ירמיה לא
- ירמיה לא
א כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. ב מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. ג עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. ד עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. ה כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ.
ו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. ח בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. ט שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. י כִּי פָדָה יְהוָה אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. יא וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְהוָה עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם יְהוָה. יד כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. טו כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. טז וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. יז שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי. יח כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. כ הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי [הָלָכְתְּ] שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה. כא עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. כב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ יְהוָה נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ. כג וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר. כד כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי. כה עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי. כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְהוָה. כח בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כט כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו. ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד. לד כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לה אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים. לו כֹּה אָמַר יְהוָה אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְהוָה. לז הִנֵּה יָמִים [בָּאִים] נְאֻם יְהוָה וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיהוָה מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה. לח וְיָצָא עוֹד קוה [קָו] הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה. לט וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל השרמות [הַשְּׁדֵמוֹת] עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַיהוָה לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם.
ב”ה
מיקום: ירמיה פרק ל”א
נושא: נבואת נחמה וגאולה.
סיכום:
נבואה זו היא נבואת נחמה לא רק לתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון אלא נכתבה והוכנסה לספר התנ”ך כיוון שהוצרכה לדורות לתקופה מאוחרת יותר. תקופת אחרית הימים בה לפני הגאולה יהיה תקופה של כאב, קושי וצער גדול לעם עד כדי כך שיחשבו ה’ מסתיר פניו מהם והם כבר לא אהובים ואין להם תקווה. באה הנבואה הזו ומעודדת את העם ומחזקת אותם לקראת הגאולה שתבוא לאחר תקופת החושך והכאב.
ירמיה הוא נביא שמנבא נבואות שונות בתקופות שונות של העם.
בתחילת תפקידו ירמיה מנבא לעם שחוטאים ומנסה לגרום להם להשתנות כדי שלא יענשו ולכן נבואותיו יהיו נבואות תוכחה וחורבן. בהמשך, כשהעם ממשיך במעשיו הרעים ונבוכדנצר שולט עליהם ומגלה את יהויכין נבואותיו יהפכו להיות נבואות חורבן והמלצה לעם להיות כפופים לנבוכדנצר כדי שהעונש לא יהיה כבד יותר ולאחר החורבן, כשירמיה רואה שהעם מיואש ומאבד תקווה הוא מנבא נבואות נחמה.
פרק זה עוסק בנבואת נחמה של ירמיה לעם.
הפרק מתחיל בכך שה’ אומר: מצא חן בעיניי העם שנדד במדבר וניצל מחרבם של המצרים. עבר קשיים רבים והמשיך לנדוד רק כי האמין בי. את העם הזה תלך להרגיע כי בזכות זה שהלכו אחריי הם יזכו לשלווה בארץ ישראל. ירמיה אומר בנבואתו, עוד מזמן ה’ נגלה אלי ואמר לי שאהבת עולם הוא אוהב אותך, את ישראל. ולכן הוא עושה איתך חסדים רבים. כך שלמרות הצער והקשיים שאת חווה עכשיו את תראי שעוד אבנה אותך ותיבני לנצח בתולת ישראל [כינוי לעם ישראל]. עוד יהיה זמן שתשימי עלייך את התופים שלך ועוד תצאי בשמחה במחול וריקודים. עוד תטעי כרמים בשומרון, עוד יהיה מצב שתעלי לירושלים עם הפירות שנטעת ותוכלי להמיר אותם בכסף ולהנות מהם[ולא לנטוע ושאחרים ייהנו מהנטיעות], עוד יגיע היום שהאנשים שעומדים על הרים גבוהים כדי לעדכן בשורות חשובות יקראו בקול גדול לעם לעלות לירושלים ולהנות מהקדושה שיש במקום כי ה’ ישוב לשכון שם.
ה’ מתחייב שעם ישראל ישבו בארץ בשמחה ובצהלה. בראש מורם על הגויים כשהם יודעים שה’ מושיע אותם. את מי שנשאר מעם ישראל לאחר הגלות.
