא מתאר את הרגשתו כמי שליבו משתוקק לצאת לבחוץ כי המקום שהוא נמצא בו מתחת כנפי השכינה כבר צר לו ולא מספיק לו. הוא רוצה לצאת ולעזוב. 

אבל התגובה של השכינה שמתרפקת עליו ודומעת על הגמרא שלו גורמת לו לרחם עליה ולהישאר. 

זו בעצם סוג של מניפולציה רגשית שהוא מתאר. מצד אחד הוא רוצה מאוד לעשות משהו אבל בגלל שהיא מראה את כאבה אז היא קושרת אותו אליה בקשרי רחמים וכאב. 

בית חמישי:

התיאור בבית החמישי ממשיך את התיאור של הבית הקודם בו המשורר מתאר את העובדה שהוא כבר החליט שהמקום צר לו ולא מספיק לו יותר והוא רוצה להתנסות ולראות את העולם הגדול. ללמוד לימודים אחרים אבל השכינה מתרפקת עליו ובבית זה היא לא רק דומעת אלא גם מדברת ומפילה עליו את כובד האחריות על כך שהיא נשארה לבד ורק הוא איתה. כך שאם הוא יעזוב מי ישאר איתה? ותורה מה עליה??? מי ישמור עליה?

המשורר מדגיש פה כנף שבורה כדי להראות שהיא נזקקת וצריכה אותו. היא לא יכולה להיות לבד אלא עכשיו היא זקוקה לו. 

בבית זה ניתן לראות אזכור מקראי מספר מלכים א’ פרק י”ח פסוק י’ בו אליהו הנביא פונה לאל ומספר לו על כך הוא נשאר יחיד נאמן אליו וכולם עזבו. 

הדובר כנראה רוצה שנעשה השוואה בינו לבין אליהו הנביא. כמו אליהו בדורו שכובד האחריות על שמירת הקשר בין האל לעם היה מוטל עליו כך הדובר מרגיש. שכובד האחריות עליו כי כולם עזבו. אם היו נשארים היה לו יותר קל לעזוב. 

בית שישי:

בבית זה המשורר מתאר את הסיום. כמו סיום של קינה [שירת עצב] עתיקה מאוד, כמו תפילה מתוך חרדה [פחד] אוזנו שומעת את הבכי והדמעה הרותחת של השכינה שמבכה על בניה שעזבו והיא נשארת לבד. 

הבית הזה מסתיים בתחושת עצב וכאב על הצער של השכינה שבניה עוזבים והיא נשארת לבד. היא מנסה לשכנע את אחרון בניה להישאר והוא, למרות שהוא קשור ואוהב אותה עדיין רוצה יותר. 

לא ניתן לדעת מה הסיום על פי השיר כיוון שהוא מסתיים בכך שהוא שומע את הדמעה הרותחת [דמעות מתוך צער וכאב] אבל לא ניתן לדעת בוודאות כיצד פעל ואם בהתחלה נשאר תחתיה בבית המדרש האם נשאר שם?

ידוע לנו שביאליק בהתחלה נשאר בישיבה אבל בהמשך חייו עזב ופיתח את הכישרון הספרותי שלו ועסק בספרות, שירה ותרבות. ממקום של חיים דתיים ולימוד קפדני הוא עבר ללימודים כללים של ספרות ואף השפיע בהמשך על עולם התרבות בישראל. בשיר זה ביאליק מדגיש את הקושי העצום והקונפליקט שהוא התמודד איתו. ההחלטה האם ללכת וללמוד לימודי חול יחד עם כל המשכילים באותה תקופה ולעזוב את עולם התורה והישיבה או להבין שכל אחד באותה תקופה היה חשוב ביותר כדי לשמור על גחלת התורה שהייתה עלולה להיכחד בעקבות תנועת ההשכלה וההתבוללות שנגרמה כתוצאה מההתערבבות בין הגויים. 

ביאליק בשיר זה מעלה את הדיון של חשיבות לומדי התורה בישיבות. מצד אחד יש את אלה שלומדים לימודים כללים ועוסקים במקצועות חופשיים אך יש צורך גם בלומדי התורה כדי לשמור על התרבות והדת שלנו. 

כל הזכויות שמורות לבגרות בקליק C.

שאלות בגרות:

1. כיצד ניתן לראות לאורך השיר את הקשר העמוק בין הדובר לשכינה?

2. קראו את השיר “לבדי” וכתבו שני אזכורים מקראיים המופיעים בשיר. כיצד הם תורמים למסר שהמשורר רוצה להעביר?

3. בשיר ל”לבדי” של ביאליק ניתן לראות שתי תמונות. מה הן התמונות? הסבר כל אחת מהן. 

4. משוררים רבים כותבים את היצירות שלהם לאור תקופות ואירועים שעברו בחייהם. כיצד השיר לבדי מבטא את התקופה או את הקשיים שביאליק חווה בחייו?

5. בשיר “לבדי” ניתן לראות מילים מנחות, ניגודים, רגשות סוערים, ומטאפורות המבטאות את המסר של המשורר. הדגם והסבר שני אמצעים אמנותיים.

https://bagrutbetanach.co.il/learning-aids/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A7/%D7%9C%D7%91%D7%93%D7%99.html