מלכים א פרק ב
- מלכים א
- פרק ב
באוַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ באָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כׇּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃ גוְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃ דלְמַ֩עַן֩ יָקִ֨ים יְהֹוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכׇל־לְבָבָ֖ם וּבְכׇל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃ הוְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמׇתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃ ווְעָשִׂ֖יתָ כְּחׇכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃ זוְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבׇרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃ חוְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ֠ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃ טוְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהֽוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃ יוַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃
יאוְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירֽוּשָׁלַ֣͏ִם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃ יבוּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃
יגוַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֗ית אֶל־בַּת־שֶׁ֙בַע֙ אֵם־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ ידוַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ טווַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כׇֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהֹוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃ טזוְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃ יזוַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃ יחוַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ יטוַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּ֩קׇם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִימִינֽוֹ׃ כוַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃ כאוַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃ כבוַיַּ֩עַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃
כגוַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּיהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ כדוְעַתָּ֗ה חַי־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי ויושיביני וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙ עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ כהוַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃
כווּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי־נָשָׂ֜אתָ אֶת־אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃ כזוַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת־אֶבְיָתָ֔ר מִֽהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַיהֹוָ֑ה לְמַלֵּא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה׃
כחוְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַחֲרֵ֣י אֲדֹנִיָּ֔ה וְאַחֲרֵ֥י אַבְשָׁל֖וֹם לֹ֣א נָטָ֑ה וַיָּ֤נׇס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהֹוָ֔ה וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כטוַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהֹוָ֔ה וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע־בּֽוֹ׃ לוַיָּבֹ֨א בְנָיָ֜הוּ אֶל־אֹ֣הֶל יְהֹוָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ צֵ֔א וַיֹּ֥אמֶֽר ׀ לֹ֖א כִּ֣י פֹ֣ה אָמ֑וּת וַיָּ֨שֶׁב בְּנָיָ֤הוּ אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר יוֹאָ֖ב וְכֹ֥ה עָנָֽנִי׃ לאוַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ עֲשֵׂה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר וּפְגַע־בּ֖וֹ וּקְבַרְתּ֑וֹ וַהֲסִירֹ֣תָ ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם אֲשֶׁר֙ שָׁפַ֣ךְ יוֹאָ֔ב מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי׃ לבוְהֵשִׁיב֩ יְהֹוָ֨ה אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁ֠ים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃ לגוְשָׁ֤בוּ דְמֵיהֶם֙ בְּרֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וּבְרֹ֥אשׁ זַרְע֖וֹ לְעֹלָ֑ם וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְע֠וֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְהֹוָֽה׃ לדוַיַּ֗עַל בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיְמִתֵ֑הוּ וַיִּקָּבֵ֥ר בְּבֵית֖וֹ בַּמִּדְבָּֽר׃ להוַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל־הַצָּבָ֑א וְאֶת־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר׃ לווַיִּשְׁלַ֤ח הַמֶּ֙לֶךְ֙ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֔י וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ בְּֽנֵה־לְךָ֥ בַ֙יִת֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם וְלֹא־תֵצֵ֥א מִשָּׁ֖ם אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃ לזוְהָיָ֣ה ׀ בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְעָֽבַרְתָּ֙ אֶת־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת דָּמְךָ֖ יִהְיֶ֥ה בְרֹאשֶֽׁךָ׃ לחוַיֹּ֨אמֶר שִׁמְעִ֤י לַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֣וֹב הַדָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֧שֶׁב שִׁמְעִ֛י בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
לטוַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וַיִּבְרְח֤וּ שְׁנֵֽי־עֲבָדִים֙ לְשִׁמְעִ֔י אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּֽן־מַעֲכָ֖ה מֶ֣לֶךְ גַּ֑ת וַיַּגִּ֤ידוּ לְשִׁמְעִי֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה עֲבָדֶ֖יךָ בְּגַֽת׃ מוַיָּ֣קׇם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת־עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת׃
מאוַיֻּגַּ֖ד לִשְׁלֹמֹ֑ה כִּי־הָלַ֨ךְ שִׁמְעִ֧י מִירוּשָׁלַ֛͏ִם גַּ֖ת וַיָּשֹֽׁב׃ מבוַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֗י וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲל֧וֹא הִשְׁבַּעְתִּ֣יךָ בַיהֹוָ֗ה וָאָעִ֤ד בְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְהָֽלַכְתָּ֙ אָ֣נֶה וָאָ֔נָה יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַתֹּ֧אמֶר אֵלַ֛י ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר שָׁמָֽעְתִּי׃ מגוּמַדּ֕וּעַ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֖ת שְׁבֻעַ֣ת יְהֹוָ֑ה וְאֶת־הַמִּצְוָ֖ה אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי עָלֶֽיךָ׃ מדוַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כׇּל־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב יְהֹוָ֛ה אֶת־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ׃ גמהוְהַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בָּר֑וּךְ וְכִסֵּ֣א דָוִ֗ד יִהְיֶ֥ה נָכ֛וֹן לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ מווַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה׃
ב”ה
מיקום: מלכים א’ פרק ב’
נושא: פעולות שלמה בראשית מלכותו.