ה’ מתחייב להביא אותם מארצות באזור צפון [היכן שגלו שבטי יהודה ובנימין אזור בבל שהיא צפון לישראל] ולקבץ אותם מהגויים שהם גרו ביניהם בכל קצוות העולם [הכוונה לעשרת השבטים שהתפזרו בגלות אשור בכל העולם].
גם האנשים החלשים שיש להם קושי לעבור דרך ארוכה יגיעו: אדם שאינו רואה, אדם שיש לו קושי ללכת על רגליו, אישה בהריון, אישה שעומדת ללדת, כולם יתקבצו ויגיעו לארץ ישראל ביחד ולא יסבלו מקשיי הדרך. ה’ יעביר אותם במקומות של מים כדי להגיע לארץ אבל הם לא יסבלו את הקשיים של המסע אלא יגיעו בקלות והסיבה היא: כי אתייחס אליהם כאב כי עם ישראל [=אפרים ] הם כבן בכור לי [בן שחביב לאל].
ה’ פונה לגויים ואומר להם שיעבירו את דבריו למקומות רחוקים יותר כדי שכולם ידעו דבריו: מי שפיזר את ישראל בגויים הוא יקבץ ויאסוף אותם. והוא ישמור עליהם כמו שרועה שומר על העדר שלו ודואג להם. כי ה’ פדה את ישראל מהגויים שהיו שולטים עליהם והיו חזקים מהם. עם ישראל ששבו לציון יעלו לבית ה’ שנמצא על הר ציון בירושלים וישירו לה’ שירי הלל והודיה על כל הטוב שה’ הרעיף עליהם. על תבואה בשפע, ענבים, זיתים, צאן ובקר. נפשם תהיה מלאת שמחה כמו גן שהושקה כראוי והוא ירוק ופורח ונפשם לא תהיה עצובה וכואבת יותר.
כשהמצב הזה יקרה נערה בתולה תשמח ותרקוד ונערים וזקנים ישמחו יחדו. האבל יהפוך לששון וה’ ינחם את ישראל מהצער והכאב שהיו בו.
ה’ ימלא את לב הכוהנים בשמחה כי יחזרו לעבוד במקדש ולקבל מתנות כהונה מהעם ועם ישראל ישמחו ויהיו שבעים מטוב ה’ שירעיף עליהם.
הנביא מדבר בשם האל ואומר: שהוא שומע קול רם הנשמע. הקול הזה הוא קולה של רחל אמנו שכשעם ישראל הלכו לשבי עברו דרך מקום קבורתה ובכו והתפללו שתעזור להם והיא באה ופונה לבורא עולם. בוכה ומתחננת לפניו שישיב את בניה, עם ישראל מהגלות, מארץ אויב. וכשהוא מרגיע אותה היא לא מוכנה להתנחם עד שישוב אחרון השבויים. [איננו= ביחיד] לביתו.
ה’ מבטיח לה שבשכר הפעולה שעשתה בעבר למען אחותה לאה שלא ביישה אותה [בראשית כ”ט] ולא פרסמה שלבן אביה החליף אותה בלאה אחותה בזמן החופה. בזכות מעשה זה הוא יקשיב לה. בניה ישובו מארץ אויב ויחזרו לארצם. היא יכולה להמשיך לקוות כי בסופו של דבר תקבל את בקשתה ועם ישראל ישוב לארצו.
עם ישראל מכונה על שם שבט אפרים שהיה שבט חזק מאוד בין שבטי ישראל ומתואר בפרק על מעשי העם שהם מתנהגים כמו ילד קטן ואהוב שכל פעם טועה וחוטא ולכן נענש על חטאיו ושוב חוזר עליהם ומבקש מה’ שיסלח לו ומתחרט על חטאיו ומתבייש מהם מאוד וה’ בגלל שכל כך אוהב את ישראל כמו בן אהוב הוא מרחם וסולח.
ה’ פונה לעם ישראל ומכנה אותם “בתולת ישראל” ואומר לה: שובי למקום שלך. שימי תמרורים כדי שלא תטעי בדרך. כדי שלאחר שתלכי ממקום למקום לראות כל מיני תרבויות עדיין תוכלי לשוב לדרך הסלולה. לעיר שלך. למקום שאת שייכת אליו. הוא שואל אותה: עד מתי תתחמקי? עד מתי תמרדי ותחטאי ותחפשי במקומות אחרים?
