ספר שמות פרק כ’
- שמות
- פרק כ'
- עשרת הדיברות
א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. ו לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
ז זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. יא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. יב לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. יג לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
יד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.
יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
מתוך ויקיטקסט רשיון CC BY – SA 3.0
ב”ה
תקציר הפרק
האירוע הוא מעמד הר סיני בו ה’ פונה לעם ומורה להם את עשרת הציוויים הבסיסיים של העם היהודי. לאחר מכן יופיעו ציווים נוספים (סה”כ ציווים 613] אבל כרגע, בפרק זה מופיעים לנו רק אלה.
ה’ פונה לעם אבל הפנייה היא ליחיד ולא לעם. כל אחד מקבל את הציוויים כאילו אלוקים מדבר רק אתו.
היהודי הוא לא אחד מקבוצה פה אלא כל אחד מיוחד בפני עצמו וה’ מתחיל את ההיכרות עימו: אנוכי ה’ שהוציא אותך מארץ מצרים שהיא לא רק ארץ מצרים אלא בית עבדים.
מקום שלא קל לצאת ממנו ובכל אופן ה’ הוציא אותך ממנו.
מטרת האזכור של אירוע יציאת מצרים פה היא כדי להדגיש את המחויבות של העם אליו.
החלק הראשון של הציוויים פותח במצוות של בין אדם לאלוקים.
הציווי הראשון מתחיל בחיוב להאמין באל אחד.
לאחר מכן ממשיך לציווי השני שהוא לא לייצר פסל, תמונה או כל אל בארץ או בשמים מלבד האל, לא לעבוד אותם ולא להשתחוות להם.
בציווי זה יש את ההסבר: עם ישראל מחויב לאלוקים וה’ מקנא לעם ישראל ולכן הקשר ביניהם צריך להיות מוחלט ללא אמונות נוספות.
יש פה גם איום שבמידה והם לא יתנהלו כראוי קנאת ה’ תיפול עליהם והיא נשמרת לעד 3-4 דורות.
מצד שני החסד של ה’ גם הוא נשמר ואף להרבה יותר זמן (אלפי שנים) לכל אלה שמתנהגים כראוי ונחשבים אוהבי ה’.
הציווי השלישי לא לשאת את שמו של ה’ לשקר או ללא סיבה מתאימה.
ציווי רביעי הוא שמירת שבת שמחלקת בתוכה את השישה ימים לעבוד ובשביעי לנוח והנימוק הוא דתי: לחקות את מעשי האל שבשישה ימים יצר את העולם ובשביעי נח. השבת מקבלת מהאל מעמד מעבר לימים אחרים. היא מקבלת ברכה וקדושה.
הציווי החמישי כיבוד הורים והשכר אריכות ימים שיקבל מי שעושה מצווה זו. זו אחת מהמצוות הבודדות בתורה שמופיע תיאור השכר שהאדם יקבל אם יעשה אותן. (זו ושילוח הקן)
זו גם המצווה שמתחברת למצוות של בין אדם לאלוקים (אלוקים הוא חלק משלושת השותפים בבריאת האדם, אלוקים, אביו ואימו ) ולחלק השני של מצוות של בין אדם לחברו.
חמשת המצוות הבאות עוסקות במצוות של בין אדם לחברו:
ציווי שישי: לא תרצח
ציווי שביעי: לא תגנוב (כאן מדובר בגנבת נפשות כיון שהחוק מופיע בין שני חוקים שהעונש עליהם הוא מוות ולכן מבינים מכך שגם העבירה על חוק זה עונשה מוות ורק על גנבת נפשות העונש הוא מוות. על גנבת רכוש העונש הוא לשלם פי 4 מהגנבה],
ציווי שמיני: לא תנאף (קיום יחסי מין עם אישה שנשואה לגבר אחר)
ציווי תשיעי: לא תענה ברעך עדות שקר (אל תעיד עדות שקרית כדי לסייע לחבר שלך לצאת מעונש)
ציווי עשירי: לא תחמוד (לא תרצה) את בית / אשת / חמורו / שורו או כל מה שיש לחברך. זוהי מצווה שונה. הציווי בה הוא על הלב, על המחשבה ולא על פעולה ממשית.
