ספר ירמיה פרק ב’
- ירמיה
- פרק ב'
- נביא מול העם
א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה.
ד שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. ה כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. ו וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם. ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. ח הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. ט לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב. י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת. יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה. יג כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. יד הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז. טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נצתה [נִצְּתוּ] מִבְּלִי יֹשֵׁב. טז גַּם בְּנֵי נֹף ותחפנס [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד. יז הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ. יח וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת. כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אעבד [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה. כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. כב כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ. כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נפשו [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ. כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ. כו כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם. כז אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני [יְלִדְתָּנוּ] כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. כח וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה. כט לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְהוָה. ל לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית. לא הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְהוָה הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ. לב הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר. לג מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת הָרָעוֹת למדתי [לִמַּדְתְּ] אֶת דְּרָכָיִךְ. לד גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה. לה וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי. לו מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר. לז גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ כִּי מָאַס יְהֹוָה בְּמִבְטַחַיִךְ וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם.
מתוך ויקיטקסט רשיון CC BY – SA 3.0
תקציר הפרק
ירמיה הנביא פותח את נבואתו בדברים שה’ אומר לו שהם תזכורת לאירועים טובים מהעבר ומהקשר בין ה’ לעם ישראל. היציאה ממצרים וההליכה אחרי ה’ במדבר שהוא מקום שומם. את האירוע הוא משווה למצב של זוג שמתחתן והכלה הולכת אחרי בעלה למקום לא ידוע רק בגלל שהיא אוהבת אותו וסומכת עליו שידאג לה, כך ה’ זוכר לעם ישראל את האהבה שלהם אליו ואת הביטחון והאמונה שלהם בו, עד כדי כך שהלכו למקום לא ידוע רק בגלל שהוא אמר להם.
ה’ מכנה אותם בכינויים טובים: קדש ישראל, ראשית תבואתה ומזהיר ומקלל את הפוגעים בעם שלו. כל מי שיפגע בהם יהיה לו רע.
ה’ מאשים את העם ומנהיגיו בכפיות טובה ובעזיבתו והחלפתו בעבודה זרה חסרת תועלת.
הוא שואל את עם ישראל: מה אבותיכם מצאו בי רע שהלכו אחרי עבודה זרה שאין בה תועלת ומורידה את העם לחוסר משמעות בחייו?
למה העם לא חיפש את ה’ שהוציא אותם ממצרים והביא אותם לארץ מלאת טוב ושפע ולמה טימאו את הארץ?
איפה המנהיגים? איפה הכוהנים, המנהיגים הרוחניים והמנהיגים המדיניים? למה לא חיפשו מהי הדרך הנכונה ומה אני רוצה מהם? במקום זה תופשי התורה מלמדים אבל לא באמת עושים את רצון ה’, הכוהנים לא מחנכים את העם לפי רצון ה’ והנביאים מנבאים בעבודה זרה במקום ללכת אחרי ה’.
לכן, בגלל התנהגות העם ומנהיגיו, ה’ אומר להם שהם יקבלו את העונש ממנו וגם בני בניהם יסבלו מהכעס של ה’. כעסו של ה’ מודגש, הוא פונה אל העם ואומר להם: תסתכלו מסביב ותראו האם העמים מסביבכם החליפו את אלוהיהם? האלוהים שלהם לא אמיתיים ולא עוזרים להם ובכל זאת הם נשארים נאמנים להם.
הדברים כל כך חמורים כי עמי עשה שני דברים:
1. עזבו מקור מים חיים 2. הלכו לחצוב בורות נשברים.
הכוונה: גם עזבו משהו טוב וגם הלכו למשהו רע שאין בו תועלת.
ה’ מעניש את העם בעונשים שונים בגלל שעזבו אותו. ממצב שהם בני בית בארץ ישראל ושהם שולטים בה הם הופכים לקבל יחס בזוי של עבדים ממצרים ואשור שמושלים בהם.
הסיבה לעונשים אלה כדי שיבינו את טעותם שעזבו את ה’ ואת מצוותיו וישתנו. אבל, העם לא משתנה ולא מקשיב והם נשארים עקשנים למרות כל הייסורים וממשיכים לעבוד כל מיני סוגים של עבודה זרה כמו אישה זונה שבמקום להיות נאמנה לבעלה הטוב היא עוברת מגבר לגבר ועוד אומרת “אני לא טמאה”, מנסה להסתיר חטאיה אבל עדיין ממשיכה ללכת אחרי אחרים כי כך היא אוהבת. הם פונים כשקשה להם לפסלים או למצרים ואשור שכבר בגדו בהם במקום לה’ ולא רק העם מתנהג כך אלא גם המלכים, השרים, הנביאים והכוהנים שלהם כולם הולכים לפסלי העץ והאבן ומתפללים אליהם כאילו הם בראו אותם ומסובבים את פניהם מה’. וכשמגיעות הצרות והקשיים הם פונים לה’ ומבקשים שיושיע אותם. לכן שיפנו אל הפסלים שלהם בעת צרה ושיבקשו שיושיעו אותם. כי כמו מספר ערי יהודה כך היו מספר האלוהים שלהם. (עבודה זרה).
