מלכים ב’ פרק י”ז – ממ”ד
- מלכים ב'
- פרק י"ז
- גלות וחורבן
א בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים. ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. ג עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. ה וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.
ז וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ח וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. ט וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר. י וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. יא וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה. יב וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יג וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נביאו [נְבִיאֵי] כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. יד וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם. טו וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. טז וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שנים [שְׁנֵי] עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל. יז וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ. יח וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. יט גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. כ וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו. כא כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וידא [וַיַּדַּח] יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה. כג עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
כד וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ. כה וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם. כו וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. כז וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. כח וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה. כט וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. ל וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא. לא וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אלה ספרים [אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם]. לב וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת. לג אֶת יְהוָה הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם. לד עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת יְהוָה וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. לה וַיִּכְרֹת יְהוָה אִתָּם בְּרִית וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם. לו כִּי אִם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ. לז וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לח וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לט כִּי אִם אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיכֶם. מ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי אִם כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים. מא וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת יְהוָה וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ב”ה
מיקום: מלכים ב’ פרק י”ז
נושא: חורבן ממלכת ישראל (10 השבטים) וגלות שומרון בשנת 722 לפנה”ס.
תקציר הפרק:
אחזיה מלך יהודה מולך 12 שנים במקביל הושע מלך ישראל מולך 9 שנים בשומרון. באותה תקופה אימפריית אשור שולטת ברוב העולם ואימפריית מצרים בחלק אחר של העולם. סוא מלך מצרים מציע למלכי יהודה וישראל להפסיק לשלם מיסים לאשור ולהיות תחת חסותו ועזרתו אם מלך אשור ירצה לפעול נגדם על כך שמרדו בו (מלך אשור בפרקים הקודמים כבש והגלה חלקים מישראל: עבר הירדן המזרחי והגליל והגלה את גיבורי ישראל לאשור).
חזקיהו מלך יהודה והושע בן אלה מסכימים להצעה ומפסיקים לשלם מיסים כמו בכל שנה. מלך אשור ששומע על הדבר ורואה שהמיסים לא מגיעים כמו בכל שנה מחליט לטפל בתור התחלה במלך ישראל. הוא בוחר לעלות ולכבוש את שומרון. במשך שלוש שנים הוא שם מצור סביב שומרון ולבסוף כובש את המקום, מפזר ומגלה את עשרת השבטים בכל ארצות כיבושו (בחלח, חבור, נהר גוזן וערי מדי).
לאחר שסיפר לנו הכותב על הסיבה ההיסטורית לגלות עשרת השבטים הוא מספר על הסיבה הדתית שגרמה לגלות ולחורבן.
בני ישראל חטאו בחטאים רבים והיו כפויי טובה כלפי האל שהוציא אותם ממצרים. ה’ העלה אותם ממצרים והצילם מיד פרעה והם עלו לארץ ועבדו לאלים אחרים, התנהלו בדרך של הגויים שהיו בארץ לפני שעם ישראל היה בה, בנו במות לעבודה זרה, הציבו מצבות, נטעו עצי אשרה לעבודה זרה, והקטירו קטורת לעבודה זרה בדיוק כמו הגויים שה’ הוציא מהארץ למען בני ישראל. העם מתוארים פה כחוטאים בחטאים כבדים מאוד כמו: העברת ילדיהם באש למען העבודה זרה, ניחוש וקסמים, עבודה לצבא השמים והפניית עורף למצוות האל ולתוכחות הנביאים שנשלחו אליהם כדי להשיב אותם מדרכם הרעה.
כתוצאה מכך האל כועס מאוד על עם ישראל ומוסר אותם בידי עמים שיפגעו בהם ויגלו אותם מהארץ.
מי שנשאר בארץ זה רק שבט יהודה אך גם הוא לא מתנהל כראוי והם לא שומרים מצוות ה’ כך שה’ גורם לכך שיענו גם אותם.
