ספר שמות פרק ל”ב

א וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. יא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. יד וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. ל וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. לב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. לג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם. לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

ב”ה

תקציר הפרק

משה עולה אל ההר לאלוקים כדי ללמוד את כל פרטי החוקים שיצטרך להעביר לעם ישראל. הם יודעים שהוא עולה ל40 יום ולילה. כשהם רואים שעל פי ספירתם הוא מתעכב הם נלחצים ופונים אל אהרון בדרישה שיבנה להם אלוהים כיוון שאינם יודעים מה קרה למשה. העם מרגיש צורך במישהו מוחשי לפנות אליו וכשמשה שהוא המתווך ביניהם לאלוקים לא מגיע הם נלחצים ודורשים בניית אל אחר. אהרון בתגובה מבקש מהם לצורך יצירת הפסל להביא זהב מהנשים והילדים שלהם (יש פרשנים שיטענו שבכך ניסה לעכב אותם בתקווה שעד שיביאו כבר משה יגיע). כל העם מביא את הזהב ואהרון מתיך את הזהב ויוצר צורת עגל.
העם שמח ומאושר וקורא: “אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”. אהרון שרואה מה שקורה אומר לעם: חג לה’ מחר.
למחרת הם משכימים מוקדם בבוקר ומעלים עולת וזבחים, אוכלים ושותים ומצחקים.  [ פסוקים א-ו]

ה’ שרואה ויודע את כל מה שקורה פונה אל משה ואומר לו שירד אל עמו שעשה רע לאחר שהעלה אותם ממצרים.
כעסו של אלוקים מבואר פה בשתי סיבות:

1. הם מהר סרו מהדרך. רק לפני 40 ימים היו במעמד הר סיני וקיבלו את התורה וכבר חטאו בשני חטאים מרכזיים של עשרת הדיברות: להאמין באל אחד ולא לעשות פסל ותמונה.

2. הם משייכים לפסל כוחות ומעשים שלא עשה וששייכים לאלוקים.

בכעסו הרב של אלוקים על התנהגות העם הוא מציע למשה שהוא ימחה את כל העם וישאיר רק אותו וממנו יצא עם חדש וגדול.

משה ששומע את דברי האל מתפלל אל אלוקים ושואל אותו למה הוא כועס כל כך על העם שהוא השקיע בו כל כך הרבה ושהוציא אותם ממצרים בניסים גדולים ובעוצמה.  משה ממשיך לנסות להרגיע את זעמו של האל בכך שהוא נותן שתי סיבות לכך שלא כדאי לה’ למחות את העם בכעסו.

הסיבות:

 1. שהמצרים לא יחשבו שה’ הוציא את עם ישראל ממצרים כדי להרוג אותם במדבר. (אינטרס של אלוקים להיראות מוסרי בעיני העולם).

2. משה מזכיר לה’ את האבות אברהם, יצחק ויעקב שהוא הבטיח להם שלזרעם ייתן את הארץ ושירבה אותם ככוכבי השמים.(תזכורת ברית אבות, חסד בזכות אבותיהם ולא בזכותם ועמידה בהבטחה שהבטיח למרות הקושי בדבר) [פסוקים ז-יד]

משה יורד אל העם ובידיו הלוחות שנעשו ונכתבו ע”י ה’ בשני צדדיהם.
הוא נפגש עם יהושוע ויהושוע שומע רעש מהמחנה, הוא אומר למשה : “קול מלחמה במחנה”. משה עונה לו שהקול הזה הוא לא קול של גבורה ולא של חולשה ופחד (קולות שיוצאים בדרך כלל מהלוחמים) אלא זה קול של ענות. קול של עוונות וחטאים.

משה מתקרב אל המחנה ורואה את העגל ואת המחולות ומכעסו ואכזבתו על מה שראה הוא שובר את הלוחות תחת ההר. הוא לוקח את העגל שעשו, שורף באש, טוחן אותו דק, מערבב את הזהב הטחון במים ומשקה את העם במים.

משה פונה אל אהרון ושואל אותו: מה עשה לך העם הזה? מדוע גרמת להם לחטוא?

אהרון מבקש ממשה שלא יכעס ומזכיר לו שהעם הזה יכול להתנהג רע ולכן כשהם פנו אליו בבקשה לעשות להם אלוהים הוא אמר להם למי יש זהב להביא כשהם הביאו את הזהב הוא זרק אותו לאש ויצא העגל.

