ספר ירמיה פרק ז’

א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַיהוָה.    ג כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יְהוָה.    יב כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. יג וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ. טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם.    טז וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ. יז הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם. יח הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי. יט הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם.    כ לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה.    כא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כב כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כג כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם. כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. כה לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם. כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה. כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם.    כט גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ. ל כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום יְהוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ. לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.    לב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם. לג וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. לד וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ.

מתוך ויקיטקסט רשיון CC BY – SA 3.0

ב”ה

תקציר הפרק

ירמיה עומד בציווי ה’ בשער בית ה’ ומנבא לכל הבאים לבית המקדש. הוא שם את המעשים של העם מול עבודות הפולחן ואומר להם, שהם חושבים שמה שהכי חשוב בעיני האל זה הפולחן בבית המקדש, אבל מה שחשוב בעיניו באמת, זה שילכו בדרכיו.

הדעה שרווחה בעם היא, שאם הם באים לבית המקדש ומקריבים קורבנות ומתפללים אל ה’ אז בית המקדש יגן עליהם ממעשיהם הרעים. ולכן ירמיה מוכיח את העם דווקא בשער בית המקדש ואומר להם: המקום לא יגן עליכם. אתם חושבים שתוכלו לגנוב, לרצוח, לנאוף, להישבע לשקר, להקטיר לאלוהים אחרים ואחר כך לבוא אל בית המקדש כאילו לא קרה כלום ולהקטיר קטורת ולהביא קורבנות וה’ יסלח לכם ויקבל את מתנותיכם? לא!
האם אתם חושבים שבית המקדש הוא מערת פרצים שהכל פרוץ בה וכל אחד יכול להתנהג כרצונו? ה’ רואה את כל מה שנעשה.
וירמיה ממשיך ומחזק דבריו ואומר: אתם חושבים שהמקום יגן עליכם אבל המקום לא יגן והוא נותן להם דוגמא משילה ומעשרת השבטים שגלו לפני שנים.
גם הם חטאו והיו בטוחים ששילה שהיה מקום קדוש ונמצא בשטח שלהם יגן עליהם והמקום לא יחרב והם לא יגלו ולכן לא שינו את דרכם והינה ההוכחה ששילה נחרב ועשרת השבטים גלו כי חטאו ולא הקשיבו בקול הנביאים שאמרו להם לשנות את מעשיהם הרעים.
לכן, מכיוון שאתם לא מקשיבים לקול הנביאים שאני שולח אליכם כמו שזרע אפרים (עשרת השבטים) גלו כך גם אתם תגלו וכמו ששילו נחרב כך גם המקום יחרב.

ה’ פונה אל ירמיה ואומר לו: אל תתפלל בעד העם ואל תבקש ממני כי אני לא שומע אותך והסיבה: תראה איך הם מתנהגים בערי יהודה ובחוצות ירושלים (מקומות ציבוריים). הבנים מלקטים עצים, האבות מבעירים את האש והנשים אופות לצורך העבודה זרה כדי להכעיס אותי ובכך הם מביישים את עצמם.

לא המקום ולא הנביא יגנו על העם אלא רק שינוי מעשיהם מרעים לטובים.

ביאורי מילים:

היכל ה’ = בית המקדש

מערת פרצים = מערה שפרוצה וכל אחד יכול להיכנס אליה

זרע אפרים = עשרת השבטים

שילו = מקום קדוש שהיה בשטח של עשרת השבטים ושם היה המשכן כשעם ישראל רק הגיעו לארץ.

מקום הנבואה

ירמיה עומד בשער בית המקדש ומנבא. הסבה לבחירת המקום:

1. שער- מקום שכולם עוברים דרכו וכך הוא יכול לפנות לכמה שיותר אנשים
2. הנבואה תהיה על בית המקדש. כשירמיה עומד במקום ומנבא שם הוא מדגיש את דבריו

מילה מנחה- מילה שחוזרת בפרק ומדגישה מסר

מילה מנחה בפרק היא מקום.

באה בתיאור החטא, העונש והמצב אם ישתנו יטיבו דרכם.

חטא = “ודם נקי אל תשפכו במקום הזה” [ו’]

שינוי הדרך = “היטיבו דרככם ומעללכם ואשכנה אתכם במקום הזה” [ג’]

שכר = ושיכנתי אתכם במקום הזה …”[ז]

עונש = “לכן …הנה אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה…” [כ’]

שאלה רטורית

המערת פרצים הייתה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו? [פסוק י”א]

האם בית המקדש הוא כמו מערה פרוצה שכל אחד יכול להיכנס ולהתנהג בה כרצונו? התשובה היא כמובן לא.