מתואר לנו בפרק מה גרם לדעת הכותב לבעיות הקשות בעם: לאחר שהעם החליט לצאת ממלכות יהודה ולשים עליהם את ירבעם בן נבט הוא מחטיא את ישראל. ירבעם חושש שהעם ימרדו בו ורחבעם יחזיר אותם אליו כשיגיעו לירושלים ב3 הרגלים או באירועים אחרים. לכן, כדי שהעם לא ילכו לבית המקדש בירושלים (אזור שלטונו של רחבעם) ירבעם בונה 2 עגלי זהב ושם אותם בשני מקומות באזור שלטונו ונותן הוראה לעם שכשירצו לעבוד את ה’ ילכו לעבוד את העגלים. עם ישראל מתחיל לעבוד את עגלי הזהב במקום לבוא לבית המקדש ומשם מתחילים לעבוד עבודה זרה מסוגים שונים כמו כל הגויים. מצב זה לא נפסק עד שה’ מגלה אותם על ידי מלך אשור לארצות כיבושו השונות.
שיטת הפרד ומשול– מלך אשור שכובש את שומרון ומגלה את העם כובש בנוסף עוד עמים רבים וכדי ליצור שליטה ולמנוע מרד הוא יוצר שיטה שבה ישלוט על העמים בקלות. כל עם שהוא כובש הוא מפזר ומגלה לארצות שונות שתחת כיבושו. כך בעצם הם לא מאוחדים אלא מפוזרים בגולה ולא יכולים לתקשר ביניהם ולהתאחד לצורך מרד. לארץ ישראל ואזור נחלת עשרת השבטים הוא מגלה עמים אחרים שכבש וכך יוצא שבארץ ישראל יהיו עמים שונים שנכבשו על ידי אשור. כל עם מביא להגליה שלו את העבודה זרה שלו וכך יוצא שהעמים השונים עובדים בארץ סוגים שונים של עבודה זרה. מה שהתקבל בשתיקה יחסית על ידי האל כשהגויים היו בארצות זרות לא מתקבל בסלחנות כשמדובר בארץ ישראל וה’ שולח אריות שפוגעים והורגים בהם.
העמים שמבינים שהאל של המקום כועס עליהם מבקשים ממלך אשור שיביא להם כהן שמבין את חוקי אל הארץ וילמד אותם מה הם החוקים כדי שהמוות יפסק. נשלח אליהם כהן שמלמד אותם את החוקים הבסיסים ומאותו הרגע הם עובדים את חוקי האל שלנו אבל עדיין מחזיקים גם באמונה שלהם באל של ארצם.
מכיוון שהם מתגיירים רק מפחד האריות ולא מאמונה ואהבה אמיתית לאל הם נקראים “גרי אריות”. ומכיוון שהם מתיישבים בשומרון הם מקבלים כינוי נוסף שנקרא: “שומרונים“.
חקירת הפרק:
מבנה הפרק:
א’-ה’: הסיבה המציאותית/ריאלית/היסטורית לגלות עשרת השבטים וחורבן שומרון.
ו’+ כ”ד: שיטת ההגליה והשליטה של מלך אשור בעמים הכבושים.
ז’-כ”ג: הסיבה הדתית לגלות עשרת השבטים וחורבן שומרון.
כ”ד-ל”ד: גרי האריות-השומרונים.
ל”ה- מ”א: ההסכם בין ה’ לעם והפרת ההסכם על ידי בני ישראל.
מילים לביאור:
מנחה– תשלום מיסים
קושרים קשר– בוגדים (יוצרים הסכם חדש נגד מלך אשור)
ויחפאו= בדאו (=המציאו)
מלכי ישראל ומלכי בית דוד (יהודה)
מזמן פילוג הממלכה ועד חורבן וגלות אשור כאשר מספרים על אירוע שקרה בממלכת ישראל מזכירים מי היה המולך המקביל בממלכת יהודה וכן להפך. לאחר שעשרת השבטים גולים ומתפזרים בארצות כיבוש אשור אנחנו נפסיק לשמוע מה קרה איתם ומאותו הרגע ההתמקדות היא רק בממלכת יהודה. (שבטי יהודה, בנימין וכוהנים ולווים שבשטחם)
בזמן שבמלכות יהודה מלך אחזיה 12 שנים הושע בן אלה מלך 9 שנים בשומרון (=העיר בירה של עשרת השבטים)
סיבה דתית וסיבה היסטורית:
לאורך התנ”ך אנו נראה שיש לכל אירוע שתי סיבות:
סיבה דתית– הסיבה שבעקבותיה האל גרם לאירוע לקרות.