משה רואה שהעם פרוע מאוד (תוסס מהחטא), הוא עומד בשער המחנה ואומר: “מי לה’ אלי”?. בני לוי נאספים אל משה ומשה מצווה עליהם להרוג את האנשים שמחזיקים בחטא גם אם הם הכי קרובים אליהם. בני שבט לוי הורגים מהעם 3000 איש. (באותה תקופה מספר העם היה 600000) משה משבח את שבט לוי ומברך אותם. בהמשך הם יזכו לשרת את ה’ במקדש, ללמד את העם תורה ולהיות אלה שמברכים את העם בברכת כהנים.[פסוקים ט”ו-כ”ט]

משה פונה אל העם ואומר להם שהם חטאו חטא גדול והוא יעלה שוב אל ה’ כדי לנסות לשכנע את ה’ לכפר על חטאתם.
משה עולה אל ה’ ומתוודה על החטא הגדול שעשה העם [פסוק ל”א], ומבקש מה’ שיסלח להם ואם לא יסלח הוא מבקש שימחוק אותו מספר התורה שכתב.
ה’ משיב לו שמי שחטא ימחה מהספר ולא משה.

ה’ מצווה על משה לשוב אל המחנה ומעדכן אותו שמלאך ה’ ילך לפני משה ויעשה מגפה בעם כעונש על החטא שחטאו. [ל’-סוף]

חקירת הפרק:

הפרק מחולק לכמה נושאים מרכזיים:

א-ו: עם ישראל רואה שמשה מתעכב ומבקשים מאהרון שיבנה להם אלוהים

ז-י”ד: ה’ מעדכן את משה באירועים שקורים אצל העם (בחטא) ומעדכן את משה ברצונו למחות את העם. משה מנסה להרגיע את אלוקים ומשכנע אותו בדרכים שונות לשנות את הגזרה.

ט”ו- כ”ט: משה יורד אל העם רואה בעיניו את חטאי העם, הוא כועס עליהם וכועס על אהרון. שבט לוי מתנדבים בהוראת משה והורגים מהעם.

ל’-ל”ה: משה עולה אל אלוקים ומבקש שוב שיסלח לעם, ה’ שולח מלאך שיעשה מגפה בעם וכל אלה שעדיין מחזיקים בחטאם מתים.

התייחסות ה’ לעם ותגובת משה [פסוקים ז-י”ד]

ה’ בכעסו על העם מספר למשה על חטאי העם ומסיר אותם מהקשר אליו. “לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים”[פסוק ז’], “ראיתי את העם הזה”[פסוק ט]

משה בתגובה לכעסו של ה’ וברצונו להרגיעו מחזיר את העם לקרבת האל ומדגיש את שייכות העם לה’: ” למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת..”

הביטוי “חרון אף” (כעס גדול) מתייחס בפרק לשניים:

לאלוקים– כשה’ מספר למשה על אירועי העם והעגל ומשה עוד לא רואה בעצמו את החטא אלא רק שומע עליו.

למשה רבנו– כשמשה יורד בעצמו אל העם ורואה את העבודה זרה, את מחולות העם ומעשיהם.

ביטויים בפרק:

קשה עורף – אדם עקשן

חרון אף – כעס גדול

פערים בין המסופר בפרק לבין דיווחו של אהרון למשה על אירועי העגל

תיאור מקרה העגל במקרא:

1. משה מתעכב
2. העם פונה אל אהרון בבקשה לבניית אל
3. הסיבה אינם יודעים מה קרה למשה שהעלה אותם ממצרים
4. אהרון מבקש מהם שיביאו את נזמי הזהב של הנשים והילדים שלהם
5. אהרון לוקח את הזהב ושם אותו בחרט ויוצר עגל מסכה
6. העם משייך לעגל מעשים שלא עשה
7. אהרון בונה מזבח לעגל
8. אהרון מכריז חג לה’ מחר

תיאור תהליך היווצרות העגל מדווח  ע”י אהרון:

1. הם פנו אלי שאעשה להם אלוהים אשר ילכו לפנינו
2. הסיבה לרצון כי משה שהעלה אותנו ממצרים אנחנו לא יודעים מה קרה לו
3. אמרתי להם למי יש זהב?
4. הזהב נזרק לאש ונוצר לבד העגל

ישנם הבדלים בין הדיווח של אהרון למשה לבין מה שנכתב שקרה. הסיבה האפשרית היא שאהרון מנסה להרגיע את משה כדי שלא יכעס עליו אלא על העם.[משמיט את העובדה שיצר את העגל בתבנית, שבנה מזבח, שאמר שחג לה’ מחר]

מצד שני ניתן לראות שאהרון משמיט גם את העובדה שאולי ניסה לעכב את העם ממעשיו עד שמשה יגיע וכך לא יחטאו:

1. ביקש שיביאו את נזמי הזהב מהנשים והילדים שבאוזניהם (כדי שלא ירצו לוותר מהר על הזהב)
2. לא נתן להם לחגוג באותו היום שנוצר העגל אלא למחרת

תפקידי הנביא:

1. לתווך בין ה’ לעם
2. לכוון את העם לדרך הנכונה
3. להזהיר את העם מהעונש שיבוא אם לא ישנו דרכם
4. כשהעם במצב נפשי קשה ומיואש לעודד את העם ולהפיח בהם תקווה
5. להגן על העם מפני זעמו של האל

בפרק זה אנו רואים שמשה עושה שניים מתפקידי הנביא.