עם ישראל רואים את הקולות, הלפידים, השופר, העשן שיוצא מההר ונבהלים מאוד ומפחדים למות מעוצמת המעמד. הם מבקשים ממשה שה’ ידבר אליו והוא יעביר להם את דברי האל. משה מסביר להם את מטרת המעמד: שהם יחושו את המעמד כל כך כדי שיחששו ויפחדו לעשות חטאים. העם עומד מרחוק ומשה ניגש אל אזור הערפל המקום שקרוב יותר לנוכחות האל.
10 הדיברות:
- לא יהיה לך אל אחר (אמונה באל אחד)
- לא תעשה לך פסל או תמונה. לא תעבוד ולא תשתחווה להם
- לא תישא את שם ה’ לשווא (לומר את שמו של האל ללא משמעות/לשקר)
- זכור את יום השבת (6 ימים לעבוד ובשביעי לנוח כדי לחקות את מעשי האל בבריאה)
- כבד את אביך ואמך (כיבוד הורים עם השכר המובטח: אריכות ימים)
- לא תרצח
- לא תנאף (לא לקיים יחסי מין עם אשת איש)
- לא תגנוב (גנבת נפשות/ חטיפה)
- לא תענה ברעך עד שקר (לתת עדות שקרית
- לא תחמוד (לא לרצות דברים ששייכים לחברך)
המצוות מחולקות לכמה תחומים:
אלוקים/בין אדם לחברו
- מצוות שבין אדם לאלוקים – מצוות שקשורות לקשר של האדם עם האל (אמונה באל, לא לעשות פסל או תמונה, לא לשאת את שם ה’ לשווא)
- מצוות שבין אדם לחברו – מצוות שקשורות לקשר של האדם עם סביבתו (לא לגנוב, לא לרצוח וכו’)
- מצווה שמשלבת בין שניהם: כיבוד הורים. מכיוון שיש שלושה שותפים ביצירת האדם גם אלוקים הוא חלק מצוות היוצרים ולכן גם הוא נכנס במצווה זו של הכיבוד.
עשה/ לא תעשה
- מצוות עשה – שיש לעשות ולפעול בהם (אמונה באל, כיבוד הורים, שמירת שבת)
- מצוות לא תעשה – שיש להימנע מלעשות אותם (לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, לא תחמוד וכו’)
עם ישראל / עם ישראל והגויים
- מצוות לשאר העמים (אמונה באל 1, לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח)
- מצוות רק של עם ישראל (כיבוד הורים, שמירת שבת)
חוקים קאזואיסטים / אפוקטיבי
קאזואיסטי – מצוות שמקבלות פירוט או סיבה (שמירת שבת)
אפוקטיבי – צו מוחלט ללא פירוט (לא תגנוב’ לא תרצח)
חוש הראיה מודגש פה: העם רואים את הקולות, עשן ההר, קול השופר, לפידים. ראיה זו גורמת ליראה מהאל. וזוהי מטרת ראית האירוע לפי משה. היראה מהאל והחשש מלחטוא.
מצווה ראשונה בעשרת הדיברות:
אמונה באל אחד
מצווה זו היא הראשונה בתורה כי היא המצווה שמחזיקה את כל שאר הציווים. ברגע שלאדם יש אמונה באל יש לו את הכוח והיכולת לעשות את שאר המצוות. מצד אחד יש לה את הכוח להניע את האדם לעשות ציווים אחרים ומצד שני היא נפרדת וגם לא תלויה בציווים אחרים. היא מקבלת את השכר שלה גם אם האדם לא עושה ציווים אחרים אלא רק מאמין באל.
זו מצווה שקשורה לאמונה / מחשבה / רגש ולא לפעולה אלא היא גורמת לפעולות או להימנע מפעולות
מצווה מיוחדת בעשרת הדיברות: לא תחמוד
כל המצוות שניתנו הן מצוות שהציווי בהן על עשיית פעולה או אי עשיית פעולה. המצווה שקשורה ביחסי בני אדם ואינה קשורה לעשייה היא לא לחמוד. והציווי בה קשה ביותר כיון שאיך ניתן לצוות על הלב לא להרגיש ולא לרצות משהו של מישהו אחר?
חכמים טוענים שכל המצוות של בין אדם לחברו מתחילות מהציווי לא תחמוד.