מילים לביאור:
קדש = נבדל
קדש ישראל, ראשית תבואתה = התבואה הראשונה שצומחת קדושה ואסורה למאכל
תפשי התורה = האנשים שלומדים תורה
עול = רע
הבל = דבר חסר משמעות
ושוחה = בור
ציה = יבשה
צלמות = חושך
אריב = אתמודד מולכם למשפט
ההימיר = החליף
מקור מים חיים = מקור שיש בו מים טובים באופן קבוע
בורות נשברים = בורות שלא מצליחים להכיל מים
יליד בית = עבד שנולד אצל האדון
שמה = שממה, ריקה
נצתה = הציתו, שרפו
בני נף ותחפנס = כינוי למצרים
ירעוך קודקוד = ישפילו את ראשך
שורק = גפן איכותית
נתר, בורית = חומר של כביסה
בכרה = נאקה (הנקבה של הגמל)
מבנה הפרק
פסוקים א’-ג’– תזכורת על העבר הטוב, חיבת ה’ לעמו והשמירה מהאויבים הקמים עליהם.
פסוקים ד’-ח’ – טענות ה’ נגד העם ומנהיגיו
פסוקים ט’-י”ג -תוכחת ירמיהו על מעשי העם ומנהיגיו
פסוקים י”ד- י”ח – העונשים שיבואו ובאו על העם בעקבות מעשיהם הרעים.
פסוקים י”ט- כ”ח – העם ממשיך בחטאיו ולא משתנה למרות העונשים שמקבל
אירועים היסטוריים מהעבר בפרק
- יציאת מצרים והליכה אחרי ה’ במדבר 40 שנה עד ההגעה לארץ ישראל
שיטת גמול בפרק
גמול אישי – אדם עושה רע/טוב הוא מקבל רע/טוב
גמול לדורות – אדם עושה רע/טוב בניו מקבלים רע/טוב.
בפסוק ט’ אפשר לראות גמול אישי וגמול לדורות “לכן עוד אריב איתכם…ואת בני בניכם אריב”
מטאפורות
- משל החתן והכלה– אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה – דימוי של חתן וכלה. הכלה הולכת אחרי החתן בעיניים עצומות כי היא אוהבת אותו וסומכת עליו שידאג לה. כך עם ישראל הלך אחרי ה’ בתקופת יציאת מצרים והמדבר. [ב’]
- משל בארות המים– אנשים שעוזבים מקור מים טוב שמחייה אותם באופן קבוע והולכים לשאוב מים מבארות מים ריקים ושבורים – עם ישראל עוזב את ה’ ששמר עליהם והביא להם רק טוב והולך אחרי עבודה זרה ללא תועלת. [י”ג]
- משל הזונה – אישה זונה שעוזבת את הבעל הנאמן שלה והולכת מגבר לגבר- עם ישראל עוזב את ה’ בוגד בו והולך אחרי אלוהים אחרים שונים. [פסוק כ’]
- משל הגפן – כורם שנוטע כרם ובוחר זרעים איכותיים וטובים ומצפה לקבל גפן טובה וצומחת לו גפן עם ענבים לא טובים- ה’ בחר בקפידה את העם שלו. בדק באבותיו שהיו טובים ונאמנים לו וציפה לקבל עם טוב ונאמן וקיבל עם שמאכזב אותו ובוגד בו למרות כל הטובות שעשה עימו. [כ”א]
- משל הכובסת – אישה שמכבסת את בגדיה גם אם תשקיע מאמצים רבים בניקוי יהיה כתם שלא יתנקה. כך, עם ישראל לאחר שחטא בעבודה זרה רבה מנסים להסתיר אותה ולומר שהם לא חוטאים ולא עבדו עבודה זרה אך אי אפשר להסתיר את חטאיהם וה’ רואה אותם [כ”ב- כ”ד].
- בכרה וכפרה- מתוארות כבהמות בעלת תאווה מינית מופרזת שמתאוות והולכות בעצמן לזכר שירביע אותן ואין לזכר שום צורך לרדוף אחריהן ולהתעייף כדי להשיג אותן. כך עם ישראל הולך אחרי סוגים שונים של עבודה זרה במקום להסתפק בה’ ואין שום דרך לעצור אותם. [כ”ד]
- אישה מופקרת שמחפשת זרים– אישה שהולכת למדבר ומשוטטת עייפה וצמאה במקום ללכת לביתה, לבעלה הולכת אחרי זרים (מצרים ואשור או עבודה זרה) ומחפשת ללכת אחריהם. כך עם ישראל הולך אחרי אלים אחרים במקום לפנות אל ה’ כשהם צריכים משהו.
- גנב– כמו הגנב שמתבייש כשתופסים אותו גונב כך מנהיגי העם יתביישו כשייתפסו במעשיהם.