הנביא מאשים את העם ב:

עברות של בין אדם לחברו: שפיכות דמים, גנבה, רצח, ניאוף, שבועת שקר. עושק גר, יתום ואלמנה. [פסוקים ו’, ט’]

עברות שבין אדם לאלוקים: עבודה זרה והליכה אחרי אלוהים אחרים. [פסוקים ט’, י”ח]

העונש שמתואר:

גלות וחורבן

גלות – “והשלכתי אתכם מעל פני” גלות כמו עשרת השבטים [ט”ו]

חורבן -“הנה אפי וחמתי נתכת על המקום הזה…ובערה ולא תכבה” [כ’]

חורבן בית המקדש – “ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו….כאשר עשיתי לשלו” [י”ד]

הנביא בפרק מצווה לחרוג מתפקידו

ה’ פונה לירמיה ומצווה עליו לא להתפלל בעד העם והסיבה היא שכולם עובדים עבודה זרה. כל אחד תורם את חלקו למען העבודה זרה. [ט”ז]

דימויים

בית המקדש מדומה למערת פרצים

ביטויים בפרק

השכם ודבר – כשאומרים דבר כמה פעמים

שורש מנחה – שורש שחוזר בפרק ומטרתו להדגיש מסר

ש.מ.ע- מטרתו להדגיש את המידה כנגד מידה. עם ישראל לא שמע לנביאים הרבים שה’ שלח אליהם ולכן ה’ לא ישמע לתפילת ירמיה כהגנה על העם.

אזכור אירועים היסטוריים מהעבר

1. חורבן שילה
2. גלות עשרת השבטים

שני האירועים קורים ע”י ממלכת אשור בשנת 722 לפנה”ס

מטרת האירועים המוזכרים להדגיש שכמו שהדברים האלה קרו כי העם חטא, גם יהודה ובנימין אם יחטאו יענשו והמקום לא יגן עליהם.

מידה כנגד מידה

“הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק  לעשות כוונים לממלכת השמים ..”[י”ח]- עם ישראל כולו חוטא בכך שעובד, מבעיר ומשקיע בעבודה זרה.

“לכן כה אמר ה’ הנה אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה על האדם ועל הבהמה ועל עץ השדה ועל פרי האדמה ובערה ולא תכבה” [כ’]- עונשם של העם המקום כולו יישרף עם כל מה שבתוכו.

מידה כנגד מידה רמוזה בפסוקים אלה. העם כולו חוטא. נשים, ילדים וגברים וגם החורבן יהיה חורבן כולל. הם מבעירים אש לעבודה זרה וה’ מבעיר את ארצם.

תפיסת האלוהות שיש לעם:

העם מאמין באלוהות מקומית- בית המקדש יגן עליהם.

 ירמיה אומר לעם את דברי ה’. האל הוא אוניברסאלי לא מוחשי, הבית הוא לכבודו אבל הוא לא חייב אותו. אם תעשו רע הוא יחריב אותו.

אלוהות מקומית–  העם אומרים “היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’ המה” [פסוק ד’] הם חושבים שאם באו לבית המקדש ומקריבים קורבנות זה מספיק מבחינת אלוקים. האל נמצא במקום.
בא ירמיה ואומר לא. המקום הוא לא מערת פרצים. מצפים ממכם לא רק לבוא לבית המקדש אלא להתנהג כראוי לאורך כל חייכם. לא לגנוב, לא לרצוח, לא לנאוף, להתייחס יפה לחלשים בחברה, לעבוד את ה’ תמיד ולא רק במקום שנבנה לכבודו .ירמיה טוען בשם ה’ האל הוא אלוהות

אוניברסאלית לא מוחשית. הוא לא צריך את הבית. הבית זה רק לכבודו אבל זה לא הוא. הוא רוצה את התנהלות החיים שתהיה נכונה. “הבית שנקרא שמי עליו”[פסוק י’]

מוסר השכל ורלוונטיות

אדם צריך להתנהג כראוי ולא לצפות מקום או מעמד מסוים שהוא נמצא בו ייתן לו את ההגנה על מעשיו.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

קרא ירמיה  ז’ פסוקים: א’-כ’ וענה:

1. בפרק מופיעה המילה מנחה מקום. כתוב היכן היא מופיעה בהקשר לחטא, לעונש ולאפשרות לשינוי הדרך.
2. ירמיה יוצא נגד דעה שרווחה בעם. מהי הדעה של העם? מהי טענת ירמיה? כיצד ירמיה מוכיח שהדעה שלהם שגויה?
3. קרא פסוקים י”ג וט”ז. בפסוקים אלה מופיע שורש מנחה שמסמל סיבה ותוצאה. מהו השורש וכיצד הוא מבטא את הרעיון?
4. בפרק זה ירמיה מוכיח את העם על חטאים שונים. בין אדם לחברו ובין אדם לאלוקים. ציין שניים מכל סוג ובסס דבריך על הכתוב.
5. היכן ירמיה מנבא את נבואתו? כתוב שתי סיבות לבחירת ה’ במקום זה לנבואת ירמיה.
6. קרא פסוקים י”ח- כ’ וכתוב מהי שיטת הגמול המופיעה בפרק? בסס תשובתך על הכתוב.