סיכום:
דוד המלך מרגיש שהוא הולך למות והוא קורא אליו את שלמה בנו ומכוון אותו לקראת היותו מלך. הוא מחזק אותו שיתחזק ויהיה אדם טוב, ילך בחוקי האל וישמור על מצוותיו כדי שיצליח בכל מה שיעשה. הוא מספר לו על הבטחת האל אליו ששושלתו תימשך כל עוד בניו ילכו בדרך התורה והמצוות. הוא מבהיר לשלמה שלא רק עתידו הפרטי של שלמה תלוי במעשיו אלא עתיד כל שושלת דוד.
דוד ממנה את שלמה לטפל באנשים מסוימים שלא התנהגו כראוי בזמן מלוכתו
- יואב בן צוריה– הרג שני שרי צבא מישראל. את אבנר בן נר ועמשא בן יתר כשהוא יודע שדוד בשלום איתם והם בטוחים ורגועים שפניו לשלום ולכן לא נזהרו ממנו – דוד מצווה על שלמה לנהוג בחוכמה ולדאוג שהוא לא ימות בשיבה טובה וגם לא ימית את עצמו אלא יהרג על ידי שלמה.
- בני ברזילי הגלעדי– סייעו לדוד בזמן בריחתו מאבשלום- דוד מצווה על שלמה לדאוג לכלכלם באופן קבוע.
- שמעי בן גרא– קילל את דוד קללה חזקה כשדוד היה בדרך מחנים ומכיוון שקידם את פניו וביקש סליחתו דוד נשבע לו שלא ימיתו- דוד מצווה עליו שיהיה קרוב אליו כדי שימצא סיבה להמיתו.
דוד מת ונקבר בעיר דוד.
זמן מלוכתו 40 שנה.
בחברון מלך 7 שנים ואילו בירושלים מלך 33 שנים.
שלמה מולך בישראל ומלכותו יציבה וחזקה מאוד. יום אחד מגיע אדוניה בן חגית אל בת שבע. היא שואלת אותו האם מטרת בואו לשלום והוא עונה לה שכן ויש לו בקשה אליה. הוא מתחיל את דבריו בכך שאומר שמלכתחילה היא הרי יודעת שהמלוכה הייתה אמורה להיות שלו כיוון שכל ישראל רצו שהוא ימלוך אבל מכיוון שה’ רצה ששלמה ימלוך שלמה מולך ולכן הוא מבקש ממנה שלפחות דבר אחד תעזור לו לקבל, כי הוא יודע ששלמה יסכים לכל מה שהיא תבקש ממנו. כשבת שבע נותנת לו אישור לשאול את בקשתו. הוא מבקש ממנה ששלמה ייתן לו את אבישג השונמית לאשה. בת שבע ששומעת את הבקשה מסכימה לבקש בשבילו את הדבר. היא הולכת אל בנה שלמה ומבקשת ממנו שייתן לאדוניהו אחיו את אבישג השונמית לאישה. שלמה ששומע את בקשתה כועס ואומר לה: למה את מבקשת לו את את אבישג השונמית? תבקשי שיקבל את המלוכה כי הוא הרי גדול ממני ובהגיון מגיע לו, לאביתר הכהן ויואב בן צוריה את ניהול הממלכה. שלמה כועס ונשבע בשם ה’ שעל בקשתו של אדוניהו הוא ייענש במוות כיוון שבבקשתו לא ביקש רק את אשת המלך אלא בבקשה זו הוא מורד במלך ובדברים ששייכים לו ולכן עונשו מוות וימות היום.