1. משה מוכיח את העם על חטאיהם [פסוק ל’]
2. משה מתפלל על העם ומנסה להגן עליהם מפני זעמו של האל והשמדתם.[פסוקים י”א, ל”א]

לפני העם משה כועס, מוכיח ומעניש אותם אך לפני אלוקים הוא מתמקד בהגנה על העם ולא בחטאיהם.

משה פונה אל ה’ בתפילה למחילה לעם פעמיים: [י”א, ל”א]

1. כשה’ מדווח לו על אירועי העגל [פסוקים ז-י]
2. לאחר שראה בעצמו את חומרת מעשיהם וכעס והעניש אותם [פסוקים ט”ו- ל]

ניתן ללמוד מכך שכשאדם שומע על בגידה/חטא הדבר חמור אך כשהוא רואה בעיניו את החטא ואת הבגידה אז הדבר חמור יותר בעיניו. כך גם ניתן להבין למה כשמשה שומע על המקרה מפי האל הוא לא כועס אלא הביטוי “חרון אף” מיוחס אל האל אך כשהוא רואה בעצמו את חטאי העם הוא בעצמו כועס והביטוי “חרון אף” מופנה אליו. יכול להיות שזו הסיבה שמשה מרגיש צורך לפנות שוב אל אלוקים ולנסות לשכך זעמו.

מוסר השכל מהפרק:

1. “החיפזון מהשטן”- עם ישראל רואים שמשה מתעכב (ביום) ומייד נלחצים וממהרים לפעול ולבנות להם אל. לפעמים גם אם מישהו מתעכב, גם אם דברים נראים לנו נוראים יש לחכות מעט בסבלנות ולא מייד לפעול. אם עם ישראל היה סבלני ומחכה ולא ממהר להסיק מסקנות שמשה לא יגיע ולדמיין דמיונות שאין להם מי שיהיה איתם וכו’ אז כל החטא הזה לא היה קורה.
2. אהרון נכנע לעם – אדם שרואה שהרוב רוצים לעשות מעשה רע צריך לעמוד על שלו ולא להיכנע לרוב שטועה. אהרון כתוצאה מחטא זה לא יכנס לארץ ישראל.
3. דמותו של מנהיג – ניתן ללמוד ממשה שלמרות כעסו הרב על מעשי העם הוא עדיין פונה אל ה’ ומתפלל עליהם ומבקש שיסלח להם. מצד אחד כלפי העם הוא מראה את כעסו אך לפני האל הוא מתמקד בסיוע ובהגנה לעם ולא מתייאש מהם. הוא מוכן לוותר על כבודו (כתיבת שמו בספר התורה) העיקר שהעם לא יפגע ויכחד. (בפרשה שלאחר מכן באמת שמו של משה לא יוזכר).

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

שמות ל”ב

1. קרא שמות, פרק ל”ב, פסוקים א’–י”ד.

א. קרא פסוקים א’–ו’.

א[1] מה גרם למצוקה של העם, וכיצד הם התמודדו עם מצוקה זו?

א[2] האם נפתרה המצוקה של העם? נמק ובסס את דבריך על הכתוב.

ב. קרא פסוקים א’–ח’.

ב[1] בפסוקים אלה יש שתי תשובות לשאלה מי העלה את העם מארץ מצרים, ובהן באה לידי ביטוי חומרת החטא של העם. מה הן שתי התשובות?

קרא גם שמות, פרק ו’, פסוקים ו’–ז’, והסבר כיצד פסוקים אלה מדגישים את חומרת החטא של העם.

ב[2] קרא גם שמות, פרק י”ד, פסוקים כ”ו–כ”ז ופסוק ל”א.

לדעתך, האם הכתוב בפסוקים אלה מעצים את החומרה של חטא העם שהזכרת בתת־סעיף )1 )או ממתן אותה? נמק את דבריך ובסס אותם על הכתוב.

ג. קרא פסוקים ז’–י”ד.

תפילת משה לאלוהים מעידה על היותו נביא חכם, הפועל לפתרון משבר.

ג[1] על פי פסוקים י”א–י”ב, הסבר אחד מן הטיעונים של משה כלפי ה’, המעיד על חוכמתו הרבּה בפתרון המשבר. בסס את דבריך על הכתוב.