סיבה היסטורית- מה גרם לאירוע לקרות במציאות.
הסיבה הדתית נמצאת מאחורי הקלעים היא לא נגישה. מה שרואים במציאות זו הסיבה ההיסטורית הריאלית והמציאותית למקרה.
לדוגמא:
מלכי ישראל חטאו והחטיאו את העם ולא הקשיבו לדברי הנביאים ולתוכחות שלהם, כתוצאה מכך נענשו בגלות ובחורבן הממלכה. – סיבה דתית
הושע בן אלה מרד במלך אשור ולא שילם לו מיסים כמו כל שנה ולכן מלך אשור שם מצור סביב המקום במשך 3 שנים וכבש את האזור- סיבה היסטורית (מציאותית/ריאלית)
זאת אומרת כתוצאה מהסיבה הדתית האל יוצר את הסיבה ההיסטורית כדי שתהיה התוצאה שהוא מעוניין בה.
מלך אשור בעצם משמש ביד האל ככלי ענישה על ישראל שחטאו. אם העם לא היו חוטאים הם היו מוגנים על ידי האל ומלך אשור לא היה יכול לפגוע בהם.
החטא המשותף:
גם בסיבה ההיסטורית וגם בסיבה הדתית אנו רואים חטא דומה: בגידה.
בסיבה ההיסטורית– הושע בן אלה בוגד במלך אשור עם מלך מצרים וקושר נגדו קשר
בסיבה הדתית- עם ישראל בוגד באלוהיו וקושר קשר עם אלים אחרים.
שיטת הפרד ומשול:
מלך אשור כבש ארצות רבות כדי להצליח לשמור על שליטה בכל הארצות שכבש הוא מיישם שיטה חדשה.
כל ארץ שהוא כובש הוא לוקח את העם הכבוש בה ומפריד אותם. כל קבוצה הוא שם במקום אחר שתחת כיבושו וכך הוא יוצר הפרדה בין הנכבשים מאותו העם. העם מגיע לאזור חדש, לא מוכר ומלא בעמים כבושים מארצות שונות שאינם מבינים את השפה או את התרבות אחד של השני וכך הוא מצליח ליצור מצב שאין קשר בין הנכבשים ולכן הם לא יכולים להתאחד ולארגן מרד נגדו. שיטה זו נקראת: “הפרד ומשול” על ידי כך שאתה מפריד בין קבוצה בעייתית ומפזר אותה בין קבוצות אחרות שלא מוכרות לה אתה מצליח ליצור שקט ושליטה.
מלך אשור לאחר שכובש את שומרון, לוקח את עשרת השבטים ומגלה אותם לארצות שונות וכך הם מתפזרים בגלות ויהיה קשה מאוד לעקוב אחרי מצבם.
גרי אריות השומרונים.
לארץ ישראל מגיעים עמים שנכבשו על ידי מלך אשור. על פי שיטת הפרד ומשול שלו הוא מביא ערבוביה של עמים שונים. כל עם שמגיע מביא עימו את הפסלים והעבודה זרה שלהם והם עובדים אותם. ה’ שעד אותו זמן התייחס בסבלנות מסוימת לחטא העבודה זרה כבר לא מקבל את הדבר כיוון שמדובר בארץ ישראל שבה יש איסור חמור יותר לעבוד עבודה זרה ולכן הוא שולח אריות שיפגעו וימיתו הרבה מהם. העמים מבינים שהאל של המקום כועס ומבקשים ממלך אשור להביא כהן שילמד את חוקי המקום. מלך אשור שולח להם כהן שמלמד אותם את מצוות האל ומעתה הם מתגיירים אך לא מאהבה לאל אלא מפחד האריות. כך שבעצם הם מחזיקים בשני אלים. באל שהיה להם בעבר ובאל שלנו. בעקבות הגיור הזה הם נקראים “גרי אריות”.
