ספר נחמיה פרק ה’

א וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים. ב וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה. ג וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב. ד וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ. ה וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים. ו וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ז וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁאים וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה. ח וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר.    ט  ויאמר [וָאוֹמַר] לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ. י וְגַם אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה. יא הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם. יב וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. יג גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת יְהוָה וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה. יד גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. טו וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים. טז וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה. יז וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי. יח וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה. יט זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה.

ב”ה

תקציר הפרק

נחמיה מגיע לארץ ישראל ושומע מהעם על הקשיים שעומדים בפניהם. הם מספרים לו על צורות שונות של התמודדויות עם הרעב שיש בארץ ועם המיסים שצריך לשלם למלך פרס.

דרך 1: יש להם הרבה ילדים אז אולי ימכרו חלק מהם לעבדות וכך יהיה אוכל בבית

דרך 2: ישימו את שטחי האדמה שלהם (השדות, הכרמים, הבתים)  בערבות ובכסף שיקבלו יקנו אוכל.

הם מספרים לנחמיה את הכאב והמצוקה שלהם כשהם שולחים את ילדיהם לעבדות והם יודעים שיש מבנותיהם שלא רק עובדות פיזית אלא נכבשות ע”י אלה שקנו מהם את הילדים. ואין להם שום דרך לעזור להם כי כבר השדות שלהם ממושכנים לאחרים כך שאין להם איך לפדות את ילדיהם.

נחמיה כועס מאוד כששומע את הדברים והוא קורא לעשירי העם ומביא אתו קהילה גדולה לשוחח איתם. נחמיה מוכיח אותם על שני דברים:
1. על העבדים שהם קנו מעם ישראל
2. על כך שהם לוקחים מהעניים את השדות שלהם וכך העניים לא יכולים לשקם את עצמם.

עשירי העם שומעים את תוכחות נחמיה ומחליטים לעשות כל מה שנחמיה יאמר. הם מוותרים לעניים על החובות שלהם ומשחררים להם את כל מה שנמצא אצלם כמשכון ומשחררים את העבדים מעם ישראל. (כמו החוקים בספר דברים ט”ו על שחרור העבדים ושמיטת חובות)

נחמיה קורא לכוהנים ומשביע אותם שימשיכו לעשות ולפעול בדרך הזו ומקלל את כל מי שלא יעשה כדבר הזה ולא ישחרר את העבדים או הרכוש של העניים. כל העם שומעים ואומרים אמן לדברי נחמיה ומהללים את שם ה’.

נחמיה מעיד על עצמו שמשנת 20 עד 32 למלוך המלך ארתרחשסתא ששם אותו בתקופה זו כמושל על העם הוא לא התנהג כמו המושלים הקודמים וגם משרתיו לא התנהגו בצורה המושחתת שהתנהגו קודמיו. בגלל שירא מה’.

בנוסף נחמיה מעיד על עצמו ואומר שחיזק את חומות העיר למרות שלא קנה את השטח ולמרות שמי שחיזק את החומות וטיפל במקום זה הוא ונעריו.

הוא מוסיף ואומר שגם כל אלה שיושבים על שולחנו מתוקף תפקידו כמושל (שאוכלים בביתו) הוא לא לקח מהעם כספים או רכוש כדי לממן את האוכל בשפע שיש על שולחנו בגלל שידע כמה קשה לעם בתקופה הזו.

נחמיה מבקש מה’ שיזכור לו את כל הטובה הזו שעשה עם העם.

ביאור מילים

כבשים = מוכרים

זעקה = צעקה מתוך כאב רב

ויחר = כעס

וימלך ליבי עלי-

חורים וסגנים = עשירי העם ונכבדי העם

חוצני =כיסי

פחה = מושל

פעולות נחמיה בפנייתו לעשירי העם למען הצלת העניים:

3 החוקים שנחמיה מבקש לחדש ומצפה מעשירי העם לעמוד בהם:

1. החזרת הנחלות למקור שלהם
2. שחרור העבדים מעם ישראל [ויקרא כ”א]
3. שמיטת חובות [דברים ט”ו]

לאחר שעשירי העם מסכימים לדבריו נחמיה עושה מספר פעולות כדי להבטיח שהעשירים יעמדו במילים שלהם:

1. משביע את הכוהנים לחנך ולפעול בדרך זו
2. מקלל את מי שלא יעמוד בחיובים האלה
3. מוכיח לעשירי העם ולעם דוגמא אישית במעשיו שלא עשק את העם למרות מעמדו ועשרו הרב

נחמיה מפרט בפני העם ועשירי העם את מעשיו שעשה למען העם:

1. לא לקח מיסים מהעם במשך שנות תפקידו כפחה
2. חיזק את החומה של ירושלים למרות שהיא לא בבעלותו [פסוק ט”ז]
3. לא לקח מהעם כספים למימון האוכל שמאכיל את האנשים היושבים על שולחנו מתוקף מעמדו

הסיבות לכך שנחמיה מזכיר את מעשיו:

1. שעשירי העם ילמדו ממעשיו ויראו שמעמדו גבוה ועושרו רב על אף שלא עושק את העם.
2. מבקש שה’ יזכור לו לטובה את כל מעשיו

מעשה סמלי– מעשה שנעשה כדי להעביר מסר מסוים.

נחמיה מנער את כיסו כדי להדגיש את הרעיון שכמו הכיס המנוער כך ה’ ינער את האיש  שלא עמד בחוקים אלה מנכסיו.

ביטוי מנחה- ביטוי החוזר בפרק ומטרתו להדגיש רעיון

יראת אלוהים [פסוקים ט ‘+ ט”ו]

נחמיה משתמש בביטוי זה כדי לגרום לעשירי העם להתנהל כראוי. עשירי העם נמצאים במעמד גבוה ואין דרך לשכנע אותם שישחררו את השדות או את העבדים אלא אם נחמיה יזכיר את אלוהים ואת עוצמתו לקלל או לברך.

מוסר השכל ורלוונטיות בפרק:

1. החובה להתנהג כראוי אל בני עמך ולא לנצל לרעה את מצבם הקשה.
2. מנהיג צריך לתת דוגמא אישית במעשיו ולא רק להורות או לצוות על חוקים שהוא לא מיישם אותם.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

1. קרא נחמיה ה’ פסוקים א’-ו’ וכתוב מהן הסיבות למצוקת העם באותה תקופה ובאיזה דרכים הם מנסים להתמודד עם הקשיים שהם עומדים בפניהם.
2. קרא נחמיה ה’ פסוקים ו’-י”ג וכתוב באילו דרכים משתמש נחמיה כדי לסייע לעניים?
3. קרא נחמיה ה’ פסוקים י”ג-י”ד וכתוב מהו מעשה סמלי? י עושה אותו בפרק ולצורך מה נעשה?