מטאפורות 2-8 הן בעצם מטאפורות שמדגישות את חטאי העם והעקשנות שלהם ושל המנהיגים לחטוא בעבודה זרה.
כינויים
עם ישראל
קדש ישראל– עם ישראל עם קדוש (מובדל ומיוחד ושונה מאחרים)
ראשית תבואתה– עם ישראל מיוחד ומשובח כמו התבואה הראשונה שיוצאת ששמחים בה מאד, כך ה’ שמח בעם ישראל.
עמי (עם שלי)
שונאי ישראל
כל אוכליו יאשמו – מי שאוכל את התבואה (עם ישראל מדומה לתבואה) שרעה תבוא עליו
כפירים = אויבי ישראל ששואגים ומבהילים את העם
עבודה זרה
הבל – דבר חסר משמעות שאין לו ערך והמשכיות
בעל– סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בעבר ונקראה בעל
לא יועיל– עבודה זרה שלא מועילה לאדם העובד אותה
בורות נשברים– בורות שאין בהם מים ולא יכולים להכיל מים.
מנהיגי העם:
רועים– כמו רועי צאן שמנהיגים את הצאן
תפשי התורה– החכמים שלומדים תורה
כוהנים– האנשים שאחראים על לימוד התורה ועבודות הפולחן בבית המקדש ובארץ
נביאים– נביאי שקר שניבאו לבעל ולעבודה זרה שהסיטו את העם מה’
דרכי ה’
מקור מים חיים
האשמות האל את עם ישראל:
- עזבו את ה’ ללא סיבה (עזבו משהו טוב)
- הלכו אחרי סוגים שונים ורבים של עבודה זרה חסרת טעם ומשמעות וירדו בעקבותיה (הלכו למשהו לא טוב ונהפכו להיות לא טובים כמוהו)
- כפיות טובה. בפרק מוזכר סיפור יציאת מצרים והכניסה לארץ טובה ומלאה טוב שהעם טימא במעשיו הרעים.
שורש מנחה:
ה.ל.כ ושורש מנחה א.ה.ב
מדגיש את הרעיון שממצב שעם ישראל הלכו אחרי ה’ בעיניים עצומות, סמכו עליו והלכו בדרכיו “לכתך אחריי בארץ לא זרועה”[ב’].
עכשיו, בהווה הם הולכים אחרי העבודה זרה. “וילכו אחרי ההבל ויהבלו” [ה’] “אחרי הבעלים לא הלכתי“[כ”ג], “כי אהבתי זרים ואחריהם אלך” [כ”ה].
השורש א.ה.ב מדגיש את רעיון הבגידה
“אהבת כלולותיך” מטאפורה של אהבת הכלה לחתן והליכה אחריו [פסוק ב’] מול הליכה של האישה הזונה אחרי זרים בטענה שהיא אוהבת אותם.
“כי אהבתי זרים ואחריהם אלך” [פסוק כ”]
מילות שאלה מנחות: איה, איך
בפרק אפשר לראות הרבה מילות שאלה המדגישות את התמיהה של ה’ על מעשי העם ואת אכזבתו מהמצב, ממעשי המנהיגים וממעשי העם.
שאלות רטוריות
- ההמיר גוי אלוהים?-
ירמיה שואל: האם יש עם שהחליף את אלוהיו? מדוע אם כך עם ישראל מחליף את ה’ בעבודה זרה ובלי סיבה. [י”א] - העבד ישראל אם יליד בית הוא? מדוע היה לבז?
ירמיה שואל: האם עם ישראל הוא במעמד של עבדים שנקנו ע”י האדון או עבדים שנולדו אצל האדון? מהי הסיבה שהפכו להיות במעמד בזוי שמצרים ואשור פוגעים בהם ומשפילים אותם? הרי עם ישראל לא צריך את העמים האחרים, אם יתנהגו כראוי יפנו אל ה’ והוא יעזור להם. [י”ד-י”ח]
- איה אלוהיך אשר עשית לך? כשעם ישראל חווה את הצרות ופנה אל ה’ שיושיע אותו ירמיה משיב להם: איפה כל האלים שהתפללתם אליהם למה הם לא עוזרים לכם?[כ”ח]
מוסר השכל ורלוונטיות
- לא לשכוח את מי שעזר לך והיה איתך לאורך הדרך גם כשטוב לך
- לחשוב תמיד לפני שעוזבים דרך חיים/קשר/עבודה/מקום מגורים מה אני עוזב? לאן אני הולך? האם אני עוזב והולך למקום טוב יותר או רע יותר?
- כשאני בוחר דרך חיים/קשר/עבודה מהם ההתחייבויות שלי כדי שהדבר יצליח? מה אני מקבל ומה אני מתחייב לתת בתמורה כדי שהקשר יהיה טוב.
- בפרק ישנם כמה שאלות רטוריות שירמיה משתמש בהן כדי לעורר את העם למחשבה. כתוב שתיים מהן והסבר מה משמעותן בפרק.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
