חג הפסח
- שמות
- פרק יב
- חג הפסח
יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.
קהוט לחג הפסח
ב”ה
סיכום
חודש ניסן
חודש ניסן הוא הראשון בחודשי השנה לפי התורה ונקרא “החודש הראשון” או “ראש חדשים” ונזכר כך במקומות רבים בתנ”ך.
“החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה” (שמות י”ב, ב’)
ומדוע הוא ולא ראש השנה?
א’ בתשרי [ראש השנה] הוא החודש שבו נברא האדם הראשון ולכן נבחר כראש השנה. היום שבו בני האנושות נידונים על מעשיהם. לכן ראש השנה הוא יום השייך לכלל האנושות ולא מיוחד לעם ישראל. הוא מתחיל ומסיים תהליך ששונה וחוזר כל שנה. כל שנה הבריאה מתחילה ומסיימת תהליך שיחזור על עצמו גם בשנה הבאה.
לעומת ראש השנה חודש ניסן נחשב כראשון לחודשי השנה. מכיוון שחודש זה הוא הזמן שעם ישראל יצאו מעבדות חירות ורק מתקופה זו התחילו לעבוד את האל. כעבדים לא הייתה להם אפשרות בחירה אם לעבוד את האל או לא ואילו מחודש ניסן הם היו חופשיים לבחור את דרכם ולהתנהל על פי רצונם. ולכן חודש ניסן נבחר מזמן יציאת מצרים לראשון לחודשי השנה. בחודש זה בעצם אנחנו התחדשנו, עברנו שינוי כעם. מעם של עבדים הפכנו להיות עם נבחר, עם שבעצם קיומו ומעשיו אמור להיות זה שילמד את האנושות כיצד ראוי ונכון להתנהל.
שמותיו של החודש:
ניסן – מלשון ניצן, מהמילה “ניצן” בגלל שבחודש זה הניצנים נראים בארץ ומתחילה תקופת האביב והפריחה.
ראש חודשים / החודש הראשון – מכיוון שהוא ראשון למניין (לספירת) החודשים מהתורה
חודש האביב –
1. אביב [עונה], עונת האביב מגיעה בין החורף לקיץ וזוהי העונה של חודש ניסן.
2. אביב = התקופה שבה התבואה לפני גמר הבשלתה
“וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל“. [שמות ט, לא]
חכמינו נתנו משמעויות נוספות למילה אביב – אב – יב, שחודש זה הוא אב ליב החודשים.
חודש הגאולה –
מכיוון שבחודש זה יצאנו ממצרים ועתידים עם ישראל להיגאל
“כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת” [מיכה ז’, טו]
מזל החודש – טלה
מזל החודש הוא טלה, זכר למצוות הקרבת קורבן הפסח שנצטוו עם ישראל לעשות ביציאתם ממצרים.
“דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃”
[שמות יב, ג]
ברכת האילנות
ברכת האילנות היא ברכה שנאמרת פעם אחת בשנה בחודש ניסן על ראיית עצי פרי עם פרחים, בזמן שהעצים מלבלבים, מטרת הברכה היא להודות לבורא עולם על השפע והיופי שברא בעולם.
נוסח הברכה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.
חג הפסח
חג הפסח הוא אחד משלושת הרגלים שמחויבים בהם מהתורה, את החג חוגגים לזכר הנסים הגדולים שעשה ה’ לעם ישראל במצרים וכל המנהגים שנוהגים בו הם סביב סיבה זו.
בסוף ספר בראשית ותחילת ספר שמות מסופר על עם ישראל שנשאר במצרים לאחר שהגיעו לשם בעקבות הרעב ששרר בארץ כנען, לאחר שיוסף אחיהם ששלט בארץ מצרים נפטר, קם מלך חדש שלא ידע והכיר אותו וכדי שעם ישראל לא יתרבה ויעלה על המצרים הוא גזר עליהם גזירות קשות כמו להעביד את על ישראל בעבודה קשה מאד (=בפרך) וכשפעולה זו לא עזרה למעט את העם הוא ניסה בדרכים שונות להמית את הזכרים.
האל ששמע את זעקת עם ישראל החליט להעניש את המצרים ושלח את משה רבנו ואהרון אחיו כדי להנהיג את העם ולעשות את ניסיו על ידיהם [10 המכות].
