תניא – פרק כ”ז
- תניא
- פרק כז
- ליקוטי אמרים - הרהורים ומחשבות לא טובות
וְאִם הָעַצְבוּת אֵינָהּ מִדַּאֲגַת עֲוֹנוֹת, אֶלָּא מֵהִרְהוּרִים רָעִים וְתַאֲווֹת רָעוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. הִנֵּה אִם נוֹפְלוֹת לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא בְּעֵת עִסְקוֹ בַּעֲסָקָיו וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וּכְהַאי גַּוְנָא, אַדְּרַבָּה יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁאַף שֶׁנּוֹפְלוֹת לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, הוּא מֵסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. וְאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַדִּיקִים לְקָרְאָם זוֹנִים חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא בְּבֵינוֹנִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי נִיאוּף בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, בֵּין בְּהֶתֵּר כו’. וּכְשֶׁמֵּסִיחַ דַּעְתּוֹ, מְקַיֵּם לָאו זֶה, וְאָמְרוּ רַזַ”ל: “יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה מִצְוָה”. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ בְּקִיּוּם הַלָּאו, כְּמוֹ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמָּשׁ. וְאַדְּרַבָּה, הָעַצְבוּת הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ. כִּי אִלּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק, וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם, לִכְבֹּשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמֹּחַ, וּלְהָסִיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבְכָל דְּחִיָּה וּדְחִיָּה שֶׁמַּדְחֵהוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא לְתַתָּא, וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵלָּא, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא דִּלְעֵלָּא הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: “אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וגו’ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה’”, וּכְמוֹ שֶׁהִפְלִיג בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה [דַּף קכח] בְּגֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא לְתַתָּא, דְּאִסְתַּלַּק יִקְרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא עַל כֹּלָּא יַתִּיר מִשִּׁבְחָא אַחֲרָא וְאִסְתַלְּקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכֹּלָּא וכו’.
וְלָכֵן אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ, לְאַכְפְּיָא לְסִטְרָא אַחֲרָא תָּמִיד. וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: בָּרָאתָ רְשָׁעִים; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהָסִיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכְפְּיָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים.
וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה: אֶחָד, מִבִּטּוּל הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְגַמְרֵי וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית, כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָּקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה’ בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי”, מַטְעַמִּים לְשׁוֹן רַבִּים, שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ. וְהוּא מַאֲמַר הַשְּׁכִינָה לְבָנֶיהָ כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, כִּדְפֵרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים. וּכְמוֹ שֶׁבְּמַטְעַמִּים גַּשְׁמִיִּים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַעֲדַנִּים: אֶחָד מִמַּאֲכָלִים עֲרֵבִים וּמְתוּקִים, וְהַשֵּׁנִי מִדְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹ חֲמוּצִים, רַק שֶׁהֵם מְתֻבָּלִים וּמְתֻקָּנִים הֵיטֵב, עַד שֶׁנַּעֲשֹוּ מַעֲדַנִּים לְהָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “כֹּל פָּעַל ה’ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה”. פֵּרוּשׁ, שֶׁיָּשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ, וְיַעֲשֶׂה הָרַע שֶׁלּוֹ יוֹם וְאוֹר לְמַעְלָה, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים לְגַמְרֵי, כָּל מַה שֶׁהָאָדָם זוֹבֵחַ יִצְרוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה קַלָּה, וּמִתְכַּוֵּן לְאַכְפְּיָא לְסִטְרָא אַחֲרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. כְּגוֹן שֶׁחָפֵץ לֶאֱכֹל, וּמְאַחֵר סְעֻדָּתוֹ עַד לְאַחַר שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָה שָׁעָה. כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא: שָׁעָה רְבִיעִית, מַאֲכַל כָּל אָדָם; שָׁעָה שִׁשִּׁית, מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהָיוּ מַרְעִיבִים עַצְמָם שְׁתֵּי שָׁעוֹת לְכַוָּנָה זוֹ, אַף שֶׁגַּם אַחַר הַסְּעֻדָּה הָיוּ לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם.