ה’ מבטיח שיהיה נוהל חדש בעולם: עכשיו הגבר הוא זה ששולט ונראה כמחליט החלטות אבל העתיד הנקבה תשלוט והכוונה היא: בגאולה המצב ישתנה ועם ישראל ישלוט על הגויים ולא הגויים ישלט עליו.
עם ישראל ישוב להתיישב בארץ יהודה ובערי ישראל. במקום הצדק בהר הקודש. [ירושלים] וכולם יבואו ביחד כמו איכרים שהולכים עם עדר כבשים למקום אחד. כי יהיה להם טוב. הנפש העצובה והעייפה של עם ישראל מכל הצרות תתמלא בטוב ובשמחה. אדם ילך לישון שמח והשינה שלו תהיה טובה וגם יקום שמח.
ה’ מתחייב שבגאולה יתרבו בני האדם והבהמות. וכמו שהוא לא וויתר להם על החטאים שלהם והעניש אותם בעונשים קשים [לנתוש, לנתוץ, להרוס, להאביד, להרע] כך הוא ישקוד (ימהר) לבנות אותם מחדש ולדאוג שיהיה להם טוב. [לבנות ולנטוע].
באותם ימים אנשים לא יוכלו לומר: אבות אכלו פרי לא בשל והבנים סובלים מאכילת הפרי. אלא כל אחד יסבול על פי מעשיו. הכוונה שעם ישראל לא יוכל לומר שהם נענשים בעקבות חטאי ההורים שלהם אלא כל אחד ואחת יראו שמי שחטא הוא ימות בעקבות העוון שלו וכך יהיה לאנשים קל לזהות היכן הם טעו ולשנות ולהשתנות וגם יהיה להם כוח להשתנות ולעשות טוב גם אם מי שסובב אותם חוטא.
ה’ מתחייב בזמן אחרית הימים לכרות עם ישראל ברית חדשה, ברית ששונה מהברית שכרת איתם כשהוציא אותם יד ביד ממצרים. ובכל אופן למרות הנס הגדול שעשה להם הם הפרו את הברית ולכן נענשו. הברית החדשה ה’ מתחייב לכתוב אותה לא על לוחות אבנים אלא יגרום להם שזה יהיה חלק מהם ויכתוב אותה על ליבם. שהם יהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים. מאותו הזמן לא יהיה מצב שאנשים בישראל יגידו אחד לשני “דעו את ה’” אלא כולם ידעו את ה’ קטנים וגדולים. וה’ יסלח לעוונם ולחטאי ישראל. הברית תהיה ברית נצחית.
ה’ נשבע לעולם שרק אם הם יראו שהעולם משנה את חוקיו וכבר לא מתנהל על פי החוקיות של הטבע רק אז עם ישראל יפסיק להיות אהוב עליו. אבל כל עוד רואים שהעולם מתנהל כרגיל אז כל הגויים ועם ישראל יכולים להבין מזה שה’ אוהב את עמו ולא מאס בהם.
ה’ מתחייב שימים יבואו וכל הארץ תיבנה. גם המקומות שהיו הרוסים ונטושים יבנו ומעתה והלאה לא יהרסו עוד לעולם.
מבנה הפרק:
פסוקים א’-ה’: הבטחת האל לעתיד טוב יותר.
פסוקים ו’-ח’: הדרך לציון.
פסוקים ט’-י”ג: פנייה של ה’ לגויים.
פסוקים י”ד-י”ט: ה’ מרחם על בניו ושומע אל תפילת רחל אימנו.
פסוקים כ’-כ”א: ה’ מוכיח את ישראל ומבקש מהם לסמן את דרכם כדי שיוכלו לשוב בסופו של דבר.
פסוקים כ”ח-כ”ט: שיטת הגמול אישי תשלוט בעולם.
פסוקים ל’-ל”ג: הברית החדשה בין ה’ לעם ישראל.
