ספר ירמיה פרק כ’

א וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית יְהוָה אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ב וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה. ג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת יִרְמְיָהוּ מִן הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְהוָה שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב.

ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת כָּל יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב. ה וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל יְקָרָהּ וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה. ו וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר.    ז פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. ח כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם. ט וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל. י כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ. יא וַיהוָה אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. יב וַיהוָה צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי.    יג שִׁירוּ לַיהוָה הַלְלוּ אֶת יְהוָה כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים.    יד אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ. טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. יז אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָהֿ הֲרַת עוֹלָם. יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי.

מתוך ויקיטקסט רשיון CC BY – SA 3.0

ב”ה

תקציר הפרק

בפרק זה, ירמיה מתמודד מול כהן מושחת שלא מעוניין בשינוי העם מכיוון שטוב לו שהעם נותנים לו מתנות ושיש שקט במקום. בנוסף, ירמיה מנבא הכנעה למלך בבל, דבר שהתסיס רבים מהעם שלא הסכימו לכך. לכן כששומע פשחור את נבואת ירמיהו בבית המקדש, מקום ששם פשחור משמש כפקיד, הוא תופס את ירמיה מכה אותו ושם אותו בצינוק למשך יום שלם.
לאחר שעובר יום, פשחור מוציא את ירמיהו מהמקום שכלא אותו וירמיה מקלל אותו על מעשיו. מעתה לא יקרא שמו פשחור כי אם מגור (פחד). הפחד יסובב את פשחור בכל מעשיו ויהיה חלק ממנו, פשחור שמנע מירמיהו לנבא לעם את נבואותיו וכך מנע אפשרות מהעם להשתנות ולשנות את גורלם ייענש בכך שהוא ואוהביו יהיו בגלות בבל וימותו שם.

ירמיה פונה אל ה’ לאחר המכות והכלא שסבל ואומר לו: אתה פיתית אותי לקחת על עצמי את תפקיד הנבואה ואני, התפתיתי לחיזוקים שחיזקת אותי שאצליח לעמוד במשימה, אבל, הינה אני מנבא ומקבל רק ביזיונות. לועגים וצוחקים עלי כל היום. אני זועק “חמס ושוד” ומביישים ומשפילים אותי על נבואותיי, ולכן חשבתי לעצמי, עדיף שאפסיק לנבא ולא אזכיר את דברי ה’ בכלל אבל אז, הייתי מקבל נבואה והייתי מרגיש שזה כמו אש בעצמותיי, אני מנסה לכלכל אותה, להשאיר אותה בתוכי ולא לספר עליה לאף אחד ואני לא מצליח. אני שומע אנשים שמדברים עלי ומתכננים לפגוע בי. לפתות אותי כדי להפיל אותי ולנקום בי על נבואותיי.

ירמיה פונה לה’ ומבקש ממנו: ה’ שים אותי כמו גיבור חזק שאויביי ייפלו ולא יוכלו לקום. הם ביישו אותי ולכן אני מבקש שיתביישו בושה נצחית. וה’ שבוחן כליות ולב ורואה ויודע בדיוק מי צודק ומי לא ינקום את נקמתי מהם, שאראה את הנקמה הזו בעיניי כי באתי אליך לספר את הריב שלי.

ירמיה מהלל את ה’ על כך שהציל אותו מאלה שעושים לו רע.

ירמיה מקלל את יומו שנולד בו ואת האדם שבישר לאביו שנולד לו בן. ירמיה כואב על חייו הקשים והרעים.

מבנה הפרק:

פסוקים א’- ג’- תיאור המריבה בין ירמיה נביא האמת ופשחור הכהן המושחת

פסוקים ד’-ו’– ירמיה מקלל את פשחור על מעשיו ומתאר את החורבן שיבוא על העם כיון שלא שומעים את נבואות ה’

פסוקים ז’-י’- ירמיה מספר על חייו הקשים כנביא שלא משנה באיזה דרך הוא בוחר רע לו

פסוקים י”א-י”ב- ירמיה מספר לה’ על האויבים שמנסים להפילו ומביישים אותו ומבקש מה’ שיקום לעזרתו וינקום בהם

פסוקים י”ג- ירמיה מהלל את ה’ על שהציל אותו מהעושים לו רע

פסוקים י”ד- י”ח- ירמיהו מקלל את היום שנולד, את האדם שבישר לאביו שנולד ואת חייו הרעים

ביאורי מילים:

מאכלת= צינוק/כלא

מגור= פחד

ואפת= התפתתי

אנוש= אדם

בקללת ירמיהו את פשחור יש כמה סוגי גמול:

תחומים שונים שהקללה של ירמיהו פוגעת בהם:

1. אישי – פשחור יחיה בפחד “לא פשחור קרא ה’ שמך כי אם מגור” [ג’]
2. אישי / משפחתי – פשחור וכל אוהביו יפלו בחרב אויביהם ועיני פשחור רואות [ד’]
3. קולקטיבי / מדיני– כל העם יוגלה לבבל ויכה אותם בחרב. “ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל…” [ד’]
4. קולקטיבי / כלכלי – רכוש ועמל העם ואוצרות המלוכה יילקחו בידי האויבים בבלה “ונתתי את כל חוסן העיר הזאת…” [ה’]

מידה כנגד מידה

1. פשחור הכה את ירמיה ושם אותו במאכלת, ללא דרך לדעת מתי יצא משם והפחיד אותו ולכן פשחור יחיה בפחד תמידי. “לא פשחור קרא ה’ שמך כי אם מגור מסביב”[ג’]
2. פשחור הבטיח לעם, שקר, כשאמר להם שהם מתנהגים כראוי ולכן יראה בעיניו את הרעה שהם מקבלים על שלא הקשיבו לנבואה.
3. ירמיה מבקש מה’ שיעשה עם אויביו מידה כנגד מידה, כמו שנהגו עימו: הם ניסו להפיל אותו ולכן שה’ יפיל אותם. הם ביישו אותו ולכן שה’ יבייש אותם בושה נצחית. “על כן כל רודפי יכשלו ולא יכלו, בשו מאוד…”[י”א]

ביטויים בפרק:

בוחן כליות ולב– כינוי לה’ שרואה ויודע גם מה שהאדם מסתיר

כאש בוערת בעצמותיי– ביטוי למצב שבו האדם לא יכול להכיל רגשותיו.

גורל הנביא בתקופה זו כגיבור טראגי: [ח’-ט’]

אם אינו מנבא- הנבואה שניתנת לו אוכלת בעצמותיו כמו אש והוא לא יכול לחיות בלי לומר אותה

אם מנבא= העם משפיל ומבזה אותו

בנבואה ירמיה משלב אמצעים אמנותיים:

שאלה רטורית:

למה זה יצאתי מרחם אמי? ירמיה שואל מדוע בכלל יצא מרחם אימו והרי חייו קשים ולכן הוא לא מרגיש שהשתלם לו לצאת לעולם.

ניגודים

שמחת האב מול כאב הבן על חייו הרעים  (שמח שמחה/יגון)

ברכה מול קללה (ברוך/ארור)

תקבולת נרדפת כיאסטית:

ארור היום,                    אשר ילדתי בו

יום אשר ילדתני אמי ,     אל יהי ברוך

שרשים מנחים: השורשים מדגישים את מצוקת הנביא.

פ.ת.ה

השורש מדגיש את הקושי שעומד בפני ירמיה. ה’ מפתה אותו לנבא והוא מתפתה לנבא אבל מצד שני, העם שונאים אותו ומפתים אותו כדי להכשיל אותו בדרכו.

ה’ פיתה את ירמיה לנבא וירמיה התפתה לנבא [פסוק ז’]

אויבי ירמיה מנסים לפתות אותו כדי להפיל אותו [פסוק י’]

י.כ.ל

השורש מדגיש את הקונפליקט שמתמודד עימו הנביא, הוא מנסה לא לנבא והשאיר את דברי ה’ בליבו בלי להוציאם וה’ מחזק אותו, כדי שיוכל לנבא. בהמשך, שוב הוא מתייסר כי האויבים מזיקים, פוגעים בו ומקשים עליו להצליח ולכן הוא מבקש מה’ שיפגע בהם כדי שלא יכלו עוד.

“חזקתני ותוכל” [ז]

ונלאתי כלכל ולא אוכל” [ט’]

“אולי יפתה ונוכלה לו” [י’].

“על כן רדפי יכשלו ולא יכלו” [י”א]

מוסר השכל ורלוונטיות:

1. חשוב, מה הם הקשיים שעומדים בפני מנהיג ומה הן התכונות שהוא צריך כדי להצליח במשימתו.
2. עד כמה צריך העם להכיר תודה למנהיגיו שמקריבים את ימיהם ולילותיהם למען העם.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

1. ירמיה בפרק כ”ו מתאר מצוקה קשה שהוא מתמודד איתה. מה היא המצוקה? כתוב מה הן שתי המילים המנחות המופיעות בפרק וכיצד הן מדגישות מצוקת ירמיה. [ז’- י”ג]
2. חשוב מה הם הקשיים שעמדו בפני המנהיג הרוחני באותה תקופה. כיצד היית פועל במקום ירמיה?
3. ירמיה מתמודד מול פשחור. מיהוא פשחור? כיצד הוא מתנהג אל ירמיהו ומהם לדעתך סיבותיו?[א’-ז’]
4. ירמיהו מקלל את פשחור בקללות שונות. כתוב קללה אחת שירמיה מקלל על פי הרעיון של מידה כנגד מידה. [א’- ז]
5. ירמיה משתמש בקינתו על מר גורלו באמצעיים ספרותיים שונים. כתוב והסבר שניים מהם מתוך הפרק שלמדת.