שלמה מעדכן את בניהו בן יהוידע והוא ממית את אדוניהו. את אביתר הכהן הוא מגרש אל ענתות מלעבוד בשילה ומבהיר לו שהסיבה היחידה שבגללה אינו ממית אותו היא כי הוא היה נושא את ארון ה’ בזמן מלוכת דוד והלך עם דוד בכל קשייו. יואב שומע על מה שארע ומכיוון שהוא היה עם אנשי אדוניהו הוא מבין שגם מותו קרוב. הוא רץ אל קרנות המזבח ומחזיק בהם כדי להינצל מחרבו של שלמה. שלמה ששומע על מעשי יואב מצווה על בניהו ללכת להרגו. בניהו הולך אל אוהל ה’ ומצווה על יואב לצאת אליו. יואב מסרב לצאת ואומר שימות באוהל ה’. בניהו שב אל שלמה ומעדכן אותו בתשובת יואב. שלמה מחזק את בניהו ואומר לו שיהרוג את יואב היכן שאמר [באוהל ה’] ולא יחשוש להמיתו למרות שהאוהל הוא מקום קדוש כיוון שיואב אשם בהריגת שני שרי צבא צדיקים וטובים במזיד. [אדם שהרג במזיד עונשו מוות וגם קרנות המזבח לא מסייעים להגנתו]. בניהו ממית את יואב והוא נקבר בביתו במדבר. שלמה המלך עושה סדר בממלכה וממנה לתפקיד שר הצבא את בניהו בן יהוידע במקום יואב בן צוריה ואת צדוק הכהן במקום אביתר הכהן.
שלמה המלך קורא לשמעי בן גרא ומצווה עליו לבנות לו בית בירושלים ולא לצאת מירושלים ובמידה ויצא ויעבור את נחל קדרון שידע שעונשו מוות. שימעי מתחייב לבצע את הדבר הוא יושב בירושלים זמן רב. לאחר שלוש שנים בורחים שני עבדיו של שמעי אל אכיש בן מעכה מלך גת. שמעי שומע היכן הם נמצאים והוא יוצא מירושלים אחריהם לגת ומשיב אותם לארץ. שלמה המלך ששם אנשים שישגיחו על צעדי שמעי מקבל עדכון ששמעי יצא מירושלים לגת ושב והוא מזמן את שמעי אליו. הוא שופט אותו על יציאתו מהעיר ללא אישורו ועל הפרת שבועתו באל ועל פגיעתו בדוד אביו ומעניש אותו במוות. כך, לאחר שהרג את אלה שהתקוממו נגדו ואת אויבי אביו הוא מתפנה לשאר ענייני הממלכה.
מבנה הפרק:
פסוקים א’-ד’: אזהרת דוד את שלמה לפני מותו ללכת בדרכי וחוקי האל
פסוקים ה’-י’: דוד מעביר אל שלמה משימות לביצוע לאחר מותו
פסוקים י’-י”א: סוף ימי דוד
פסוקים י”ב-כ”ה: סופו של אדוניהו
פסוקים כ”ו-כ”ז: עונשו של אביתר הכהן
פסוקים כ”ח-ל”ה: סופו של יואב בן צוריה
פסוקים ל”ו- מ”ו: סופו של שמעי בן גרא
מילים לביאור:
איש– אדם ראוי
לא יכרת– לא יפסק
לקח דמי מלחמה בשלום– תכנן להורגם כשהם חשבו שהוא בשלום עימם ולכן לא נזהרו. [רש”י]
קללה נמרצת– קללה חזקה וקשה [רלב”ג]
שלמה מקבל ציווים מדוד:
- להעניש את יואב בן צוריה– הרג שני שרי צבא ישראל צדיקים ללא סיבה[במזיד].