ג[2] קרא פסוק י”ג וגם בראשית, פרק כ”ב, פסוקים ט”ו–י”ח.

לנוכח המסופר בפסוקים אלה בבראשית, הסבר מדוע הטיעון של משה בפסוק י”ג הוא חזק במיוחד.

[מתוך שאלת בגרות – תנ”ך, חורף תשפ”ב, מס’ 1261]

2. קרא שמות, פרק ל”ב, פסוקים ט”ו-ל”ה.

א[1]  ציין שתי פעולות שעשה משה בעקבות חטא העגל. בסס את דבריך על הכתוב.

2 ) הסבר החלטה אחת של ה’ בעקבות חטא העגל. בסס את דבריך על הכתוב.

ב. קרא פסוקים ט”ו-י”ט.

ב[1]בפסוקים ט”ו-ט”ז מתוארים לוחות הברית. הסבר מדוע תיאור לוחות הברית מעורר קושי בנוגע למעשה

של משה המתואר בפסוק י”ט.

ב[2] מלכים במזרח הקדום נהגו לכרות בריתות עם עמים שכבשו ולהנציח את הבריתות על לוחות אבן.

אם מרדו העמים האלה במלכים, שברו המלכים את הלוחות.

הסבר כיצד המנהג הזה יכול להסביר את המעשה של משה המתואר בפסוק י”ט.

ג. קרא פסוקים כ”א-כ”ד.

ג[1] על פי פסוקים כ”א-כ”ג, הבא ראיה אחת המלמדת שאהרֹן מאשים את העם בחטא וראיה אחת המלמדת

שהוא רומז שמשה אשם בחטא. הסבר כל ראיה.

ג[2]על פי פסוק כ”ד, נראה שאהרֹן מנסה להפחית את מידת אחריותו לביצוע החטא. הסבר קביעה זו.

[מתוך שאלת בגרות תנ”ך, קיץ תשפ”א, מס’ 1261]

3.  קרא שמות ל”ב פסוקים י”ח-כ”א    ושמות ל”ד כ”ט-ל”ה.

בקטעים אלה מובאים צדדים שונים בדמותו של משה. הסבר צדדים מנוגדים אלה באישיותו, בהתייחס לנסיבות שבהן נחשפות תכונותיו בכל קטע.

4.  קרא שמות ל”ב פסוקים א – ו, וגם שמות כ’, א – יד (עשרת הדברות).

        א[1] ציין איסור מעשרת הדברות שעליו עבר העם במעשה העגל. בסס את  תשובתך על שני הכתובים

       א[2] קרא קטעים משירו של אהוד בנאי “עגל הזהב“.

          אנחנו כאן בלב מדבר              סביב עגל הזהב. …
          צמאים למים חיים                   מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו 
          ואתה על ראש ההר                 היה לנו לאב
          מעל העננים                            עדר נעזב, רוקד סביבו 
          אין שום אות                            קורא אליו לשווא 
          אין סימן                                   עגל הזהב
          כל כך הרבה ימים                     עגל הזהב 
          במעגל סגור מסתובבים         

     מהו ההסבר להתנהגות של העם במעשה העגל על פי שיר זה ?

      כיצד ניתן לבסס הסבר זה על הקטע משמות שלפניך ?

ב. קרא שמות ל”ב 19-15 ואת הקטע הבא מתוך פרשה ואישה של הרבנית ימימה מזרחי –

ארבעים יום שהה משה רבנו בהר סיני, אחרי חטא העגל, וקרע את השמים בתפילות על עם ישראל וביום כיפור, וַיֹּאמֶר ה’: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. 

וחז”ל מספרים על דרך המשל, שכאשר הקב”ה ראה את בני ישראל סביב העגל, נטל את הקולמוס (= עט)   

לחתום גזר דינם. מה עשה משה – חטף את הקולמוס מתוך ידו של המלך כדי להשיב את חמתו.

כך, בשעה שעשו ישראל את אותו מעשה, ישב הקב”ה בדין לחייבם למוות. מה עשה משה – חטף את הלוחות מתוך ידו של הקב”ה כדי להשיב חמתו.

    ב[1] מהי הסיבה, בכל אחד מהקטעים, בגללה משה שובר את לוחות הברית ?

    ב[2] באיזה אופן, לדעתך, מציגה כל סיבה את אופיו של משה כמנהיג ? נמק דבריך

ג. קרא פסוקים ז – יד.

    משה טוען לפני ה’, ובעקבות זאת ה’ משנה את החלטתו לכלות את העם.

    ציין מן הכתוב שלוש טענות של משה שבעזרתן הוא משכנע את ה’.