פסוקים ל”ד- ל”ו: חוקיות הטבע בעולם כהוכחה לאהבת ה’ לעם ישראל.
פסוקים ל”ז-ל”ט: התחייבות ה’ לבנות את ישראל מחדש ולא להרוס אותה יותר לעולם.
מילים לביאור:
שרידי חרב= ניצלו מחרב [ניצלו מחרב המצרים]
חסד=מעשה טוב ללא תמורה.
מחול משחקים= ריקודים מתוך שמחה.
תעדי תופיך= תשימי עליך תופים[כלי נגינה].
חללו= פרי שעבר 3 שנים מאז שנטעו את העץ שלו והוציא פירות מעלים את הפירות בשנה הרביעית לירושלים ופודים אותם בכסף וניתן מאותו הזמן לאכול מהעץ. לבדוק אם דייקתי
נוצרים= אנשים שעומדים על מקומות גבוהים וצריכים להודיע הודעות לעם.
דגן=תבואה
תירוש=ענבים/יין
יצהר=זיתים/שמן זית
צאן ובקר= בהמות וצאן [כבשים.
דאבה= עצב/צער
גן רווה= גן רווי. שהושקה בשפע והוא ירוק ופורח.
ילד שעשועים= ילד אהוב
מסלה= מקום סלול וישר
שובבה=חוטאת
ציונים= סימנים בדרך כדי שאדם לא יטעה מהמסלול שהוא צריך ללכת בו.
ברית=הסכם.
זמן הנבואה: לאחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות יהודה השנייה לבבל.
סוג הנבואה= נבואת נחמה.
מטרת הנבואה= לחזק את העם המיואש היושב בבבל לאחר חורבן בית המקדש ולא מאמין שה’ אוהב אותם ויסייע להם במצבם הקשה.
כינויים:
עם ישראל:
עם ישראל– בתולת ישראל[ג’] [עם ישראל מכונה בתולה כמו שאישה בתולה חביבה על בעלה שיודע שהיא נשמרה רק לו.]
הבת השובבה= עם ישראל שמנסה כל מיני דרכים וזז מהדרך הטובה.
עמך– כינוי המראה שייכות לה’ [העם שלך]
שארית ישראל– העם שנשאר מישראל לאחר הכיבוש והגלויות.
אפרים בכורי[ט’]- כינוי חיבה לעם ישראל כמו שבן בכור אהוב על הוריו.
יעקב– יעקב- עם ישראל נקרא בשם יעקב על שם יעקב אבינו שהוא אבי שבטי ישראל.
הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים[י”ט]= כינוי חיבה לישראל כמו ילד שהאב שמח לשחק אתו וכשמדבר עליו מרגיש שמחה ורחמים.
האל:
האל= אב לישראל [ט’],
רועה[י’]- האל כרועה שאוסף את צאנו ומקבץ אותם אליו ושומר עליהם גם כשהם פזורים במרעה וגם כשהם לידו.
ה’ צבאות= מנהל את צבא השמים וצבא הארץ.
מטאפורה: דימוי שמגיע בצורה של ציור לשוני.
מטאפורה:
“עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל…” [פסוק ג]
עם ישראל שנמצא בגלות, בכאב ובקשיים רבים מדומה לאישה בתולה שהתמסרה לגבר וכל ההתחלות שלה היו אתו. הגבר שלה מבטיח לה שהוא אוהב אותה לנצח ולמרות שחטאה לו והלכה לאחרים ועזבה אותו, הפרה את הסכם המחויבות ביניהם ולמרות שהוא התרחק ממנה בגלל מעשיה והיא סוף סוף התעוררה, הבינה שטעתה, קשה לה ורע ועצוב לה בגלל הריחוק שהיא גרמה לו והיא לא מסוגלת לשמוח, לנטוע או לבנות בסופו של דבר הוא ישיב אותה אליו, הוא יביא אותה למצב שיהיה לה טוב, שהיא תשוב לשים עליה תופים כדי לרקוד ולשמוח. היא עוד תשוב לנטוע ולהנות מנטיעותיה.