וְכֵן אִם בּוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלִּבּוֹ מִתְאַוֶּה מְאֹד לְדַבְּרָם, מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וְכֵן בְּהִרְהוּרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ – אֲפִלּוּ בִּמְעָט מִזְעֵר דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּקְדֻשָּׁתוֹ לְעֵלָּא הַרְבֵּה. וּמִקְּדֻשָּׁה זוֹ נִמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל הָאָדָם לְמַטָּה, לְסַיְּעוֹ סִיּוּעַ רַב וְעָצוּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל: “אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעָט לְמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְּמַעְלָה”. לְבַד מַה שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה: “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם” וכו’, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ. וּפֵרוּשׁ “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם”, שֶּׁתַּעֲשֹוּ עַצְמְכֶם קְדוֹשִׁים. כְּלוֹמַר, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ קָדוֹש וּמֻבְדָּל מִסִּטְרָא אַחֲרָא, כִּי הִיא בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, רַק שֶׁכּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ וּמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ. “וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים”, כְּלוֹמַר, סוֹפוֹ לִהְיוֹת קָדוֹש וּמֻבְדָּל בֶּאֱמֶת מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא, עַל יְדֵי שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְּמַעְלָה וּמְסַיְּעִים אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ מִלִּבּוֹ מְעָט מְעָט.
ב”ה
מיקום: תניא פרק כ”ז
נושא: מהי ההתייחסות למחשבות זרות והרהורים רעים בשעת עסקיו ולאורך חיי האדם.
סיכום הפרק
בעל התניא שבפרק הקודם דיבר על העצבות והסביר מתי מהעצבות [שהיא שלילית תמיד] יוצא משהו חיובי ומתי לא יוצא ממנה שום דבר חיובי. ואיך ניתן להימלט ממנה, ממשיך בפרק הזה לדבר על עצבות שלא מגיעה בגלל המרחק מה’ אלא מסיבות אחרות:
אם העצבות לא מגיעה מדאגה על עוונות שחטאנו בעבר אלא העצבות מגיעה כתוצאה מהרהורים רעים שעולים לאדם בראש ותאוות אסורות שנופלות במחשבת האדם תוך כדי שהוא מנהל עסקיו וחי כבן אדם בעולם. האם העצבות חיובית?
והתשובה לכך:
שכאשר לאדם עולה במוחו ובליבו מחשבות על תאוות ורצונות אסורים לאורך חייו והוא מצליח להזיז אותם מעצמו ומתגבר עליהם ולא עובר עברות ולא נופל בהם ולא חוטא הוא צריך לשמוח בחלקו ולא להיות עצוב שההרהורים האלה הגיעו אליו. אלא לשמוח שהתעלה על הרצונות והתאוות שלו ועמד בכך בכבוד. והצליח לקיים את המצווה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”.
ובעל התניא מסביר שכשהכתוב ציווה ציווי זה הוא לא פנה לצדיקים שבעם וקרא אותם: “זונים” אלא פנה לבינונים שבעם. כי הצדיקים ממילא לא עולות להם הרהורי ניאוף וזנות. אם כך על מי דיבר הכתוב? על הרוב המוחלט שבעם שהם נקראים “בינונים” ולהם נופלים באופן קבוע הרהורים ותאוות ורצונות לעשות דברים אסורים וכשאותו בינוני מתעלה על עצמו ומסיח את דעתו מהרהורים אלה אז הוא מקיים את מצוות לא תעשה של “לא תתורו אחרי לבבכם”.
ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו: אדם רצה לעשות עברה אבל ישב ולא עבר עברה נותנים לו שכר כאילו פעל ועשה מצווה ממש. ולכן אותו אדם שהצליח להזיז ממנו את המחשבות האלה צריך לשמוח בדיוק כמו שהיה שמח אם היה מקיים מצווה ולא להיות שקוע במחשבות עצובות על איך חשב דברים אסורים.
ובעל התניא אומר: יותר מכך אדם צריך להבין שאם הוא עצוב על כך שחשב מחשבות רעות ותאוות זו גסות רוח [גאווה] כי הוא לא הבין את המקום שלו. כנראה הוא חושב את עצמו לאדם צדיק שנמצא בדרגה שאין לו מחשבות רעות ושביטל אותם לחלוטין מליבו וממחשבתו. כי אם היה מבין את מקומו והיה מבין את העובדה שהוא נמצא במקום של בינוני ורחוק מאוד ממדרגת צדיק אז הוא לא היה מצטער על כך אלא היה מבין שזה המצב של בינוני כל הזמן להתמודד ולהגביר יצר טוב על רע והיה מרוצה ושמח שהצליח להתעלות על עצמו.
ויותר מזה, הוא צריך לשמוח ולקוות שיהיה כל ימי חייו במצב של בינוני שמתמודד ומתעלה ולא רשע אפילו שעה אחת בעולם.
