קהלת פרק י”ב

א וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. ב עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. ג בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים. ו עַד אֲשֶׁר לֹא ירחק [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר. ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. ח הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל. ט וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה. י בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת. יא דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד. יב וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר. יג סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. יד כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע.

ב”ה

מיקום: קהלת פרק י”ב

נושא: תקופת הנעורים ועד הזקנה ופטירת האדם. סיום הספר

תקציר הפרק

קהלת מציע לצעירים לזכור את האל גם בימי נערותם כיוון שאמנם בני הנוער חושבים שכל הזמן לפניהם אבל בסופו של דבר יבואו ימים רעים (=זקנה) שהאדם יגיד שהוא לא רוצה בהם ומעדיף למות מלחיות.

הזקנה פה מתוארת בדימויים שונים כתקופת גשם חשוכה שמגיעה אחרי החום והאור שהם הנעורים.

גוף האדם מתואר כבית שהתיישן וכבר לא חזק ויציב כמו בתחילה כשהיה חדש. הדלתות זזות, העמודים זזים, המכשירים שטוחנים חיטים ותבלינים כבר לא טוחנים, הארובות נהיו חשוכות.

האדם בזקנה מגיע למצב שידיו זזות ורגליו מתעוותות וקשה לו לעמוד. השיניים שטחנו את האוכל  כבר נפלו ונהיו מעט והעיניים כבר לא רואות. השפתים שלו סגורות כי קשה לו לדבר ומכל רעש קטן הוא קם. ממקומות גבוהים הוא חושש ומדרכים שהם לא חלקות כי חושש ליפול.

השקד פורח והחגב מתרבה אבל הזקן כבר ללא תשוקה מינית.

כך שבסופו של דבר האדם מגיע למותו ובני האדם סובבים אותו בחוץ ואומרים עליו דברי הספד. הרגע שהנשמה מתנתקת מהגוף מתוארת פה כמנורת זהב שמחוברת לחבל כסף ומתנתקת ממנו ונשברת ומתגלגלת. המשל הנוסף הוא כד שמורידים לבאר כדי לשאוב מים ונשבר ומתגלגל לבור. כך הגוף של האדם חוזר לעפר ואילו הרוח שבה לאל למקום שהייתה בהתחלה.

מסקנת קהלת מהסתכלות בזקנת האדם היא שהכול חסר משמעות.

מי שאמר את הדברים זה קהלת, שהיה חכם ולימד אחרים את חוכמתו, לימד את העם דעה, חקר ותיקן הרבה משלי חכמה ולכן ניתן להבין שאמר דברי טעם.

קהלת מבקש למצוא דברים שאנשים ירצו לשמוע אך שיהיו דברי יושר ואמת ולא לגרום לאנשים לשמוח אך אין בהם שום אמת. הוא מוצא שדברים אלה של חכמה נמצאים ונטועים חזק ללא שינוי וניתנו מרועה אחד (אלוהים). אלה דברי התורה.

קהלת מזהיר את האדם שלא ישקיע בכתיבת הרבה ספרים, כי הכתיבה הזו שמעייפת את בשר האדם. ובסופו של דבר הוא מסכם: לאחר שחקר ובדק המסקנה שלו שהאדם בחייו צריך להשקיע בשני דברים: יראת ה’ ומצוותיו, כי זה מה שמחייה ומחזק את האדם לנצח.

כפי שהסברנו בהקדמת הספר חז”ל רצו לגנוז את ספר קהלת מכיוון שהוא עוסק בדברים שמייאשים את האדם וגורמים לו לאחר מחשבה עמוקה וקריאה בו לא לרצות להשקיע בחייו. הסיבה שחז”ל השאירו בסופו של דבר את הספר היא בגלל סופו של הספר הנותן אור על כל מה שנאמר בו.

לאורך הספר קהלת מספר שכמלך חכם הוא חקר כל דבר אפשרי בעולם אם זה את התנהלות האדם והטבע בעולם והוא נוכח לדעת שאין שינוי וחידוש בעולם ושום דבר לא גורם לסיפוק ממשי וממושך גם לא הנאות גוף, כבוד או ריבוי נכסים ועבדים. בנוסף, הוא חקר הנאות אחרות שהן ידע וחכמה וניסה להבין האם הן אלה שיגרמו לאדם תחושה טובה והרגשה של סיפוק מחייו והבין שגם דברים אלה לא נותנים לאדם תחושת סיפוק לאורך זמן.

קהלת שכתב את הספר בסוף ימיו כשניסה וראה המון מעיד ואומר שהדברים היחידים שחשובים בעולם ומשאירים תחושת סיפוק והנאה לנצח הם יראת האל וקיום מצוותיו.

“סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמר. כי זה כל האדם.” [פסוק י”ב]

ובאמת, לאחר מותו של האדם כשהולך לעולם שכולו טוב כמו כל בני האדם מלכים ועניים, טיפשים וחכמים. מה שאומרים על האדם בזמן קבורתו אלו הדברים הטובים שעשה בעולם. חוכמתו, עושרו או מעמדו לא נותנים לו כבוד בשעת מיתתו אלא רק מעשיו הטובים ויראת האל .