- להעניש את שמעי בן גרא ולגרום למותו כיוון שקילל את דוד בצאתו ממחנים.
- לכבד ולכלכל את בני הגלעדי כיוון שסייעו לדוד בעת בריחתו בזמן מרד אבשלום
פעולות שלמה בפרק:
- שלמה הורג את אדוניהו שמעז לבקש את אבישג השונמית [סוכנת דוד] לאישה.
- שלמה שולח את בניהו בן יהוידע להמית את יואב בן צוריה על אף שאוחז בקרנות המזבח כיוון שחטאו היה הריגה במזיד ובחטא זה גם ממזבח האל האדם נלקח [במדבר ל”ה].
- שלמה שולח את אביתר הכהן לענתות ומסיר ממנו את מעמדו המכובד ככהן באוהל ה’.
- שלמה שולח אליו את שמעי בן גרא מזהיר ומשביע אותו בה’ לא לצאת מירושלים לאחר שלוש שנים כשהוא יוצא מירושלים שופט והורג אותו.
בקשת אדוניהו: לקבל את אבישג השונמית [סוכנת דוד המלך] לאישה.
הדרכים בהם משכנע אדוניהו את בת שבע לקיים בקשתו:
- מזכיר לה שהוא, אדוניהו היה אמור למלוך לפי דעת העם ולא בנה שלמה.
- מעדכן אותה שהוא מקבל את העובדה ששלמה מולך יש רק דבר אחד שהוא מעוניין בו.
- מבקש ממנה דבר שקשור ללב. להינשא לאבישג השונמית דבר שניתן להתפרש בעיניה כאהבה ולא כמרד.
- מחזק אותה בכך שאומר לה שבנה שלמה יעשה כל מה שהיא רוצה ולא ימנע ממנה דבר.
הסיבות לכך ששלמה מסרב לבקשת בת שבע ושולח את בניהו להרוג את אדוניהו.
- שלמה מזהה את הבקשה כבקשה שנועדה להצביע על מרד ורצון למלוך ולא על אהבה. כיון שאבישג השונמית הייתה שייכת לדוד אביו ואם אדוניהו יקבל אותה זה יתפרש בעיני העם כאילו הוא ממשיך את אביו.
- שלמה כבר הזהיר את אדוניהו שלא יעשה דבר שיוכל להתפרש כמרד.
מידה כנגד מידה- התאמה בין המעשה לגמול הניתן לו
דוד המלך מצווה לבנו שלמה שיכלכל את בני ברזילי הגלעדי מהסיבה שגם הם כשהוא ברח מאבשלום הביאו לו מאכל ומשתה.
“וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה־חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי־כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ”
[פסוק ז’]
ביטוי:
“לא תורד שיבתו בשלום”- שהאדם לא ימות מוות רגיל.
דוד המלך מצווה על שלמה שכעונש על מעשיהם ידאג להמית את יואב בן צוריה ואת שמעי בן גרא ושלא ימותו בדרך רגילה. או מיתת עצמם [התאבדות].
מוסר השכל:
- “כבדהו וחשדהו”- משלמה המלך אפשר ללמוד על הדבר. מצד אחד הוא נותן הזדמנות לאדוניהו לחיות ולא ממית אותו אך מצד שני כשאדוניהו מבקש את אבישג הוא חושד במניעים של אדוניהו, לא סומך עליו ולא נסחף אחרי הרגש אלא שומר על מקומו כמלך. גם אנחנו נלמד כשאדם מגיע עם בקשה או הצעה מסוימת לבחון את המניעים הנסתרים של הבקשה.
- כיבוד הורים- ניתן לראות ששלמה המלך מכבד את אימו במעשים ובדיבורים. נותן לה לשבת לימינו, ואומר לה שיביא לה כל שתבקש. למרות שמעמדו כעת גבוה ביותר והוא מלך עדיין הוא מתייחס אליה בכבוד ומפנה לה מיד את זמנו ומקשיב לרצונותיה. גם אנחנו צריכים ללמוד מכך כיצד להתייחס להורינו גם כשנתקדם עם השנים במעמד וכבוד מעליהם.