“והייתה נפשם כגן רווה” [פסוק י”א]
גן רווה= גן ירוק ופורח שהשקו אותו וטיפלו בו כראוי ולכן פורח. כך נפשם של ישראל תהיה שמחה מרוב השפע והטוב שה’ ירעיף עליהם.
אנשים בעלי נכות או חולשה מישראל– עור, פסח, הרה, יולדת. [ז’]
מטרת האזכור של אנשים אלה להדגיש שגם הם. אלה שנמצאים במצב פיזי קשה גם הם יגיעו לארץ ישראל ויוכלו להנות מזמן הגאולה בלי להיכשל בדרך או ליפול כיוון שה’ יוליך אותם וישמור עליהם שלא יפלו ויוביל אותם בדרך קלה.
ניגודים: רגשות מנוגדים בפרק המדגישים את סערת הרגשות שתהיה בתקופת הגאולה: ממצב של צער ובכי תהיה שמחה וצחוק. מאבל יהיה ששון.
שמחה[ו’] מול תחנונים ובכי[ח’].
רננו[י”א], לא יוסיפו לדאבה[י”א]
“אז תשמח בתולה במחול ובחרים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון וניחמתים ושמחתים מיגונם [י”ב]
פעלים מנוגדים המדגישים את העובדה שיהיה שינוי בהתנהלות של ה’ עם עם ישראל:
לנתוש, לנתוץ, להרוס, להאביד ולהרע [פעלים שמבטאים הרס ופגיעה]
לבנות ולנטוע [פעלים של בניה]
האנשה= שיוך תכונות אנושיות למי שאין לו תכונות אנושיות.
האל אינו אדם ולכן אין לו תכונות אנושיות אך מכיוון שהתורה נועדה כדי שישראל ילמדו ויבינו אז היא כתובה בשפה שבני אדם יבינו ולכן משייכים פה תכונות אנושיות לאל.
דוגמא מהפרק:
“על כן המו מעי לו”[י”ט]- ה’ מדומה לאב שכשרואה שבנו האהוב כואב לו הוא מרגיש רחמים והבטן שלו כואבת כי כואב לו על בנו האהוב שסובל.
גמול אישי- אדם עושה מעשה טוב או רע והוא מקבל שכר או עונש על מעשיו על פי מעשיו.
פסוק כ”ח+כ”ט.
הפסוק מבטא את העובדה שבני אדם לא יוכלו לומר שהם נענשים על חטאי אבותם כי כל אדם יענש על פי חטאו.
“לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”
“איש בחטאו יומת”
משל ונמשל:
“אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה” [כ”ח+כ”ט]
משל לאדם שאכל פרי לא בשל והבן שלו ירגיש את ההרגשה הלא נעימה בשיניים.
היו תקופות שכשעם ישראל נענש על חטאיו הם היו אומרים שהם נענשים על חטאי אבותיהם והנביאים היו יוצאים נגד טענה זו. [איכה ה’, פסוק ז’. יחזקאל י”ח, ב’] מגיע האל ואומר מעכשיו אף אחד לא יוכל לומר שהוא נענש על חטאי אביו כי כל אחד יראה בצורה ברורה מאוד שכל אחד נהנה או נענש על פי מעשיו.
ביטוי מנחה חוזר: ביטוי שחוזר בפרק ומטרתו להעביר מסר.
“כה אמר ה’”- [א’, ו’, י”ד, ט”ו, כ”ב, ל”ד,ל”ו,]
מטרת הביטוי להדגיש שדברי הנחמה שירמיהו אומר שנשמעים מאוד מאוד טובים ולא מציאותיים הם לא דברי עצמו מכיוון שכואב לו עליהם והוא רוצה לנחם אותם אלא הם דברי האל. ולכן הם יכולים להאמין לו שנבואה זו תתגשם.
“הנה ימים באים”-[כ”ו, ל’, ל”ז, ]
ביטוי שחוזר המדגיש את העובדה שהדבר יקרה.
ביטוי שחוזר ונותן תקווה כי מדובר בימים ולא שנים רבות….[למרות שמדובר בתקופה ארוכה].
אזכור של דמות היסטורית מהעבר: פסוקים י”ד-י”ח.