כי זו עבודת הבינונים בעולם הזה כל פעם שעולה להם הרהור מהלב אל המוח הם משליטים את המוח על הלב ומתגברים ומסיחים את דעתם מהרצון לעשות רע. וכל פעם שהם דוחים את הרע הזה. כל דחיה ודחיה שהם דוחים מהמחשבה הוא מכופף את הסתרא אחרא שבתוכו. ומגביה את עצמו כנשר.
בעל התניא משתמש בדימוי נשר כדי להעביר כיצד העשייה של הבינוני מתקבלת:
כמו שנשר מרים את עצמו למעלה כך הסתרא אחרא [יצר הרע] מתגבר ומקשה על האדם בכוח וכשהוא דוחה את המחשבות הרעות ממנו הוא מוריד את הכוח שלה. כמו שנאמר בפסוק: “אם תגביה כנשר…משם אורידך נאום ה’”
והכוונה: שאדם שמתמודד עם יצר הרע שבו ובוחר להימנע מלעשות רע הוא מכופף את יצר הרע ומוריד אותו ללמטה ודבר זה עושה נחת רוח גדול לה’.
ולכן נאמר בספר איוב: “בראת רשעים” והאם הגיוני שה’ ברא רשעים? הרי אם ברא רשעים אין סיבה אמיתית לעונש שלהם כי מראש נלקחה מהם זכות הבחירה לעשות טוב. אלא התשובה היא: “בראת רשעים” בראת אנשים שיש להם רצונות לעשות חטאים ולהיות רשעים אבל בהתמודדות שלהם הם מצליחים לגבור על היצר הרע שבתוכם ולהיות טובים למרות הקושי.
לכן, בעל התניא אומר לאדם שלא יתעצב ולא יצטער על המחשבות שלו:
1. זה דבר טבעי לחלוטין שיעלו לאדם מחשבות רעות וכל המטרה בעולם היא להצליח להתגבר עליהם ולבחור לא לעשות אותם.
2. כשאדם מתגבר על המחשבות הרעות במוחו הוא זוכה לקיים מצוות לא תעשה “ולא תתורו”.
3. אדם שמתעצב זה כי הוא לא מבין מקומו וחושב שהוא צדיק וזו מידת גאווה. כי הלוואי ויישאר בינוני כל חייו וכל חייו יתמודד ולא יהיה שעה 1 רשע לפני ה’.
4. לבורא עולם יש נחת רוח גדול מאדם שבדרגת בינוני שמתמודד ומצליח להתעלות על רצונותיו הרעים ולבחור לא לעשות אותם.
שני סוגי נחת רוח של בורא עולם בעולם:
1. נחת רוח מהצדיקים– שמצליחים להוציא את האור מהחושך ולהוציא מתיקות ממרירות שזה אומר שבכל העולם המלא חושך, תאוות ופיתויים הם מתמקדים בטוב וכל שאר הבלי העולם לא חשובים בעיניהם.
2. נחת רוח מהבינונים– שעולות בהם מחשבות ותאוות לעשות דברים רעים והסתרא אחרא [היצר הרע] אצלם בשיא הכוח מגיע והם כל הזמן עושים תחבולות שונות כדי להצליח להתעלות על עצמם ולא ליפול לתאוות שלהם.
זאת אומרת בעל התניא מסביר שזה שלבורא עולם יש נחת רוח מהצדיקים זה לא אומר שאין לו נחת רוח מימך כי אתה חושב מחשבות רעות אלא זה שני סוגי נחת רוח שונים שיש לו. יש לו גם מהצדיקים וגם מהבינונים שמתמודדים ומתאמצים. אז אל תהיה עצוב כי גם אתה בהתמודדות היומיומית שלך אתה עושה נחת רוח לבורא עולם בדיוק כמו שאתה.
אתה לא צריך להיות צדיק כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם. אתה עם ההתמודדות שלך עושה נחת רוח לה’ כמו שאתה מתמודד ומתגבר.
משל נוסף שמביא בעל התניא יסביר את הנחת של ה’ מעבודת הבינוני:
וזה ההסבר העמוק לפסוק בספר בראשית: “ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי” . מטעמים = ברבים.
למה נאמר מטעמים ולא מעדן? מאכל? דבר טעים? אלא מטעמים?
והתשובה היא שלבורא עולם יש שני סוגים של נחת ולא סוג אחד.