- הבחנה בין מה שנכון לבין מה לא נכות לעשות- ניתן ללמוד משלמה המלך שלמרות שרצה לעשות בשביל אימו כל דבר ולא למנוע ממנה כלום כשהיא מבקשת בקשה שהוא מרגיש שהדבר יערער את מלכותו ואת מקומו הוא מעמיד אותה במקום ואף מסביר לה מהי הסיבה שלא נענה לבקשתה. הוא לא עושה כל דבר שהיא מבקשת רק בגלל שהיא אימו אלא הוא חושב לפני שהוא מבצע. גם אנחנו כשמישהו אומר לנו לעשות משהו גם אם הדבר מגיע מבן אדם אהוב ומכובד עלינו תמיד נפעיל את הראש ונחשוב האם הדבר מסכן אותי? האם הדבר נכון להיעשות או שהוא יפיל אותי?
קשיים ופירושים:
קושי:
מדוע דוד המלך אומר לשלמה להיות לאיש? מהו המסר שהוא רוצה להעביר לו? והרי הוא כבר איש…?
פירוש:
רד”ק: והיית לאיש – זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך ,
הסבר פירוש:
רד”ק מבאר שדוד המלך אומר לשלמה שכעת, כשהוא מלך הוא צריך להתעלות ולהתחזק. להיות חרוץ ומושל ברצונותיו כי רק כך יצליח למשול ולמלוך כראוי.
קושי:
מהי הסיבה שדוד רוצה להרוג את יואב והרי יואב היה שר מלחמה והיה צריך להרוג?
פירוש:
אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה – ומה עשה לי? שהרג לי שני שרי צבאות ישראל: לאבנר בן נר שהלך מאתי להשיב אלי את כל ישראל , ולעמשא בן יתר ששלחתיו להזעיק אלי את איש יהודה. וישם דמי מלחמה בשלום – בני אדם ששלחתים בשלום; ומשפט המלך: כל מי שיבוא לדרוש בשלומו , וכל מי שהולך בשליחותו , משפט האיש שלא יהא נהרג על כל דבר פשע , בעוד שהוא בשליחותו של מלך. וגם פותרין וישם דמי מלחמה בשלום: ששאל בשלומם כאילו לבו נכון עמם;
הסבר פירוש:
יואב הרג שני שרי צבא מישראל. שני השרי צבא האלה בתחילה התנהגו לא כראוי אל דוד [היו עם אבשלום ואיש בשת] אבל החליטו לחבור אל דוד. הם היו בשליחות דוד ויואב ידע על כך ומכיוון שהוא חשב שהם צריכים למות הוא התנהג כאילו הוא בשלום איתם וכך לא נזהרו ממנו והרג אותם.
קושי:
יואב בן צוריה יודע שעונשו מוות והוא גם יודע שבגלל חטאו קרנות המזבח לא יגנו עליו. הוא אף אומר לבניהו בן יהוידע שימות באוהל ה’ דבר המראה שהבין שקרנות המזבח לא יגנו עליו אם כך מהי הסיבה לרצונו למות שם ולא בביתו?
פירוש:
כי פה אמות – על פי בית דין שבלשכת הגזית , כדי שיהיו נכסיו ליורשין; כאותה ששנינו (תוס’ סנה’ ד , ו): הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין , הרוגי מלכות נכסיהן למלכות.
הסבר פירוש:
יואב בן צוריה יודע שעונשו מוות אך הוא יודע שאם ימות באזור בית ה’ נכסיו יעברו לצאצאיו ואילו אם ימות על ידי שלמה כמורד במלכות נכסיו יועברו למלכות שלמה ולכן הוא מבקש שימיתו אותו באוהל ה’ .
קושי:
מהי הסיבה שאת אדוניה ויואב שלמה ממית באופן מהיר ללא עיכובים ואילו את שמעי הוא ממית רק לאחר שהפר את הציווי של שלמה?
פירוש:
ועתה אל תנקהו – רוצה לומר: אע”פ שהוא עמך , ואין לך דרך ותואנה להרגו עליו , ולא על מה שחרף וקלל אותי , כי כבר נשבעתי לו שלא אמיתהו , הנה תעשה בדרך שלא יהיה נקי מהעונש; כי איש חכם אתה , ותמצא בזה דרכים , יתכן בהם שתוכל להגיע עליו עונש המות באופן שתוריד את שיבתו אל הקבר בשפיכת דמו , לא כמות כל האדם.