המקור במקרא לחג הוא:
”וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַ-ה‘.” (י”ב, י”א) ”וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי”. [שמות ט”ו פסוקים י”ג-י”ב]
מקור נוסף:
א שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם–לָיְלָה. ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי: כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. ד וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלְךָ, שִׁבְעַת יָמִים; וְלֹא-יָלִין מִן-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן–לַבֹּקֶר. ה לֹא תוּכַל, לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ–שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. ז וּבִשַּׁלְתָּ, וְאָכַלְתָּ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ; וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים, תֹּאכַל מַצּוֹת; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ–לֹא תַעֲשֶׂה, מְלָאכָה. {דברים פרק ט”ז פסוקים א’-ט’]
שמות החג:
חג הפסח – מכיוון שה’ פסח על דלתות עם ישראל במכת בכורות והרג רק את המצרים
חג החירות – על שיצאנו מעבדות לחירות ממצרים
חג האביב – מכיוון שהוא נחוג בתקופת האביב
חג המצות – בגלל הציווי מהתורה לאכול בו מצות
- הציווי לשמור את חג הפסח ושהוא יחול באביב. הסיבה שצריך לחגוג באביב כי בתקופה זו ה’ הוציא את עם ישראל ממצרים – מפה מגיע השם חג האביב “כי בחודש האביב הוציאך ה’…” [א’]
- ללכת לזבוח זבח פסח (קורבן) לה’ במקום אשר יבחר ה’. (לא במקום שאתה רוצה או ליד ביתך אלא במקום שיבחר ה’, מקום מרכזי אחד) מפה מגיע השם חג הפסח, “וזבחת פסח לה’ אלוהיך” [א’]
בספר שמות י”ב הסיבה והמקור לשם פסח היא כי לפני שעם ישראל יצא ממצרים הייתה המכה האחרונה, מכת בכורות, במכה זו ה’ פסח על כל בתי ישראל שמרחו על משקוף ביתם דם מהשה שהקריבו וכך בכוריהם לא מתו.
- לא לאכול חמץ 7 ימים אלא לאכול לחם עוני (מצות= לחם שלא היה לו זמן לתפוח) כדי לזכור את הזמן ואת הדרך שיצאת ממצרים כל ימי חייך. – מפה השם חג המצות, “שבעת ימים תאכל עליו מצות”[ג’]
- ביום זה אנו מציינים את יציאת מצרים – מפה השם: חג החרות, “למען תזכור את יום צאתך”[ג’]
האיסורים:
- לא לשים חמץ בכל מקום ששייך לך “ולא ייראה לך שאור..”
- לא להשאיר מהבשר שהוקרב בערב עד הבוקר אלא לסיים הכול באותו הערב.
- לא לזבוח באזור הבית שלך אלא רק במקום שיבחר ה’.
- לא לזבוח בבוקר אלא רק בערב (הזמן שיצאת ממצרים)
- יש לבשל ולאכול את הזבח שהוקרב רק במקום אשר יבחר ה’. (אסור להקריב במקום המקדש ולקחת את הבשר ולבשל ולאכול בבית אלא שם לעשות הכל).
- שישה ימים לאכול מצות וביום השביעי בנוסף גם להפוך אותו ליום עצרת.
- לא לעשות מלאכה בימי החג
קושי, נראה שיש סתירה בין הפסוקים בהתחלה רשום 7 ימים לאכול מצות ולאחר מכן שישה ימים וביום השביעי עצרת. הסתירה היא: בכמה ימים מדובר 6 או 7? [פסוק ג’ ופסוק ח’]
תשובה: כשרשום שישה ימים מיד אומרים ובשביעי עצרת. הכוונה גם בשביעי לאכול מצות אבל בנוסף לתת דגש כחג ליום השביעי של פסח (זה הזמן שבו התרחש קריעת ים סוף).
מטרת החג: לזכור את יציאת מצרים [א’]
הציווי בחג הוא לאכול במשך שבעה ימים מצות והאיסור לאכול חמץ.
חמץ – חמץ זהו כל דבר שמורכב מאחד מחמשת מיני דגן ומים ותהליך 18 דקות ויותר נחשב חמץ
מצה – כל דבר שמורכב מאחד מחמשת מיני דגן ומים ושהה פחות מ 18 דקות ביחד
ההכנות לקראת חג הפסח:
בגלל ציווי האל בתורה שלא יראה ולא ימצא חמץ כל אחד בגבולו ובביתו ישנם הכנות שעושים לפני החג.