ומכיוון שהם מתיישבים באזור שומרון הם נקראים בשם נוסף: “שומרונים”.
אמונה מונותאיסטית:
אמונה באל אחד שנמצא בכל העולם ושולט בכל העולם.
הסכם הברית בין עם ישראל לה’: האל דורש מעם ישראל לעבוד רק אותו ולהאמין רק בו ולקיים חוקיו והוא בתמורה יגן עליהם ויציל אותם מכל אויביהם. [פסוקים ל”ה-מ”א]
אמונה פולותאיזם/סינקרטיזם:
אמונה בכמה אלים.
בפרק ניתן לראות שעם ישראל מואשם בכך שהם עובדים הרבה אלים. (צבא השמים, בעל, אשרה, גילולים).
[פסוקים ז’-כ”ב]
אמונה באל מקומי:
אמונה שלכל מקום יש אל השייך לאותו המקום.
העמים שהגיעו מארצות שונות מאמינים שלכל ארץ יש אל משלה. הם מבקשים ממלך אשור שיביא להם כהן שילמד אותם את “משפט אלוהי הארץ” [כ”ו-ל”ד]
אירוע היסטורי מהעבר:
יציאת מצרים [פסוק ז’]
האירוע מוזכר כדי להדגיש את כפיות הטובה של העם שלמרות שה’ הוציא אותם ממצרים מיד פרעה והעלה אותם לארץ הם גמלו לו בכך שחטאו ועבדו עבודה זרה לאלים אחרים.
חטאי העם המתוארים בפרק:
עבודה זרה.
גילולים
אשרה
בעל
צבא השמים
דרכי הפולחן לעבודה זרה:
בניית עגלי זהב (בבית אל ובדן מה שירבעם הקים וכך גרם לעם שלא יעלו לירושלים)
בניית מזבחות לעבודה זרה
הקטרת קטורת לעבודה זרה.
בניית במות לעבודה זרה
בניית מצבות לעבודה זרה
עשיית דברים רעים למען העבודה זרה.
אי הקשבה לנביאים שנשלחו על ידי האל כדי להשיב אותם ממעשיהם הרעים
עזיבת המצוות.
העברת בניהם באש לעבודה זרה.
עשיית קסמים וניחוש העתיד
התמכרות לעשות רע כדי להכעיס את ה’.
כפיות הטובה של עם ישראל כלפי האל:
“וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם”– עם ישראל חוטא לאל שעשה איתם חסדים גדולים: הוציא אותם ממצרים, הוציא אותם מעבדות של פרעה. [ז’]
– הלכו אחרי חוקי הגויים שה’ הוציא מהארץ בשביל לשים במקומם את בני ישראל. “וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם” אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [ח’]
“וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם”– בני ישראל מקטירים קטורת לעבודה זרה כמו הגויים שה’ הוציא בשבילם. במקום להעריך הם מתנהגים בדיוק כמו הגויים שהכעיסו את האל במעשיהם. [י”א]
הזכרת ההסכם בין ה’ לעם ישראל וההפרה שלו על ידי בני ישראל. [פסוקים ל”ה- מ”א]
ההסכם:
התחייבות העם: לא יראו, לא ישתחווו, לא יעבודו או יזבחו לאלוהים אחרים מלבדו אלא יראו, יעבדו, ישתחוו ויזבחו רק לה’ שהוציא אותם מארץ מצרים וישמרו ויקיימו את חוקיו.
התחייבות האל: יציל אותם מכל אויביהם.
הפרת ההסכם:
יראים את ה’ אבל עובדים את פסליהם וכך לימדו גם את בניהם.
הדרגה בתגובת האל:
י”ג: וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם–וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. יד וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם….