קהלת מסכם את המלצתו בכך שמסביר שהאדם בסוף ימיו יגיע אל הבורא ויצטרך לתת דין וחשבון על כל מעשיו וכך הוא מקשר את הפסוק האחרון להתחלת הפרק ונותן מענה לשאלה שמתעוררת אצלנו: מהי הסיבה שעל הנער לזכור את בוראו? בגלל הפסוק האחרון… כי את כל מעשה האל יביא במשפט. גם הנעלמים שבהם שאף אחד לא ראה. אם טוב או אם רע.

מטאפורות:

מטאפורות הבית הקורס– תהליך הזקנה עד המוות:

1. “בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת” – הדלתות ששומרות על הבית זזות כמו ידי הזקן שמתחילות לרעוד.
2. “וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל” – הקירות לא יציבות כמו רגלי הזקן שמתחילות להתעקם ולא להיות יציבות.
3. “וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ,” – המכשירים שטחנו חיטה ותבלינים הפסיקו לעבוד כמו השיניים שמפסיקות לטחון ונופלות ומתמעטות.
4. “וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת”  – הארובות שנהיו חשוכות כי אף אחד לא מנקה אותם כמו העיניים שאינן רואות.
5. “וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה” – הדלתות של השוק נסגרות כי אין מה למכור כמו הזקן  שאין לו כוח, השפתיים שנסגרות לו כיוון שקולו נחלש מחוסר כח.

משלים המסבירים את תהליך המוות:

1. משל המנורה– מנורת זהב המחוברת לחבל מכסף. כשחבל הכסף מתנתק היא מתגלגלת ונשברת. כך האדם, כל עוד הוא חי הוא מאיר לעולם. ברגע שהוא מת האור שלו נכבה ברגע וכבר אין לגוף שלו ערך.
2. משל הבאר וכד החרס– כד המגולגל אל הבאר כדי לשאוב מים. ברגע שהכד נשבר אין ביכולתו להעביר מים יותר ואין בו ערך. חיי האדם משולים למים (מים=חיים) ברגע שהנשמה של האדם יוצאת והכד (=גופו) נשבר כבר המים (=הנשמה) לא יכולים להיות בו והוא מפסיק להיות מקור להעברת חיים.

ביטויים:

הולך האדם אל בית עולמו– ביטוי המדגיש את העובדה שהאדם נפטר וחייו יסתיימו.

ניגודים

השקד הפורח והחגב שמתרבה, באים להדגיש את הניגוד בינם לבין הזקן שנמצא במצב של דעיכה. הוא נובל וכבר אינו מתרבה. ותפר האביונה- אין לו כבר תאווה מינית.

הפרק מתאר שלושה תהליכים בחייו של האדם:

1. “וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ”- תקופת הנעורים שהנער חזק, בריא וחושב שכל העולם לפניו.
2. בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל;– תקופת הזקנה בה הגוף בוגד באדם והוא נחלש.
3. כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ– תקופת המוות בו נשמת האדם חוזרת אל בוראה והגוף לאדמה.

שלושת המצבים בחייו של האדם מתוארים בפרק זה כדי להדגיש שבסופו של דבר האדם מגיע לאל והוא יישאל על מעשיו. האם ידע לנהל את חייו כראוי?

מוסר השכל:

“וזכר את בוראיך בימי בחרותיך” -האדם צריך לזכור את מי שברא אותו לכל אורך חייו גם בתקופת הנעורים כשהוא בטוח שכל העולם לפניו ויחייה לנצח והסיבה היא כי בלי לשים לב הזמן יעבור והוא יזדקן וימות וייתן את הדין על מעשיו לפני בוראו.

האדם צריך לנצל את חייו כראוי כיון שיהיו ימים שהוא יזדקן וגם אם ירצה לא יוכל לפעול ולעשות את מה שחלם ותכנן לכן שינהל את חייו בתבונה ולא כאילו הוא חי לנצח.

מתיאורי קהלת את הזקנה אנחנו צריכים לזכור שבסופו של דבר כולנו נהיה זקנים ולכן יש לשים לב לזקנים שמסביבנו ולכבד אותם, ולסייע להם ולא לזלזל במצבם.

קהלת ממליץ לאדם לאחר שחקר ולמד ונהנה מכל תענוגות העולם לשים לב מה הדבר שנותן לך יתרון על אחרים ומה באמת נשאר לך לנצח והולך יחד איתך. יראת ה’ וקיום המצוות. להיות אדם טוב לאל וטוב לבריות כי זה בעצם תכלית האדם בעולמו.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

שאלות בגרות:

1. קרא בראשית פרק א’ פסוקים כ”ו – סוף הפרק. ואת קהלת פרק י”ב פסוק ז’. כיצד קהלת מתאים את דבריו ליצירת האדם בספר בראשית.
2. כתוב שלוש מטאפורות שמשתמש בהם קהלת בתיאורו את תהליך הזקנה והסבר אותם.

3. קרא קהלת פרק י”ב פסוק ח’- י”ד.

[א] מהן המסקנות של קהלת לאחר חקירתו בעולם? בסס דבריך על הכתוב.

[ב] מה דעתך על מסקנות קהלת?

4. קרא קהלת פרק י”ב פסוקים א’-ב’. מהן ההנחיות שנותן קהלת לנער ומדוע?