ניקיון לפסח:
איסור אכילת והכנסת חמץ לבית הוא כחלק מזיכרון יציאת מצרים, בהם לעם ישראל שיצאו בחיפזון לא היה זמן להכין צידה לדרך ולכן את הבצק שהכינו אפו כל כך מהר שהוא לא הספיק לתפוח ונעשה מצות.
כדי להבטיח שאין חמץ בבית, מנקים את כל הבית והאזורים השייכים לכל אחד (רכב, חצר וכו’) מכל החפצים המכילים חמץ, וכן מפנים את כל הפינות והמקומות בהם חמץ עשוי להתגולל.
הכנת מצות
מכינים מצות במאפיות מיוחדות ומוודאים שכל תהליך אפיית המצה יהיה פחות מ18 דקות.
לערבוב הקמח עם המים משתמשים ב”מים שלנו” בלבד
מים שלנו – הם מים ש”לנו” (מלשון לינה) כל הלילה לאחר ששאבו אותם, ורק איתם משתמשים לאפיית המצות. הסיבה היא שחום מכל סוג שהוא גורם לקמח שבא במגע עם מים להחמיץ מהר, ולכן כדי צריך שהמים יהיו קרים ככל האפשר.
קמחא דפסחא [נקרא גם מעות חיטין]
נוהגים לפני הפסח לערוך מגבית (לאסוף כסף) לצדקה כדי לקנות לעניים צרכי פסח כדי שיוכלו לערוך את סעודות החג כראוי במיוחד שבפסח יש לקנות מוצרים עם הכשר מיוחד דבר שיכול להקשות על העניים.
הכשרת כלים לפסח
כלים שהשתמשו בהם במשך כל ימות השנה ונגע בהם חמץ חייבים הכשרה. כל כלי מכשירים בשיטה המתאימה לו.
מחלקים את ההכשרה לפי סוג הכלי ולפי איך שהחמץ נבלע בו.
כלים שבישלו בהם ממתכת כמו סירים, מחבתות וכו’- מכשירים על ידי הכנסת הכלים למים רותחים עד שהמים מוציאים בועות [השיטה נקראת הגעלה]
כלים שאפו בהם כמו תבניות אפיה או צלייה – מכניסים אותם לאש וזה נקרא ליבון עד שניתזים בהם ניצוצות.
כלים שעשויים מפסטיק – מכשירים אותם על ידי הדחה במים רותחים
ביעור חמץ
בערב שלפני חג הפסח לאחר שמסיימים לנקות ולפנות את הבית מכל החמץ שהיה בו עורכים בדיקת חמץ.
לפי המקור במשנה: ”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.” (מסכת פסחים, פרק א’, משנה א’).
יש שלושה שלבים בביעור החמץ:
בדיקה – אותה עושים בערב פסח (בלילה שלפני ברגע שיורדת החשיכה) ובודקים לאור הנר.
בבדיקה נוהגים לקחת פירורי לחם, לעטוף בנייר כסף לרשום איפה מחביאים אותם והאדם שעושה את הבדיקה מחפש אותם לאור הנר.
לפני הבדיקה מברכים:
ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ.
ביטול – לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ שיש ברשותנו אם נשאר ומכריזים עליו שהוא כ’עפרא דארעא’ (עפר הארץ)
נוסח הביטול בארמית הוא: “כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דְּלָא חַזִיתֵיה) וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא”.[הסבר- כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ].
ביעור – שורפים את החמץ שמצאנו בבדיקה למחרת בבוקר
מכינים את קערת ליל הסדר:
הקערה היא הצלחת המרכזית בתוכה מניחים את המאכלים המיוחדים של ליל הסדר אותם אוכלים במשך הסדר.
ישנם מנהגים שונים לגבי סדר המאכלים בקערה אך המאכלים הם ברוב העדות זהים או דומים.
3 מצות – מצה אחת חוצים במהלך הסדר (חצי אחד משמש לאפיקומן שאותו מחביאים והילדים מחפשים בליל הסדר)
2 מצות נוספות משמשות לברכת המוציא שנעשית על שתי מצות
זרוע – מניחים זרוע של בהמה טהורה או של עוף צלויה על האש, זכר לקרבן פסח ובוחרים דווקא זרוע על זכר שבזרוע נטויה הוציא אותנו ה’ ממצרים.