אדם חומד רכוש של חברו ולכן גונב אותו ולאחר מכן משקר כשנתפס ומבקש מחברו להעיד עליו עדות שקרית כדי להוציא אותו מהמעשה וכדי להוכיח את דבריו גם נשבע באל. וכך יוצא שכשאדם שומר על מחשבתו לרצות רק דברים שהוא יכול להשיג אז הוא נשמר מחוקים נוספים.
יש לנו בעשרת הדיברות סגירה של מצווה ראשונה ומצווה אחרונה. אחת שקשורה לבין אדם לאלוקים והאחרונה קשורה לבין אדם לחברו ושתיהן עוסקות במחשבה ונותנות כח לעשות או להימנע מחוקים אחרים.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שמות פרק כ
1. קרא שמות, פרק כ’, פסוקים א’-י”ח, מן המילים “וידבר אלֹהים את כל הדברים האלה לאמֹר” עד המילים “ומשה נַגשׁ אל הערפל אשר שם האלֹהים” (שים לב: ייתכנו שינויים במספור הפסוקים בין מהדורות תנ”ך שונות).
א[1] ציין אחד מן הדיברות שבין אדם לאלוהים ואחד מן הדיברות שבין אדם לחברו.
א[2] יש הטוענים שבפסוק ב’, “אנֹכי ה’ אלֹהיך… מבית עבדים”, נרמזים שני נימוקים למחויבות של העם לקבל עליהם את חוקי האל.
ציין והסבר שני רמזים לנימוקים אלה.
ב. קרא פסוקים ח’-י”א (מן המילים “זכור את יום השבת לקדשו” עד המילים “על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו”) ואת הקטע שלפניך מאבות דרבי נתן.
“ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה”.
(אבות דרבי נתן, נוסח ב’, כ”א)
רבי אליעזר אומר כי ממצוות השבת אפשר ללמוד שבני ישראל נצטוו גם על המלאכה. מהו הפסוק שעליו הוא מבסס קביעה זו, ומהו הפסוק המנמק ציווי זה? הסבר את דבריך.
ג[1] קרא פסוקים ט”ו-ט”ז (מן המילים “וכל העם רֹאים את הקוֹלֹת” עד המילים “פן נמות”).
על פי פסוקים אלה, מה העם מבקש ממשה ומדוע?
ג[2] קרא גם שמות, פרק י”ט, פסוקים י”ח-י”ט.
הסבר מדוע על פי פסוקים אלה הבקשה של העם ממשה (שכתבת עליה בתת-סעיף 1 ) מעוררת תמיהה.
[מתוך בחינת בגרות – תנ”ך, קיץ תש”ף, מס’ 1261]
3. קרא שמות כ’ א – יח
- קרא שמות כ’ פסוקים א – יד ודברים ה’ פסוקים ו – יח:
כמה מהדברות שבספר דברים מתאפיינים ברגישות חברתית גבוהה יותר לעומת אותם הדברות שבספר שמות. הסבר טענה זו על פי הדיבר העוסק בשבת.
- הסבר במה שונה הדיבר האחרון (“לֹא-תַחְמֹד“) מהדברות החברתיים הקודמים לו.
על הדיבר “לֹא-תַחְמֹד” אמר מ. ויינפלד: “מנסחי הדיבר… ראו ברצון ובפעולה יחידה שלמה
אחת, שהיבטיה השונים שלובים ואחוזים זה בזה בקשר פנימי עמוק. המעשה אינו אלא גילום
מוחשי של הרצון או של הצורך“. (מ. ויינפלד, עשרת הדברות וקריאת שמע).
- האם ויינפלד סבור שיש שוני בין הדיבר “לא תחמוד” לדברות הקודמים ? הסבר.
4. קראו שמות פרק י”ד , פסוקים א’ – י”ד
קראו פסוקים י’ – י”ד ואת פירושו של ראב”ע (אברהם אבן עזרא) לפסוק י”ג .
” יש לתמוה : איך יירא [יפחד] מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם ? ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם ? […] כי המצרים היו אדונים לישראל , וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו “.
א. הסבירו את השאלה שראב”ע שואל בפירושו ואת תשובתו על השאלה
ב. הסבירו כיצד אפשר לבסס את תשובת ראב”ע על דברי העם למשה בפסוקים י”א – י”ב