כ וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִים–עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם, מִפָּנָיו
פסוק י”ג מגיע לאחר שמופיעים החטאים של העם. דבר המראה שהאל לא בחר מייד להעניש את העם אלא שלח נביאים שיזהירו את העם ויכוונו אותם לדרך הנכונה. בנוסף, נראה שהעונש לא היה מיד גלות אלא היו כמה שלבים בעונש עד שה’ הגלה את עם ישראל מהארץ.
קשיים ופרשנויות:
קושי:
מה הכוונה חטא רק לא כמלכי ישראל לפניו? “ויעש הרע בעיני ה’ רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו”- מה הכוונה חטא רק לא כמלכי ישראל שלפניו?
תשובה:
רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו – אמרו (סע”ר כב) , שהעביר כל אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא לעלות לירושלם; ואמרו (תענית ל , ב) .
הסבר פירוש:
רד”ק ורש”י מסבירים שהושע בן אלה שמלך על ישראל היה מלך חוטא אבל פחות מהמלכים הקודמים. לדוגמא, ירבעם הקים עגלי זהב וכך מנע מהעם לעלות לרגל לירושלים והוא הוריד את הדברים שימנעו מהעם לעלות לירושלים.
קושי:
מהו החטא שחטאו ישראל בפרק בפסוק המתואר:
פירוש:
ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על יי’ אלהיהם – בדברי רבותינו ז”ל (ראה תנח’ נח , ד): מה אמרו? אמרו: העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע; וזהו לשון ויחפאו , שהסתירו הידיעה מהבורא; כמו שאמר יחזקאל הנביא , שהיו אומרים “אין יי’ רואה אותנו עזב יי’ את הארץ” (יח’ ח , יב]
הסבר פירוש: בני ישראל בדאו [=המציאו] דברים על האל לא נכונים.
קושי:
מדוע כתוב שרק שבט יהודה נשאר והרי ידוע שגם בנימין נשאר בארץ. [פסוק י”ח]
תשובה:
רד”ק: “רק שבט יהודה לבדו – ושבט בנימן טפל לו ונכלל עמו”
הסבר פירוש– הכוונה היא גם לשבט בנימין אבל בגלל שהיה שבט קטן היה טפל לו ולכן נכלל עימו. [כשאומרים יהודה מתכוונים גם לבנימין]
קושי:
מהי הסיבה שכתוב: “וימליכו את ירבעם בן נבט”? והרי במלכים א’ פרק י”ב נאמר שהמחשבה לפלג את העם הייתה של האל ולא של העם אלא שזה נוצר כתוצאה מרצון האל.
תשובה:
רלב”ג: וימליכו את ירבעם בן נבט – אמר זה , כי ישראל המליכוהו מעצמם , אע”פ שכבר יעד השם יתברך על יד נביאו, הנה לא נבחר אז על יד נביא; ואולם בעת ההיא נהפך לבב ירבעם לרע , ולו היו שואלים פי הנביא, לא היה בוחר בו; כמו שמצאנו בשאול , שאע”פ שנמשח למלך אמר השם יתברך לשמואל כי נחם כי המליכו (ש”א טו , יא) , כל שכן בזה שלא נמשח.
הסבר פירוש: נאמר שישראל המליכו אותו מעצמם למרות שה’ כבר עדכן את ירבעם באמצעות הנביא שלו שזה מה שיקרה [מלכים א’ פרק י”א] אבל בהמשך ירבעם שינה את התנהגותו והפך לחוטא שמחטיא את ישראל ולכן גם הבחירה כבר השתנתה ולא היה רצוי על ידי האל בדיוק כמו שאול המלך שבתחילה נמשח למלך ולאחר מכן בעקבות מעשיו, האל מאס בו.
קושי:
איך יראו את האל וגם יעבדו עבודה זרה (עבדו את אלוהיהם) ומה ההבדל בין הגויים לבין עם ישראל אם כך?