אזכור של רחל אימנו שבאה להתפלל על בניה לפני ה’ ומבקשת ממנו שירחם על בניה היוצאים לשבי.
הברית הישנה והברית החדשה: [פסוקים ל’-ל”ד]
ברית= הסכם בין ה’ לעם ישראל.
נקודות דמיון:
המשתתפים בברית: בשתי הבריתות ה’ ועם ישראל הם השותפים לברית.
תוכן הברית: בשתי הבריתות ההסכם הוא שה’ יהיה לעם ישראל אלוהים [ילכו על פי חוקיו] והם יהיו לו לעם. [הוא ישמור ויגן עליהם].
נקודות שוני:
- זמן: הברית הישנה התקיימה לאחר יציאת מצרים ואילו הברית הדשה בתקופת אחרית הימים והגאולה.
- כתיבת הברית: הברית הישנה נכתבה על לוחות אבנים ואילו הברית החדשה תכתב על ליבם של ישראל.
- מחזיקי הידע: הברית החדשה לא כל עם ישראל הכיר[משה רבנו, חכמי העם, כל מי שהיה מעוניין ללמוד], הברית החדשה כל העם ידע מקטן ועד גדול כיוון שתהיה חקוקה בליבו.
- תוקף הברית: ברית ישנה- העם הפר ולכן נענש, הברית חדשה תהיה ברית לנצח שלא יוכלו להפר ולכן לא יחטאו עוד.
ביטויים ומילים המבטאות נחמה:
“אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד”[ב’]- ה’ אומר לעם ישראל שהסיבה שהוא עושה להם חסדים היא כי הוא אוהב אותם אהבה נצחית.
“…רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע ה’ את עמך…”[ו’]- ה’ אומר לעם ישראל שיוכלו לצעוק בשמחה בקול בלי חשש מהגויים שה’ מושיע את ישראל.
“…מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו”[ט’]- ה’ שפיזר את ישראל בגויים בעקבות חטאיהם יקבץ אותם שוב לארץ ישראל וישמור עליהם כמו רועה צאן ששומר על העדר שלו.
“כי פדה ה’ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו”[י’]- ה’ יפדה את ישראל משליטת הגויים על אף שהם חזקים מעם ישראל הוא יגאל אותם מהם.
“…והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד“[י”א]- ה’ ישביע את העם בכל כך הרבה טוב שהנפש שלהם תהיה מלאה בשמחה ויותר נפשם לא תהיה עצובה וכואבת.
“…והפכתי אבלם לששון ונחמתים”[י”ב]- ה’ יהפוך את צערם ואבלם של ישראל לימי שמחה וששון.
“…ויש תקווה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם”[ט”ז- ה’ מתחייב לרחל אימנו שהתפילה שלה לא תשוב ריקם אלא בני ישראל ישובו לארצם.
“על כן המו מעי לו רחם ארחמנו…”[י”ט] – ה’ אמר שכשהוא רואה את ישראל מתחרט על חטאיו זה מעורר בתוכו רגשות של רחמים.
“כי הרויתי נפש עיפה ונפש דאבה מלאתי”[כ”ד]- הנפש הכואבת של עם ישראל מצרות אני אנחם ואשמח ואמלא אותה בטוב. [אפשר לומר שיש פה תקבולת נרדפת].
“”…כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה’“[כ”ח]- ה’ מתחייב שכמו שהשקיע בהענשת העם בעונשים חמורים כך ישקיע ובבניית העם.
“כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד”[ל”ג]- ה’ מתחייב שיסלח לחטאי העם ולא יזכור אותם יותר.
“…לא ינטש ולא יהרס עוד לעולם“[ל”ט]- ה’ מתחייב לעם ישראל שאחרי שיבנה את הארץ שוב יותר היא לא תחרב לעולם.
חוקי הטבע:
- שמש= מפיצה אור ביום.
- ירח וכוכבים= אורות קטנים לזמן הלילה.
- הים יכול להיות עם גלים גבוהים ולגעוש אבל כשמגיע לגבול שהאל שם לו הוא נרגע.
- שמים= מקומם למעלה.
