ספר חגי א’

א בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת.

ג וַיְהִי דְּבַר יְהוָה בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. ד הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב. ה וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. ו זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב.

ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. ח עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד [וְאֶכָּבְדָה] אָמַר יְהוָה. ט פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. י עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. יא וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם.    יב וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי יְהוָה. יג וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהוָה בְּמַלְאֲכוּת יְהוָה לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה. יד וַיָּעַר יְהוָה אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם.

טו בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.

ב”ה

תקציר הפרק

לאחר הצהרת כורש בשנת 538 לפנה”ס ראשי השבטים ליהודה, בנימין, כהנים ולוויים ועוד מתנדבים רבים מהעם עולים לירושלים להתחיל בבניה. תחילת הבניה מתוארת בקולות שמחה ואושר על התגשמות הנבואה והחלומות ומצד שני הזקנים בוכים על החורבן שהם רואים מסביבם כי זוכרים את כל הטוב והפאר שהיו לפני הגלות.
אך למרות כל השמחה הבנייה לא מתנהלת בקלות ויש עיכובים רבים בדרך. צרי (שונאי) יהודה שמשתלטים על האזור בזמן שהעם בגלות מעכבים בכל דרך אפשרית את הבניה אם זה ע”י איומים, שליחת מכתבי שנאה למלך פרס או שכירת יועצים לעיכוב הבניה. בנוסף לכך המצב הכלכלי של העם לא קל והם מתיישבים במקום הרוס וצריכים לשקם אותו. כל זה מונע מהעם להתקדם בבנייה ואף לעצור אותה.

פרק זה עוסק בתוכחת חגי הנביא שנאמרת בשנת שתיים למלך דריווש באחד לחודש השישי [520 לפנה”ס]. התקופה נקראת תקופת שיבת ציון או ימי בית שני. חגי מוכיח את העם על כך שהם עסוקים בבניית ביתם ועזבו את בניית בית המקדש (הסיבה ששבו לארץ). טענת העם היא שאינם יכולים לבנות את בית המקדש במצבם הכלכלי הנוכחי. חגי סותר את תשובתם ועונה להם: אם כך איך זה זמן טוב לשבת בבית שלכם ברוגע כשבית המקדש הרוס? הוא ממשיך ומסביר להם שהמצב הכלכלי הקשה של העם הוא לא הסיבה לעצירת הבניה אלא הוא מגיע כתוצאה מכך שהם עצרו את הבניה. המצב הכלכלי הקשה הוא עונש מהאל על כך שהעם הפסיקו את הבנייה ונתנו למכשולים בדרך לעצור אותם. חגי הנביא מוכיח להם את דבריו בכך שאומר שאין להם ברכה במה שהם עושים. הם זורעים הרבה וקוצרים מעט, אוכלים ולא שבעים, מתלבשים ולא מרגישים חום, שותים הרבה ולא משתכרים, עובד שכיר מקבל משכורתו והיא נעלמת (משתכר לצרור נקוב). בנוסף, הארץ והשמים כלואים ואינם מביאים מטר או תבואה, הארץ חרבה.

לכן, העצה של חגי הנביא אל העם היא: לכו עלו אל ההר ובנו בית מעצים וגם בו יכובד ה’ (בית המקדש אינו לשימושו של ה’ אלא לכבודו של ה’). הכוונה בנו בית מחומר גלם פשוט ולא מאבנים. כך שהעניין הכלכלי לא יקשה עליכם. אלוקים לא צריך את הפאר של בניין לבנים אם אין לכם אלא את הכוונה והרצון הטוב.

מנהיג העם זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וכל שארית העם שומעים את דברי חגי הנביא והם מפחדים מנבואת ה’. חגי רואה את פחדם ואומר להם שה’ איתם. הוא יעזור להם במצב הקיים אם יעשו שינוי.

ה’ גורם למנהיגים ולעם להתעורר לעשייה והם שבים לבניה ולמלאכה ביום ה-24 לחודש השישי בשנת שתיים למלך דריווש. מה שאומר שלקח לעם 23 יום מאז נבואת חגי להתחיל בעשייה ממשית.

העם מסיימים את בניית בית המקדש ארבע שנים לאחר נבואת חגי מה שפותר את הקושי שעלה על כך שירמיה מנבא שהעם יסיימו את הגלות לאחר 70 שנה ובפועל הצהרת כורש מראה שעברו פחות שנים. (48 שנים).

