ספר עזרא פרק א’
- עזרא
- פרק א'
- הצהרת כורש
א וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ
בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ד וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ה וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ו וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב. ז וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. ח וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה. ט וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. י כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף. יא כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.
ב”ה
תקציר הפרק
הפרק פותח בזמן שבו האירוע מתרחש. השנה הראשונה למלכות כורש מלך פרס הזמן שירמיה הנביא ניבא שהעם ישוב לארצו לאחר חורבן בית ראשון.
כורש פותח את הצהרתו בהתרברבות על כך שה’ אלוהי השמים נתן לו את כל ממלכות הארץ ופקד עליו לבנות לו את בית המקדש. בהצהרתו כורש מתחייב לשני דברים:
- כל המעוניין מעם ישראל יכול לעלות לירושלים לבנות את בית ה’
- כל מי שרוצה להישאר בפרס יכול להישאר ולהוציא מהונו, רכושו סיוע לעולים.
לאחר ההצהרה מופיע ביצוע ההצהרה:
- ראשי האבות ליהודה, בנימין, כהנים ולוים עולים לירושלים במטרה לבנות את בית ה’.
- כל מי שסביבם חיזקו את ידיהם והביאו כסף, זהב, רכוש, בהמות, מגדנות כדי לסייע לעולים.
- כורש מוציא מאוצרות בית המקדש (חלק לא הכל) ששם בבית של האלוהים שלו ומביא לעולים כדי לסייע בתהליך בניית בית המקדש. הפריטים שהביא כורש מפורטים בפסוקי ההמשך.
כורש סופר את הפריטים שהוא מביא וממנה את ששבצר הנשיא לשבט כאחראי על העולים.
חקירת הפרק
מילים לביאור:
לכלות = לסיום
פקד = ציווה
ויעבר קול = הוציא אנשים שיכריזו
נדבה = מתנה מרצון
ינשאוהו = יסייעו לו
גזבר = אחראי על הכסף
כפורי = מזרקים
קושי המופיע בתחילת הפרק
בתחילת הפרק רשום שהצהרת כורש הייתה לפי זמן נבואת ירמיה פרק כ”ה שם אמר שהגלות תתארך 70 שנה. מבדיקה של הזמן אפשר לראות שעברו רק 48 שנה מחורבן בית המקדש הראשון[586 לפנה”ס] ועד הצהרת כורש[538 לפנה”ס]. כיצד ניתן להבין את הפער?
תשובה: הזמן שירמיה מנבא הוא מהגלות [586 לפנה”ס] ועד בניית בית המקדש בפועל [ 538 לפנה”ס]. שזה בדיוק 70 שנה.
כורש מבלבל בין שני סוגי אלוהות בהצהרתו:
אלוהות אוניברסאלית -“אלוהי השמים” [פסוק ב’ (אל אחד שנמצא בכל מקום ושולט בכל) -אמונת העם היהודי
אלוהות מקומית– ” ויבן את בית ה’ אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים” [פסוק ג’] אל שמשתנה לפי המקום. (לכל מקום יש אל משלו) – אמונת הגויים.
ביטויים
אומר מעט ועושה הרבה – אדם שאומר שיעשה דבר מסוים ועושה את מה שאמר ואף מעבר.
בפרק שלנו: כורש אומר שייתן אישור עלייה לארץ לבניית המקדש וייתן אישור להוציא דברים מהארץ לצורך סיוע לעולים. הוא עושה את הדברים שהתחייב ואף מוסיף עליהן את החזרת חלק מכלי בית המקדש לעולי ציון.
הפרזה– כשמופיעים פרטים שאינם מדויקים אלא מוגזמים.
בפרק: כורש טוען שה’ נתן לו את כל ממלכות הארץ מפה ניתן להבין שהוא שולט בכל העולם דבר שאינו נכון מכיוון שאם היה שולט על כל העולם גם שאר שבטי ישראל היו צריכים להיכלל בשיבה לציון ואנו רואים שרק גולי יהודה עלו. (יהודה ובנימין והכוהנים והלויים שמשויכים לשבטים שלהם) לעומתם גולי עשרת השבטים שגלו בגלות אשור 722 לפנה”ס לא עלו ושבו לציון.