תשובה: איך יראו את יי’ – הורה אותם , שאע”פ שהם עובדים איש את אלהיו , יהיה לבם לאל. כי ישראל אע”פ שהיו עובדים הבעלים , לא היו עושים אלא להיותם אמצעיים בינם ובין האל; כי כן היה דעת האומות בזמן ההוא , שעל כל פנים היה צריך אמצעי להתקרב אליו ולעבדו , וישראל טעו אחרי דעות האומות. אם כן , מה בין ישראל ובין האומות? יש אומרים , כי האומות כשהיו עובדים איש אלהיו , החכמים שבהם היו יודעים כי הצלמים לא יועילו אלא להיותם אמצעיים ולעבדם , והעבודה ההיא תישר בעיני האלהים; אבל המון העם לא היה להם לב וסברא כי אם אל הנעבד , והיו חושבים כי הוא המטיב והמריע. וישראל לא כן , אלא כולם היו יודעים מירושת אבות כי האל יתברך הוא אלהי האלהים , אלא שהיו טועים אחרי דעות האומות , לפי שהיו נבדלים מכל שאר האומות;
הסבר פירוש:
הכהן לימד אותם לעבוד את האל שלהם אבל התכוון לה’. זאת אומרת שהפסל יהיה רק אמצעי [=מתווך] בין ה’ אליהם.
אומות העולם החכמים שבהם היו מבינים שהם עובדים את הפסל אבל מתכוונים לה’.
עם ישראל ידעו שה’ לא צריך מתווכים חיצוניים כמו פסלים והיו עובדים אותו ישירות ללא מתווכים רק שבמשך הזמן למדו מהגויים והתנהגו כמוהם למרות שידעו בליבם שזו לא הדרך הנכונה.
קושי:
למי הכוונה בפסוק בכל כינוי? וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ׀ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם “
מלכים ב פרק יז פסוק כט])
פירוש:
רש”י: ” אשר עשו השומרונים – ישראל בעודם שם. גוי גוי אלהיו אומה ואומה , עבודה זרה שהיו עובדים בארצם; אף כאן עשו כן , כל גוי בעיר אשר הושיבם סנחריב שם, בערי ישראל”
הסבר פירוש:
השומרונים- הכוונה לעם ישראל כשישבו בשומרון
גוי גוי- כל אומה ואומה שהגיעה לישראל כשסנחריב כבש והגלה אותם לשומרון.
כל גוי בעיר- כל עם [אומה] שהתיישבו בכל עיר של ישראל שסנחריב שם אותם.
הכוונה שהגויים שסנחריב הגלה מהארצות שכבש הגיעו לשומרון [ישראל] ועבדו את הפסלים שלהם איפה שבני ישראל שישבו בשומרון בנו במות.
קושי בהבנת הקטע:
פסוקים ל”ה- מ”א מגיעים מיד לאחר המידע על גרי האריות ונראה כאילו ממשיכים לדבר עליהם אך מצד שני מופיע בפסוקים אלה תיאור הברית שכרת ה’ עם בני ישראל כך שאין זה יתכן שמדובר על העמים הכבושים שהגיעו לבבל. על מי אם כן מדברים בפסוקים אלה?
פירוש:
רש”י: ” אינם יראים את יי’ יראה שלימה כמשפט ישראל; ואע”פ שנתגיירו מיראת האריות , אין יראתם את יי’ יראה שלימה; כמו שמפרש והולך , שאינם עוסקין בתורה ובמצוה אשר צוה יי’ את בני יעקב , ואינם עושים כחקתם וכמשפטם שהיה עליהם לעשות משנתגיירו; אלא כמה שהורם הכהן , שהיה מן השומרונים שהיו עובדי עבודה זרה (ראה תנח’ וישב ב)”.
תשובה:
הכתוב מכניס את עם ישראל ואת הגויים “גרי אריות”. גרי האריות היו עובדים את האלים שלהם אבל יראים מה’. זאת אומרת עובדים את הפסלים אבל מתכוונים לה’ כי מפחדים מהאריות שימיתו אותם ולכן שילבו את שתי האמונות שלהם ביחד וזו הסיבה שהם לא היו כמו עם ישראל שכשלא חטאו והתנהגו על פי חוקי ה’ הם היו עובדים את ה’ ללא מתווכים והאמינו רק בו בלי שילוב של עוד אמונות ולכן “גרי אריות” לא יכלו להשתלב באמת בתוך עם ישראל כי כדי שיוכלו להשתלב הם צריכים להתגייר בצורה מושלמת בלי להחזיק איתם בחטא ואילו עם ישראל כשחטאו עצם העובדה שהם בני יעקב הם נשארים יהודים.