- מוסדי ארץ= מקומם למטה [יסודות הארץ].
המטרה בהבאת חוקי הטבע פה היא שהאל מסמן לעולם ולעם ישראל מתי הם ידעו שהוא מאס בישראל.
כל עוד העולם מתנהל על פי חוקי הטבע ה’ לא מואס בישראל אלא אוהב אותם. כל עוד חוקי הטבע מתנהלים באופן קבוע ולא מפסיקים לחזור על עצמם העולם צריך להבין שה’ משייך את עם ישראל אליו כעם הנבחר. כך שגם אם נראה בעיני העם או הגויים שה’ מאס בישראל כיוון שחטאו והוא מעניש אותם. כל עוד הטבע מתנהל על פי חוקיו והעולם עומד על מקומו ה’ לא עזב את עמו אלא הם שלו ואוהב אותם אהבה ושמירה נצחית גם אם לפעמים הוא נראה כרחוק בעקבות חטאי העם.
כמו שלא ניתן לשנות את חוקי הטבע בעולם כך לא ניתן לשנות את אהבת ה’ לישראל עמו.
קשיים ופירושים:
קושי:
מהי הסיבה שרחל אמנו מופיעה בנבואת ירמיה ומדוע היא זו שיכולה לבקש על בניה וה’ שומע לה?
פירוש:
רש”י: ” רחל מבכה על בניה – למה רחל? מדרש אגדה (ראה איכ”ר פתיחתא כד): שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקדוש ברוך הוא על שהעמיד מנשה צלם בהיכל (ראה מ”ב כא , ז) , ולא נתפייס; נכנסה רחל , אמרה לפניו: רבונו של עולם , רחמי מי מרובים , רחמיך או רחמי בשר ודם? הוי , רחמיך מרובים. והלא אני – הכניסו צרתי לתוך ביתי ― שכל עבודה שעבד יעקב את אבא לא עבד אלא בשבילי ― וכשבאתי ליכנס לחופה הכניסו אחותי; לא דיי ששתקתי , אלא שמסרתי לה סימניי; אף אתה , אם הכניסו בניי צרתך לביתך , שתוק להם! אמר לה: יפה לִמדת סניגוריא! “יש שכר לפעולתך” (להלן , טו) – לצדקתך , שמסרת סימנייך לאחותך.”
הסבר פירוש:
רחל אימנו מוכרת לנו מבראשית פרקים כ”ט-ל”ב. היא האישה שיעקב מתאהב בה ברגע שמגיע לחרן ומוכן לעבוד בעבורה שבע שנים אצל לבן דודו. לבן מרמה את יעקב למרות שיעקב מנסה בכל דרך אפשרית להיזהר ממנו וביום החופה הוא מביא את לאה אחות רחל ולא את רחל לחופה. כשרחל רואה זאת היא מבינה שאחותה תתבייש אם יעקב ישאל אותה לפני החופה מה הם הסימנים שנתן לה [יש דעות שונות מה הם הסימנים] והיא מספרת לאחותה על הסימנים בלי שלאה אחותה תדע שמסרה לה דבר חשוב כל כך. כשלאה נכנסת לחופה ונשאלת על ידי יעקב היא עונה לו מה הם הסימנים והוא מקדש אותה. כך קורה שלאה נישאת ליעקב ורחל מוותרת על בעלה. כשיעקב מבין מה לבן עשה הוא כועס עליו מאוד ולבן מסכים לתת לו גם את רחל לאחר שבוע החתונה בתנאי שבהמשך יעבוד אצלו עוד שבע שנים בחינם. יעקב שאוהב את רחל מסכים וכך הוא נשוי לשתיהן. רחל לאורך השנים רואה את אחותה בביתה, מביאה ילדים כשהיא עקרה והיא שותקת כשאחותה כועסת עליה שהעיזה לקחת לה את בעלה… כשהקב”ה כועס על ישראל שחטאו ועבוד עבודה זרה היא פונה אליו ומתחננת שיסלח לבניו ומזכירה לו שאם היא יכלה לוותר לאחותה שהיא בשר ודם ולהתעלות על הקנאה כלפיה גם הוא יכול לסלוח לבניו ולהתעלות על הקנאה שקנא כשהלכו אחרי עבודה זרה שאין בה שום כוח אמיתי. ה’ שומע לה בזכות המעשה שעשתה. ומבטיח לה שבזכותה בניה ישובו מהשבי ומשלטון הגויים לארצם.