כמו שאדם יכול לאהוב שני סוגי מאכלים מאוד גם מאכלים משובחים ומתוקים כמו לדוגמא עוגה מובחרת וגם יכול לאהוב מאכלים מתובלים ומתוקנים שהתבשלו היטב כמו לדוגמא: תבשיל בשר וזה לא סותר את ההנאה שלו כל מאכל יש בו הנאה אחרת.
וזה שנאמר: “וגם רשע ליום רעה” הפירוש הוא: שכשהרשע יחליט לשוב מרשעו אז בשינוי ההתנהגות שלו הוא יהפוך את המצב לאור יום בעולמות עליונים. עד כדי כך יש נחת לבורא עולם משינוי ההתנהגות של האדם כשהוא מתמודד ובוחר לכפוף את הרע שלו ולעשות טוב.
סוג נוסף של נחת לה’ מהבינונים בעולם:
כשאדם עושה דברים מותרים לו אבל מעכב אותם מעט למען עבודה לבורא גם מזה יש לה’ נחת.
לדוגמא:
אדם לומד עוד שעה לימוד תורה לפני שהולך לישון.
או מעכב את הארוחה שלו בחצי שעה כדי להספיק עוד משהו ללמוד או לעשות חסד.
ואותו הדבר אם רצה לספר ולדבר דברים מענייני העולם[שמותרים] ובחר לשתוק ובמקום זה ללמוד תורה .
לכן אומרים שבני האדם הרגילים אוכלים כל 4 שעות ואילו תלמידי חכמים שרוצים לשמח את ה’ מעכבים את ארוחתם בשעתיים כדי להספיק ללמוד עוד משהו ולשמח את ה’ שהשתדלו למענו.
ואדם שמתנהג כך הופך את עצמו לקדוש ומובדל כי כשהוא מתאמץ ומבדיל את עצמו למען ה’ ומצליח לכפוף את הרצון השלילי שבו זה עושה נחת רוח גדול לה’ בעולמות עליונים והוא זוכה שלמרות שהוא בינוני ובאמת אינו מובדל מהסתרא אחרא אלא עדיין יש בו את שני הנפשות עוזרים לו מלמעלה כך שיצליח לאט לאט להסיר את יצר הרע ממנו.
מילים לביאור:
וז”ש = וזה שאמר
הכתו’ = הכתוב
פי’ = פירוש
ד”מ = דרך משל
בולם פיו = סוגר את פיו מלדבר
אפי’ = אפילו
מזעיר = משהו קטן מאוד
דאתכפיא = כשמתכופפת/נכנעת
ס”א = סתרא אחרא זוהי הקליפה שבנפש האלוהית שהיא בעצם הנפש הבהמית והכוח שדוחף לעשות רע באדם.
לתתא = למטה
אסתלק = עולה ומתרוממת
יקרא דקב”ה = כבודו של הקדוש ברוך הוא
וקדושתו = קדושת האל
לעילא = עולה מעלה מעלה בעולמות עליונים
ע”י = על ידי
מוסר השכל הנלמד בפרק:
כשנכנסות לאדם מחשבות רעות והרהורים רעים שמציעים לו לחטוא הוא לא צריך להיבהל מהם כי המחשבות מצד עצמם הם לא חטא כשהן עולות מעצמן. האדם לא צריך להרגיש שהוא כישלון מעצם המחשבות שנכנסות לראשו אלא להבין שזה תפקידו בעולם כבינוני להתמודד באופן קבוע עם שתי הנפשות ולהכניע את הרע שבו ויותר מכך צריך לשמוח כשהוא מצליח להסיח דעתו מהם והוא מקיים מצוות: “ולא תתורו”.
דאתכפיא סתרא אחרא לתתה אסתלק יקרא דקב”ה וקדושתו לעילא הרבה-
כאשר נכפית ונכנעת הסתרא אחרא שהיא הקליפה הלא טובה [הנפש הבהמית] למטה בעולם הזה זה גורם לכבודו של הקב”ה ולקדושתו להתעלות מאוד בעולמות עליונים.
כך שאדם צריך לזכור שהרהורים ומחשבות רעות ורצונות לעשות רע תמיד נמצאים בלב האדם כי יש לו שתי נפשות אחת אלוהית ואחת בהמית אבל כשהוא מצליח למרות הקושי לכופף את הרצון לעשות רע והוא בוחר לעשות טוב דבר זה גורם לנחת רוח גדול לבורא עולם בשמים.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה גם בעל התניא ו/או האדמו”ר הזקן
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , חסידות בגובה העיניים, פנימיות התורה, משמעות החיים, איך להיות שמחים, איך לא להיות עצוב, איך להתמודד עם חרדות
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