מוסר השכל:
1. עם ישראל גם כשהם חוטאים עדיין הם נחשבים בנים לה’ ועדיין מקבלים יחס מועדף בזכות האבות.
2. אדם נמדד לפי מעשיו באותו הרגע. אם עם ישראל היו מתנהגים כראוי והיו מקשיבים לנביאים שהוכיחו אותם על מעשיהם היו יכולים לשנות את הגזרה. גם אנחנו צריכים להתבונן ולזהות אותות בדרך שמכוונים אותנו כיצד נכון וראוי להתנהג.
3. לכל אירוע או מקרה בעולם יש סיבה שעומדת מאחוריו. ואם אדם לא מבין את הסיבה לאירוע הוא צריך לחשוב ולנסות להתבונן להבין מה הסיבה למקרה שקרה לו וכיצד הוא יכול ללמוד מהמקרה ולתקן ולשפר את מעשיו.
4. עם ישראל גולה מארצו בעקבות החיקוי אחרי הגויים. ניתן ללמוד מהפרק מוסר השכל על הערך של להיות אמיתי. לא לחקות אף אחד אלא להיות מי שאתה בצורה טובה ביותר שלך.
5. מהפרק נלמד שלא צריך להעניש אדם מיד אלא לתת לו הזדמנות לשנות את דרכיו. בפרק אנו רואים שהאל מנסה לגרום לעם ישראל להשתנות ושולח נביאים כדי שיגרמו להם להשתנות ואף העונשים מגיעים בהדרגה רק כששום דבר לא עוזר הוא מגלה אותם מעל אדמתו.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
1. קרא פרק י”ז פסוק ב’- כ”ג
א. כתוב מהי הסיבה הדתית ומהי הסיבה ההיסטורית לגלות עשרת השבטים?
ב. כתוב מהו האירוע המתואר בפרק ובאיזו שנה לועזית הוא מתרחש.
2. קרא פסוקים ו’, כ”ג-כ”ד.
א. כתוב מה הייתה שיטת ההגליה של מלך אשור ומהי מטרתה?
ב. האם לדעתך השיטה של מלך אשור הוכחה כמוצלחת?
3. קרא פסוקים: כ”ד-ל’.
א. מי הם “גרי אריות” ומדוע הם מכונים בשם זה?
ב. קרא פירושו של רש”י :
” אינם יראים את יי’ יראה שלימה כמשפט ישראל; ואע”פ שנתגיירו מיראת האריות , אין יראתם את יי’ יראה שלימה; כמו שמפרש והולך , שאינם עוסקין בתורה ובמצוה אשר צוה יי’ את בני יעקב , ואינם עושים כחקתם וכמשפטם שהיה עליהם לעשות משנתגיירו; אלא כמה שהורם הכהן , שהיה מן השומרונים שהיו עובדי עבודה זרה (ראה תנח’ וישב ב)
מהי הסיבה שגרי האריות לא השתלבו בעם ישראל על פי דברי רש”י?
4. א. כתוב מהי אמונה מונותאיסטית ומהו סינקרטיזם?
ב. באיזו אמונה האמינו הגויים שהגיעו לארץ אחרי שסנחריב כבש את ארצם?
5. קרא פסוקים: ח’- כ”ג.
א. כתוב מה הם החטאים שחטאו ישראל על פי פרק זה ומה היה עונשם?
ב. כיצד ניתן לראות שהאל לא העניש אותם מיד אלא ניסה למנוע את החורבן?
6. בפרק זה ניתן לראות שהיו נביאים שניבאו לעם. מה התפקיד שהנביאים מילאו בתקופה זו על פי הפרק?
7. קרא שמות פרק ל”ב פסוקים י”א- י”ד. מיהו הנביא המוזכר בפרק ומהו התפקיד שהוא ממלא בפרק ?