קושי:
מהי הסיבה שעם ישראל מכונה בשמו של שבט אפרים?
פירוש:
רד”ק: ” אפרים – כי רוב ישראל , והם עשרת השבטים , היו במלכות אפרים תחלה כשנחלקה המלכות , ואחרי כן נקראו בשם ‘אפרים’; ואמר בכמה מקומות: יהודה ואפרים (ראה יש’ ז , יז ועוד). ומה שאמר בכורי הוא – לפי שנתנה הבכורה ליוסף (ראה דה”א ה , ב). או פירושו: חביב עלי כבן הבכור לאביו; וכן אמר “בני בכורי ישראל” (שמ’ ד , כב) לעניין חבה ואהבה. וכן תרגם יונתן: “ואפרים חביב הוא קדמי”.
הסבר פירוש:
רד”ק נותן שתי סיבות לכך שעם ישראל מכונה אפרים:
- מכיוון שרוב ישראל היו עשרת השבטים והמלכות של עשרת השבטים התחילה בשבט אפרים ולכן נקראו בשם שבט זה אפילו שבהמשך מלכו מלכים גם משבטים אחרים על עשרת השבטים.. [ירבעם בן נבט היה אפרתי, הכוונ ה משבט אפרים].
- מכיוון שיוסף קיבל מאביו את מעמד הבכורה [ אולי כיוון שהוא פרנס את אחיו במצרים והתנהג כבכור באחריות כלפיהם או שהיה הבן הבכור מאשתו האהובה רחל]. ומכיוון שאפרים היה בנו הבכור של יוסף נקרא עם ישראל על שמו.
מוסר השכל:
- מהפרק ניתן ללמוד שגם כשנראה שה’ כועס על עם ישראל ומעניש אותם הוא לעולם לא עוזב אותם. בדיוק כמו שאב רואה את בנו עושה מעשה לא טוב והוא מעניש אותו אבל לא מנתק אתו את הקשר.
- מפסוק ל”ג ניתן ללמוד שהמחילה המושלמת היא כשאדם לא רק סולח לחברו על שחטא לו אלא גם לא זוכר לו את מה שעשה וממש פותח אתו דף חדש.
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
באיזה שיטת גמול מדובר?
שאלות בגרות:
- א. קראו ירמיהו ל”ב מהי התקופה שהנבואה הזו נכתבת ומדוע היא אמרת לעם?
ב. כתוב שלושה מתפקידי הנביא שאתה מכיר. איזה תפקיד ממלא הנביא בנבואה זו?
ג. קרא ירמיה ל”א פסוק כ”ז . כתבו אילו פעלים מתייחסים לנחמה ואילו לתוכחה?
- קראו ירמיהו ל”ב, פסוקים ו’-ח’. כיצד מתואר המסע לציון? מי הקבוצה המוזכרת במפורש בקטע ומדוע הם מוזכרים?
- קרא ירמיה ל”א פסוקים ל’-ל”ד.
- הסבר מהי ברית?
- מהי הברית בין ה’ לעם ישראל?
- מהם ההבדלים בין הברית הישנה לבין הברית החדשה המתוארת בפסוקים אלה?
- קראו ירמיהו פרק ל”א פסוקים ל”ד-ל”ו.
- אילו חוקי טבע מופיעים בפסוקים אלה?
- לצורך מה נכתבו חוקי הטבע בפסוקים אלה?
- קראו ירמיה פרק ל”א פסוקים כ”ח+כ”ט, איכה ה’ פסוק ז’ ויחזקאל פרק י”ח פסוק ב’.
- מהו המשל המשותף שכל הנביאים מביאים בנבואתם?
- מהו הנמשל שמשל זה מעביר? [המסר של המשל]
- מהי טענת העם וכיצד ירמיה סותר את הטענה?
- באיזה שיטת גמול מדובר?