הסבר פירוש:
אדוניהו– עונשו היה מוות כי היה מורד במלכות, יואב בן צוריה- עונשו מוות כי הרג במזיד שרי צבא מעם ישראל ללא סיבה. לעומתם, שמעי קילל את דוד ובא לקראתו לאחר מכן כדי לפייסו ודוד נשבע שלא יהרגו כך שלשלמה לא הייתה אפשרות להרגו רק לאחר שמצא סיבה לכך והפר את שבועתו לשלמה ולאל.
קושי:
מהי הסיבה לכך ששלמה מסרב לתת לאדוניה את אבישג לאישה ומאשים אותו במרידה?
פירוש:
ולמה את שואלת את אבישג השונמית לאדוניהו ושאלי לו את המלוכה – שאם היום יקח לו את אבישג השונמית לאשה , מחר ישוב לב העם הזה לאדוניה , לפי שיאמרו: אדוניה גדול הוא משלמה; ועוד שאנו רואין שהוא משתמש בטכסיסי מלכות , שלקח לו את אבישג השונמית , שהיתה משרת את המלך. ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה – הנוטים אחריו.
הסבר פירוש:
שלמה המלך מסביר לאימו שאם היום העם יראו שלקח את אבישג שהייתה שייכת לדוד המלך הם יאמרו אדוניה גדול משלמה בגיל ולכן ראוי ממנו למלוך ועוד שגם בהתנהגות נראה שהוא יודע להתנהל בחוכמה ובפיקחות כי לקח את האישה ששרתה את אביו וכך המלוכה תילקח מידו.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות בגרות
1. קרא מלכים א’ פרק א’ פסוקים א’-ה’.
מהי אזהרת דוד את שלמה לפני מותו ומהן הנימוקים לאזהרה זו?
ב. קרא את פירושו של רבי יוסף קרא: ” ושמרת את משמרת וגו’ ככתוב בתורת משה – על כל האמור בפרשת המלך הזהירו: שלא ירבה לו נשים , ולא סוסים ולא כסף וזהב.
מהם הדברים המיוחדים שדוד המלך מזהיר את שלמה עליהם לדעת הפרשן?
2. קרא מלכים א’ פרק ב’ פסוקים כ”ח- ל”ה. שלמה המלך מצווה על בניהו להמית את יואב באוהל מועד למרות שאחז בקרנות המזבח דבר האמור להגן עליו. מהי טענת שלמה להצדקת מעשיו?
ב. קרא שמות פרק כ”א פסוק י”ד .
האם הכתוב שקראת מחזק את פעולת שלמה או סותר אותה? בסס תשובתך על הכתוב.
3. קרא מלכים א’ פרק א’ פסוקים ה’-י”ב.
א. דוד מצווה על שלמה “לטפל” בכמה אנשים לאחר מותו. מיהם, מה דרך הטיפול בהם ומדוע .
ב. כתוב על שני אנשים המופיעים בפרק ששלמה מקיים בהם את ציווי אביו. באילו דרכים שלמה פועל להענישם ומהי הסיבה להבדל בדרך ענישתם.
4. קרא מלכים א’ פרק ב’ פסוקים
כיצד על פי הפרשן הרג יואב את שרי הצבא במזיד?
רש”י:
את אשר עשה לי – שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה; במדרש רבי תנחומא (שם). דמי מלחמה בשלום – שהיה להם שלום עמו , ולא היו נשמרים ממנו. בחגורתו אשר במותניו – שחגר חרבו מצומדת על מתניו , שלא כדרך החוגרים , בבאו לקראת עמשא , ופיה למטה כדי שתפול , כמה שנאמר “והוא יצא ותפל” (ש”ב כ , ח); וכשנפלה ונטלה , כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ , “ולא נשמר בחרב אשר ביד יואב” (ש”ב כ , י). ובנעלו אשר ברגליו – את אבנר הרג בערמה , ששאלו: גדמת , היאך חולצת?; כמה שנאמר “ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי” (ש”ב ג , כז) – לשון “של נעליך” (שמ’ ג , ה).