מזמן חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס עד סיום בניית בית המקדש השני בשנת 516 לפנה”ס יש לנו בדיוק 70 שנה. מה שמראה שנבואת ירמיה הייתה מדויקת.  [ירמיה כ”ה פסוק י”א].

מילים לביאור

צרור נקוב= ארנק עם חורים

חרב=יובש/הרוס

שארית העם= מה שנשאר מהעם (לא כל העם נמצא חלק עדיין בגלות, הרבה מתו בחורבן)

פחת=מושל

לא עת=לא הזמן הנכון

ספונים=יושבים, גרים ברוגע

נפחתי בו=נכנסתי בתוכו

יגיע כפיים=אדם שעובד קשה (בגופו) לפרנסתו

ויראו=ויפחדו

מטאפורה: דימוי לשוני המתאר מצב מסוים בצורה ציורית ומדומה

השמים בבית כלא ולא מוציאים מטל – “עליכם כלאו שמים”

הארץ בבית כלא ולא מביאה את היבול שלה– “הארץ כלאה יבולה”

ביטויים:

משתכר אל צרור נקוב – אדם שעובד אצל אדם אחר והמשכורת שהוא מרוויח לא מבורכת אלא נעלמת מייד כשמקבל אותה.

יגיע כפיים – אדם העובד קשה ובגופו לצורך פרנסתו.

שימו לבבכם על דרככם – שימו לב לדרך שאתם הולכים בה, תחשבו על איך שאתם מתנהגים.

מידה כנגד מידה בפרק– התאמה בין המעשה לגמול הניתן לו.

עם ישראל לא בנו את בית ה’ והשאירו אותו חרב (הרוס) ולכן ה’ מעניש אותם בכך שהארץ תהיה חרבה (יבשה ולא מוציאה יבולה)

מילים מנחות בפרק– מילה החוזרת מספר פעמים ומטרתה להעביר מסר

בית = המילה בית חוזרת בפרק.[ב,ד,ח,ט,י”ד] ובאה להדגיש את הרעיון שהעם דואגים לביתם במקום לדאוג לבניית בית ה’.

ביטוי מנחה בפרק – ביטוי שחוזר על עצמו בפרק ומטרתו להעביר מסר

שימו לבבכם על דרכיכם[ה’, ז’]- הביוטי חוזר על עצמו כדי להדגיש לעם שהדרך שהם מתנהלים בה לא נכונה ורק פוגעת בהם.

דמויות חשובות בפרק:

חגי הנביא = מנבא לעם ומעביר לעם את תוכחת האל

זרובבל בן שאלתיאל = המנהיג המדיני שמושל על העם מטעם מלך בבל.

יהושע בן יהוצדק = הכהן הגדול, המנהיג הרוחני של העם

מוסר השכל ורלוונטיות:

1. אדם שיש לו מטרה לא צריך לתת למכשולים לעצור אותו בדרך אלא למצוא דרכים חלופיות לבצע ולהגשים את מטרתו.
2. לכל מעשה יש שכר ועונש
3. כשלאדם יש קשיים בחיים הוא צריך לחשוב מהיכן הקשיים מגיעים האם הם כתוצאה ממעשים שעשה והוא יכול למנוע אותם או שהם קשיים רגילים או תקופתיים שהוא צריך להתמודד איתם בדרך למטרתו.

כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.

1. קרא חגי א[א’- י”א] ועזרא א’ [א’-ז’]

• מה מותיר כורש בהצהרתו לגולי יהודה, ועל מה הוא מבסס היתר זה? בסס דבריך על הכתוב.
• בדברי חגי מופיע ציטוט מפי העם הנוגע למימוש הצהרת כורש. הבא את הציטוט והסבר אותו.

2. חגי מעודד את העם לפעול ברוח הצהרת כורש.

• איזה פעולה מעודד חגי את העם לעשות?
• הסבר שני טיעונים שחגי משמיע כדי לשכנע את העם לפעול. בסס דבריך על הכתוב.

3. כיצד מוכיח חגי שאין לעם ברכה בעשייה שלו? הבא 4 הוכחות לדבריו.
4. מהי המילה המנחה בפרק? מהי מטרתה?
5. מהו הביטוי מנחה בפרק? מהי מטרתו?