יגון

יונה פוטאפוב, עגלון פשוט, נתון ביגונו הכבד לאחר מות בנו היחיד. הוא נושא את צערו העצום בעיר גדולה וקרה, והשלג היורד מסמל את הקור החיצוני והפנימי.

יונה מנסה שוב ושוב לשתף את הנוסעים בצערו, אך נתקל בחוסר אכפתיות וניכור. איש צבא, קבוצת צעירים, ואפילו עגלון אחר מתעלמים ממנו לחלוטין, כאילו אינו קיים.

לאורך הסיפור, העיניים משמשות כמוטיב חוזר. עיניו הדהויות של יונה משקפות את כאבו הפנימי, אך עיני הנוסעים והעגלונים האחרים נותרות אדישות, כאילו אינן רואות אותו כלל.

העיר הגדולה שוקקת חיים, אך עבור יונה היא מערבולת של רעש ואי-הקשבה. הוא מבין שאין אף אדם שמוכן באמת להכיל את כאבו, והוא נשבר. שיא הסיפור הוא ההבנה המרה הזו של בדידותו המוחלטת.

בסופו של דבר, יונה מוצא נחמה אצל מי שאין לו מילים: הוא חוזר לאורווה ומספר את סיפורו לסוסה שלו. הסוסה, בניגוד לבני האדם, מקשיבה לו ברגישות ואמפתיה.