(בחסידות חב”ד נוהגים לשים גרון של עוף), את הזרוע לא נוהגים לאכול אלא רק להסתכל עליה.
ביצה – זכר לקורבן חגיגה אותו היו מקריבים בכל חג בבית המקדש (ביצה קשה), לא חייבים לאכול אבל נוהגים לאכול במהלך הסדר או אחריו בעדות רבות
מרור – חסה / חזרת, משתמשים בירקות מרים כמו חסה וחזרת זכר לכך שהמצרים מיררו את חיינו
את המרור אוכלים פעמיים.
פעם אחת כשמגיעים בהגדה לסימן “מרור” ואז חייבים לאכול כמות של כזית מרור [כזית= משקל של 30 גרם מהמרור]
בפעם השנייה אוכלים את המרור כשכורכים אותו עם מצה וחרוסת.
חרוסת – החרוסת היא מעין תערובת של פירות מרוסקים, יין ואגוזים טחונים והיא זכר לאבנים שהיו צריכים לייצר אבותינו מטט במצרים.
כרפס – ירק כרפס ויש שנוהגים לשים תפוח אדמה.
את הכרפס אוכלים לפני הסעודה וטובלים אותו לפני כן במי מלח וזה כדי לגרום לילדים לשאול על המנהג ולספר להם את סיפור יציאת מצרים מעבדות לחירות.
בחרו דווקא כרפס כי אם הופכים את המילה יוצאת המילה ס פרך – זכר ל60 [ס בגימטריה =60] ריבוא מישראל שעבדו פרך
ליל הסדר – הסדר לפי ההגדה
את הסדר עושים בהסבה, זאת אומרת יושבים בצורה נוחה לצד שמאל כמו בני מלכים בגלל שזה ממחיש את החירות שיצאנו ממצריפ
קדש – מקדשים על היין ושותים כוס ראשונה
ורחץ – נוטלים ידיים בלי ברכה
מגיד – אומרים ושרים את ההגדה, מספרים את סיפור יציאת מצריים ונותנים לילדים לשאול שאלות ועונים להם
רחצה – נוטלים ידיים עם ברכה
מוציא מצה – אוכלים מצה ראשונה ושנייה ואת השלישית חוצים וחצי אחד מחביאים לילדים שיחפשו
מרור – לוקחים כזית מרור ומברכים “על אכילת מרור”
כורך – אוכלים כזית מצה וכורכים אותה עם מרור וחרוסת
שולחן עורך – עורכים שולחן לכבוד החג ואוכלים את סעודת החג
ברך – נוטלים ידיים למים אחרונים ומברכים ברכת המזון
הלל– אומרים את נוסח ההלל ושותים כוס רביעית בהסבה
נירצה – לאחר שעשינו את ליל הסדר אנו יודעים שאנו ומעשינו רצויים לפניו
הידעת?
המצרים היו מאמינים בשה כאל, כאשר עם ישראל הצטוו להקריב את הכבש ולשים את דמו על משקוף ביתם הם בעצם הוכיחו לעיני כל שהם אינם מאמינים בשה כאל אלא מאמינים בה’ כאל האחד והיחיד. כך שכשהם מרחו את הדם על המשקוף הם הוכיחו את האמונה שלהם בבלעדיות הבורא וכך בעצם היו ראויים לניסים ונפלאות ולגאולה.
ה’ פסח על דלתות בני ישראל שהוכיחו לו שגם אם הם לא מקיימים את כל מצוותיו [עם ישראל בזמן שהיו במצרים היו במ”ט שערי טומאה] הם עדיין מאמינים בו ומכוח אמונה הזו לבדה זכו לנס הגאולה.
לפעמים כשאדם נמצא בקושי או במשבר והוא בטוח שלא מגיע לו להינצל או לא מגיע לו שה’ יקשיב לתפילותיו בא חג הפסח ומזכיר לכל איש ואשה מהעם היהודי שמגיע לכולנו לזכות לגאולה הפרטית שלנו אם רק נאמין.
קישור לקהוט לחג הפסח
https://bagrutbetanach.co.il/avot_kahoot-copy-copy/
כל הזכויות שמורות ליעל בן יצחק, מיטל נויה חג’ג’ תנ”ך בקליק C.