הוכחה: “ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימין והכהנים והלווים” [פסוק ה’]
אוטונומיה דתית מול אוטונומיה מדינית
כורש נותן לעם היהודי אוטונומיה דתית בלבד. הוא אישר להם לעלות לבנות את בית המקדש בירושלים אבל הם עדיין תחת שליטתו. צריכים לשלם לו מיסים ולא יכולים לנהל צבא או מדינה ומושל כרצונם. הדבר היחיד שניתן להם זה את האפשרות לנהל את חיי הדת שלהם כרצונם.
מוסר השכל
- ניתן ללמוד מהפרק על חובת האדם לומר רק מה שהוא יודע שיבצע ועדיף שיאמר פחות ממה שהוא רוצה לעשות כדי שיראה טוב יותר. כורש אומר מעט ועושה הרבה ומוזכר לדורי דורות לטובה בפי העם היהודי.
- ניתן ללמוד מהפרק שישנם שבטים מהעם שלנו שלא היו באירועים רבים היסטוריים שקרו לעם ישראל (אירועי חנוכה, פורים ועוד) העדה האתיופית לפי הרב עובדיה יוסף מוצאה משבט דן אחד מעשרת שבטי ישראל ולכן אירועים שונים שהיוו את תרבות העם הם לא הכירו לא כי הם לא בני העם אלא כי הם היו חלק מהעם שגלו בשנת 722 לפנה”ס בגלות אשור.
- חריצות- לומדים מראשי האבות שישר קמו והתארגנו לעלייה ברגע שקיבלו אישור מכורש ולא חיכו. אם היו מחכים יכול להיות שהיה מתחרט. מהם לומדים להזדרז בעשייה.
- מהפרק נלמד על חיי העם בגלות. עדיין העם התנהל בצורה של שבטים וראשי שבטים ולא התבוללו.
- והמלך כורש – התואר מפיע רק לאחר ביצוע ההצהרה.
כורש ונבוכדנצאר לא מקבלים את התואר “מלך” לפני כן. אולי העורך רצה לפרגן לכורש על כך שעמד בהצהרתו וביצע אותה.
אנו למדים מכך שאנחנו צריכים לעמוד בהצהרות ובהתחייבויות שלנו כלפי אחרים.
הידעת?
בתקופה הקדומה נהגו מלכים רבים בשנתם הראשונה למלכות לעשות מעשי חנינה עם הכפופים להם. יש הטוענים שדבר זה מסביר את הצהרת כורש ואת ההטבות שניתנו לעם היהודי בשנה זו.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
- על כורש אפשר לומר את הביטוי: “אומר מעט ועושה הרבה”.
- הוכח מהפרק
- קרא בראשית פרק י״ח פסוקים א׳-ט״ו.
מי הדמות שבפרק שגם עליה ניתן לומר את הביטוי ״ אומר מעט ועשה הרבה״. כיצד ניתן לראות את ההערכה הזו מתבטאת בפרק?
- הוכח מהפרק שכושר הפריז בכך שאמר “לי כל ממלכות הארץ” ושלא כל עם ישראל היו בתקופת שיבת ציון אלא רק חלק מהשבטים.
- קרא עזרא א’ פסוק א’ וירמיה כ”ה פסוקים י”א + י”ב וענה:
- מהו הקושי שמופיע לאור ההשוואה בין הקטעים?
- כיצד ניתן לפתור את הסתירה בין הכתובים?
- יש הטוענים שבתקופה הקדומה נהגו מלכי העולם לעשות מעשי חנינה עם הכפופים אליהם. הוכח טענה זו ע”פ עזרא א 1-7 ועל פי מלכים ב’ כ”ה פסוקים כ”ז – ל.
- כורש מערבב בין שתי תפיסות של אלוהות. אלוהות אוניברסאלי ואלוהות מקומית הוכח את הטענה.
